דניאל דה שליט הוא לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ומחנך ומורה לאזרחות בתיכון הדו-לשוני בירושלים, שכותב על כעס במסגרת הקורס של ד"ר יעל עשור "רגשות ועיצובם התרבותי".

"כעס הוא רגש שלילי"

הטענה הזו נשמעת לנו מובנת מאליה. בתרבות שלנו, כעס נחשב לרגש שלילי, רע ובלתי-רצוי. כעס מורגש בעקבות המחשבה שנעשה לי עוול, שציפיותיי לא התממשו. הוא כולל תחושות של לחץ דם גבוה, חום גובר, מצוקה ואי-נחת. רגש הכעס מוביל לפעולות עוינות או אגרסיביות: הבעת ביקורת, התנגדות, הרמת קול, תנועות גוף מאיימות, ואלימות מסוגים שונים (למשל: Mabry & Kiecolt, 2005). כיצד הוא מוצג בתרבות הישראלית והמערבית העכשווית?

 "כשאישה כועסת, זה לא עוזר להעביר ביקורת על התגובה שלה, להתנשא עליה או להיות שיפוטי. אל תנסה להתחבר באותו רגע להגיון." מייעץ מדור יחסים ב-ynet (דריי, 2013). הכעס הסטריאוטיפי נתפש כאי-רציונלי. הקשר בין כעס לאלימות מוצג פעמים רבות כחיבור הכרחי: גברים שמפחדים מהרגשות של עצמם, וחשים בושה, נוטים להיות כועסים ואלימים יותר – קובע המחקר הפסיכולוגי (Jakupcak et al., 2005).

הסוציולוגית ארלי הוכשילד מתארת בספרה "הלב המנוהל" (Hochschild, 2012) כיצד חברות תעופה מכשירות דיילות לדכא כעסים. דיילות נתקלות בנוסעים שמציקים, מתווכחים ומטרידים. לחברות יש אינטרס כלכלי אחד בסיטואציה: לקוחות מרוצים. לכן, הכשרת החובה של הדיילות כוללת סדנאות לשליטה בכעסים. הדיילות לומדות טכניקות שבאמצעותן הן מצליחות לשמור על קור-רוח ולא לכעוס. הלקוחות מרוצים, והחברה מרוויחה כסף. כך נוצר "חוק-רגש" נגד כעס. הוכשילד מגדירה "חוקי-רגש" ככללים תרבותיים לגבי הרגשות שראוי להרגיש במצב מסוים: ההבדל בין "מה שאני מרגיש/ה" לבין "מה שאני אמור/ה להרגיש". חוקי-הרגש מאפשרים לתרבות לכוון את הרגשות של חבריה, וכך להשפיע על התנהגותם.

לא רק אינטרסים כלכליים מובילים אותנו לכעוס פחות. כעס נחשב כפוגע ביחסים החברתיים. במחקר פסיכולוגי על כעס, מגדר וגזע בארה"ב טוענים החוקרים (Perry-Parrish et al., 2017) כי נערות שחורות, בהשוואה ללבנות, חוות יותר כעס – וזה פוגע בקבלה החברתית שלהן. הטענה שכעס הוא רגש "דיסהרמוני" נטענת כהערת אגב, בסוגריים, מרוב שהיא מובנת-מאליה בעיני הכותבים.

תיאוריות פסיכולוגיות רבות ממקמות רגשות לפי צירים. בציר "Valence" (חיובי/שלילי) כעס מתויג תמיד כשלילי (ר' למשל: Faith & Thayer, 2001; רבהון-דמתי, 2016). אין הכוונה בהכרח שהוא רגש בלתי-רצוי, אלא שהתחושה הפיזיולוגית אותה חווים לא נעימה. אך האם פירוש הדבר שאיננו רוצים לחוש כעס כלל?

מתי אנחנו רוצים לכעוס?

