מאמרי אורח

ליאה טרגין-זלר (האוניברסיטה העברית) כותבת לבחברת האדם בעקבות התחקיר של עיתון הניו יורק טיימס על בתי הספר החסידיים בניו יורק. טרגין-זלר כותבת על המחיר שמשלמים ומשלמות הצעירות והצעירים החרדים בניו יורק כאשר הם אינם מחזיקים בידע כלל בנושאים כמו חינוך מיני ומדעי. בין החוסר נכנסים המתווכים לידע שמנסים להשלים את הפערים, כאשר הסמכות הדתית-רבנית מנסה לגשר ולהיכנס במקום סמכותה של הסמכות הרפואית על מנת לגשר על האוריינות המדעית בחברה.

התחקיר של הניו יורק טיימס שהתפרסם בשבוע שעבר, עדיין מכה גלים בתקשורת האמריקאית, וגם בזו הישראלית. התחקיר המקיף על מצבם של בתי הספר החסידיים בעיר ניו יורק העמיד ברשות הרבים תמונה עגומה (אם כי לא מפתיעה) של מערכת חינוך חסידית המונעת  מבניה לימודים ומיומנויות בסיסיות, והכל בחסות העיר ניו יורק. התחקיר של שני כתבים שהקדישו עבודה של חודשים לעריכת ראיונות יחד עם עבודה ארכיונית, הציב את התמונה העגומה של מערכת החינוך החסידית בעמוד הראשי של מהדורת יום ראשון של הניו יורק טיימס. תמונה כואבת של ילדים שלומדים במערכות לימוד פרטיות ללא השגחה מספקת יחד עם אלימות פיזית תוך שתיקה רועמת של מערכת הרגולציה. הכתבה, שאף תורגמה ליידיש, פתחה דיון סוער על אחריות, מדיניות, חינוך, חופש דת וגבולותיה.

הסוגיה של לימודי ליבה, אמנם, מוכרת בציבור הישראלי, אבל משהו בכתבה הזו היה שונה מאד ממה שאני מכירה היטב בהקשר הישראלי. הכתבה לוותה בראיונות עם צעירים שנפלטו\עזבו ו\או נפגעו בלימודיהם במוסדות הללו, ונתנה במה לכאבם הפרטי. בישראל, לעומת זאת, השיח על לימודי הליבה מלווה תמיד בדאגה לעתידה של המדינה. דאגה, או אולי עדיף לומר, חרדה, לצביונה של המדינה וליכולתה הכלכלית להחזיק ציבור חרדי הולך וגדל.

בדברים הקצרים שלי כאן, אבקש להתייחס למחיר האנושי הכבד שמשלמים צעירים וצעירות חרדים וחרדיות, בישראל, תוך התבססות על חומרים אנתרוגרפיים שאספתי במהלך השנים האחרונות.

ובכן, למרות תמונת הכאוס שעולה מן התחקיר של הניו יורק טיימס, מערכת החינוך החרדית בישראל היא סיסטמטית בצורה מופלאה. הבנתי זאת לראשונה כשביקשתי מראש סמינר בירושלים לאפשר לי להיכנס לסמינר בית יעקב. כאשר הסברתי שאני מבקשת להיכנס לשיעורים על צניעות, הוא צחק ואמר: "כל שיעור הוא על צניעות!".

עשור מאוחר יותר, אני יכולה להעיד, שאכן, מערכת החינוך הנשית החרדית סיסטמית בכל הנוגע לצניעות, הכנת נשים לנישואים וילודה, כמו גם להכין נערות להכין סעודה שלמה, כשכל מה שנשאר במקרר זו עגבניה אחת קטנה.

כאשר ראיתי את הנערות הללו מתחתנות ומקימות משפחות, הייתה עדה גם לאופנים בהם מערכת החינוך יצרה פערים סיסטמטיים בחינוך בניה ובנותיה. כידוע, מערכת החינוך "העצמאית" יצרה אוטונומיה ברמות שונות ממערכת החינוך הלאומית והרגולציה עליה. מערכת החינוך החרדית (לגווניה), יצרה כביש עוקף לתחומים שיצרו אתגרים פנימיים בשל תפיסות עולם ואורחות חיים שלא עולות בקנה אחד עם תפיסות עולם חרדיות.

בעבודות המחקר שלי, הקדשתי מאמץ רב לשני נושאים שלא זכו להתייחסות מרבית במערכת החינוך החרדית: חינוך מיני וחינוך מדעי. ללא תשתית והתערבות מדינית, טאבוים מילוליים בנוגע למיניות מנעו הכרות בסיסית עם מושגים כמו הסכמה, אמצעי מניעה ובריאות מינית (שלא נדבר על התעלמת מוחלטת ממיניות לא הטרוסקסואולית). למרות שאימהות צעירות אמורות לכלכל את משפחותיהן ולקחת אחריות על בריאותן ובריאות ילדיהן,  הנשים שפגשתי יצאו למשימה חשובה זו עם אנגלית עילגת, חינוך מדעי מועט (וזה כמובן, טוב יותר מבני זוגן),יחד עם חוסר אמון בסיסי במדינה ובמערכת הבריאות ה"חילונית" שלה.

ובכל זאת, במחקרים שלי, אני מוצאת תדיר מחנכים ומתווכים חרדים המכירים את האתגרים הללו ומנסים לגשר על הפערים שנוצרו. למרות שכתבתי המון על מדריכות כלות וחינוך מיני בחברה החרדית (אפשר לקרוא על כך כאן), היום, דווקא אתמקד בקונטקסט של חינוך מדעי ובמחיר שמשלמים אלו שלא זכו בה.

בתחום הבריאות, מצאתי עסקנים רפואיים, מתווכים פנים-קהילתיים המסייעים לנשים וגברים חרדים במהלך המפגשים שלהם עם המערכת הרפואית הישראלית. למרות שיהודים חרדים מקבלים ביקורת תמידית בנוגע לרמת לימודי ה"חול", שוחחתי עם עסקנים חרדים שטוענים כי דווקא מערכת