גם תחושה לא נעימה עשויה להיות רצויה, בנסיבות מסוימות. הורים ומורות עשויים לכעוס על ילד שלא עשה שיעורי בית – אפילו אם יאלצו "לגרום לעצמם" לכעוס. ביחסים בין-אישיים, אם כועסים עלי, הכעס מפנה את תשומת-לבי להתנהגויות פוגעניות שלי. בראיון למגזין "לאישה," המטפלים אשמן ובן-יעקב (רומן, 2022) מעודדים אותנו להביע כעס (אך לא זעם) לטובת הזוגיות. ברמה החברתית, כעס עשוי להיות הכרחי לצורך שיפור החברה: הוא תגובה למצב של עוול, אי-צדק ואי-עמידה בציפיות. לכן, כעס יכול לשמש לתיקון עולם: בהיעדרו, אולי היינו אדישים לעוולות חברתיות.

הפילוסופית מיישה שרי (Cherry, 2021, 2022) היא תומכת נלהבת של כעס. לטענתה, כעס-פוליטי הוא רגש מוסרי המופנה כלפי מוסדות, מדיניות וחוקים שנתפסים כגזעניים, סקסיסטיים ומשפילים. ככזה, כעס הוא כלי של מדוכאים להיאבק בדיכוי. הכעס בפני עצמו הוא מחאה, וזעם-פוליטי הכרחי למאבק בגזענות. הפילוסופית לבוף הדגימה כיצד כעס-פוליטי, שנבע מחוויות גזעניות, הוביל את פרנץ פנון להבין את הדיכוי שחווה. לפי סריניווסן, כעס מידתי כנגד עוולה מוסרית מובהקת מוצדק – אפילו אם תוצאותיו שליליות.

לכעס-פוליטי תוצאות חיוביות רבות: כשקבוצה מוחלשת כועסת על הדיכוי, חבריה משמרים כבוד-עצמי. כעס מאפשר לקבוצות מוחלשות להתנגד לחוקי-רגש גזעניים (כמו הציפייה מעבדים להיות שמחים) ולנורמות התנהגות גזעניות – ולשנותם. לכעס-פוליטי שימוש תקשורתי: הוא מסמן תופעה כעוולה, ומעביר את המסר הזה לאחרים. עבור המוחלשים, הכעס מאפשר זיהוי שותפים-למאבק ויריבים: התגובות לכעס חושפות את עמדותיהם של המגיבים. באמצעות אמפתיה עם כעס המוחלשים, הקהל הרחב לומד לזהות אי-צדק שהיה עיוור לו בעבר. בפסיכולוגיה החברתית (Tausch et al., 2011) נמצא שכעס מגביר השתתפות במחאה נורמטיבית, ובוז (contempt) מעודד מחאה אלימה.

הסוציולוגית דבורה גולד חקרה את המאבק ההומו-לסבי במגפת האיידס (Gould, 2004). לטענתה, כעס הוא רגש מהותי בתנועות מחאה. ארגוני המחאה השתמשו בכעס כדי לצרף חברים לפעולה, בסיסמאות כמו "המירו את הפחד [שלכם] בזעם". אחת מטקטיקות המחאה הייתה המרה של מנהגי אבלות בהבעות של זעם-פוליטי: למשל בצעדה שבה המוחים נשאו את האפר והעצמות של יקיריהם (שמתו מאיידס), והשליכו אותו על מדשאת הבית הלבן; ובלוויה פוליטית לחבר-התנועה. שימוש בלוויות פוליטיות כדי ללבות כעס ע"י תנועות חברתית נפוץ וקיים גם בתנועת השחרור הפלסטינית, בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב, וגם בפוליטיקה הישראלית. אפשר להתווכח על מוסריות הכלי, אך השפעתו על קידום תנועות מחאה ניכרת.

כעס בתרבויות אחרות ובהיסטוריה

גם בתרבויות אחרות קיימים חוקי-רגש נגד כעס. בספרה "Never in Anger" מתארת האנתרופולוגית בריגס (Briggs, 1970) את תרבות האוטקו (Utku) הילידית בצפון קנדה, בה ילדים מצופים לחוש כעס – אך ההתבגרות ופיתוח התודעה כוללים דיכוי כעסים, ברמה גבוהה בהרבה מזו הקיימת בתרבות האמריקאית המודרנית.

תרבויות אחרות דווקא מעודדות כעס יותר מהתרבות האנגלו-אמריקאית. ב"אֵבֶל וזעם של צייד ראשים" מתאר האנתרופולוג האמריקאי רוזלדו (Rosaldo, 1993) את מנהג ציד-הראשים שהיה מקובל בתרבות האילונגוט שבפיליפינים. בעקבות מות קרוב-משפחה, גבר שכול יוצא למסע: הוא אורב לעובר-אורח ועורף את ראשו. בתרבות זו, אֵבֶל לא התבטא בעצב, כמו בתרבות האנגלו-אמריקאית, אלא בזעם, שמוביל לציד-הראשים. עם השלכת הראש שנערף, הצייד נפטר מהזעם שהרגיש. רוזלדו טוען שבתרבות האנגלו-אמריקאית כעס-מבוסס-מוות מדוכא, אך בעיניי ניתן לראות בלוויות פוליטיות גרסה מקובלת-יחסית בתרבותנו לזעם כזה.

ולבסוף, חוקי-רגש משתנים. בתרבות האילונגוט, המשטר-הצבאי כפה שינוי בחוק-הרגש, באמצעות אימוץ הנצרות. בתרבות אירופאית בימי-הביניים, עלילות גבורה תיארו זעם-קרב (Battle Rage) – רגש שנעלם במאות האחרונות (Wymer & Labbie, 2004).

עידוד לכעס בתרבות שלנו

טענתי שכעס מוצג בתרבותנו כבלתי-רצוי, אך זה לא תמיד נכון. לוויות פוליטיות הן עדות אחת לכך. בספרו "Angry White Men" סוקר הסוציולוג קימל (Kimmel, 2013) את עליית הימין הקיצוני בארה"ב, ומדגים כיצד שדרן רדיו (בתוכנית שמזכירה את "זהבי עצבני") משוחח עם מאזין, המתאר את הפחד שנובע מפיטוריו. השדרן מזדהה עם הפחד, מעניק לו לגיטימציה – וממיר את הפחד בזעם-פוליטי: "אתה לא נשמע לי מתבכיין, אתה נשמע לי עצבני". כך הוא הופך פחד ותסכול לכעס, ומכניס לתמונה מושא-כעס לבחירתו: מהגרים, העדפה מתקנת וכיו"ב. זהו תהליך גיוס פוליטי, שמתבסס על הפיכת רגשות שונים לכעס, בדומה למה שהציגה גולד – מהקצה השני במפה הפוליטית.

התרבות שלנו מעודדת כעס גם בזירות פחות פוליטיות. חשבו, למשל, על התגובות הרגשיות ש-Facebook מציעה: כעס הוא אחת משבע האפשרויות הבסיסיות. פוסטים המעוררים כעס יזכו לתגובות כועסות רבות, וכך יתוגמלו בהפצה נרחבת יותר (Jost et al., 2020). הרשת החברתית מעודדת אותנו להביע כעס, ולכעוס בכעסם של אחרים.

גם בתחרויות ספורט הכעס רצוי. הוכשילד (Hochschild, 2012) מצטטת פרשן טניס, שטוען שהיום השחקניות "אפילו כועסות יותר מהגברים" כהוכחה לכך שטניס נשים הפך לספורט רציני: הפרשן רואה בכעס של השחקנית (רקיעות רגליים וכו') עדות לכך שהיא "ממש רוצה לנצח" – ומסיק שהיא מקצוענית, ולא חובבנית. הכעס מעיד על מקצועיות – והשדרן מתגמל את השחקנית על הבעתו.

אז למה כעס נחשב שלילי?

הסיבה המתבקשת לתיוג הכעס כבלתי-רצוי היא היותו לא-נעים, רגש "שלילי" פיזיולוגית. גם ציידי-הראשים, שבתרבותם היה נהוג להרגיש כעס, רצו להיפטר ממנו (ולכן יצאו לציד-ראשים). סביר לטעון שהשליליות הפיזיולוגית הובילה אותנו לנסות להימנע מהרגש לגמרי. אולם הסבר זה לא מספק, שכן רגשות שליליים אחרים (כמו עצב) מקבלים כבוד ועידוד בתרבותנו, למשל בשיח הטיפולי.

סיבה פונקציונליסטית[1] יותר היא שכעס עלול להוביל לאלימות. מהבחינה הזו, כעס הוא הרגש המסוכן ביותר לסדר החברתי: מריב אחים ועד התקוממות עממית, כעס עלול להוביל לאי-סדר ולאבדן שליטה. נוסבאום (Nussbaum, 2018. In: Cherry, 2022) רואה בכעס זרע לפחד ולעוינות, ולכן פוטנציאל לקיטוב-חברתי. אולם הסקירה שלעיל מדגימה כי לא כל סוגי הכעס וביטוייו דורשים הימנעות מהרגש כדי לשמר סדר-חברתי, וכי לכעס יש רכיבים חיוביים ברמה החברתית ואף בשמירה על הסדר-החברתי (בהשוואה לרגשות כמו בוז). לכן, גם הסיבה הזו אינה ממצה.

הסבר ביקורתי[2] לתופעה נעוץ בכוח הרב של כעס-פוליטי בידי קבוצות מוחלשות. הפילוסופית אליזבת ספלמן (Spelman, 1989, 270. In: Cherry, 2022) טוענת כי השלילה השיטתית של כעס של קבוצות מדוכאות הוא מנגנון הכפפה: אם נשים כועסות על אי-הצדק המגדרי, אומרים להן "להירגע". אם שחורים כועסים על מדיניות גזענית, מציגים אותם כמסוכנים ומאיימים. כדי להשאיר מרוקאים בתחתית הסולם ההיררכי, מצמידים להם סטריאוטיפים של עצבניים (כנפו, 2020). כך, חוקי-רגש נגד כעס לא רק מונעים אי-סדר, אלא מהווים שיטה לשימור ההיררכיה החברתית הבלתי-צודקת. עם זאת, פרשנות כזו לא מסבירה מדוע כעס מדוכא גם בקרב חברי הקבוצות ההגמוניות בחברה – ולא רק בקרב המוחלשים.

סיכום

כעס הוא רגש שלילי, אך האם הוא רגש רע? בתרבות שלנו כעס מוצג לרוב כבלתי-רצוי. מעודדים אותנו להימנע מכעסים, לשלוט בכעס, ולדכא אותו. זו לא תופעה אוניברסלית: בתרבויות ובתקופות שונות היחס לכעס שונה. לכעס יש השלכות חיוביות: מתיקון עוולות מוסריות באמצעות זעם-פוליטי ועד שיפור היחסים הבין-אישיים. לכן, כדאי לנו לזהות את המקומות שבהם כעס דווקא כן מעודד (בספורט, בפוליטיקה, ברשתות חברתיות) ולפתח דרכים טובות לחוש ולהביע כעס, בזהירות.

[1] הפונקציונליזם מניח שלמנהגים תרבותיים יש סיבה, מטרה ותכלית. לא תמיד זה כך: לפעמים תרבויות שונות מתפתחות בדרכים שאינן מקדמות אותן. לפעמים הן מעתיקות רעיונות מתרבויות אחרות ללא התאמה. ולפעמים הן מתפתחות באופן שרירותי בגלל נסיבות היסטוריות.

[2] תיאוריה ביקורתית מניחה שמוסדות תרבותיים נועדו ליצור היררכיה ולשמר אותה. על אף שהם משרתים מטרה זו פעמים רבות, אל לנו להניח מראש שזו הסיבה להיווצרותם.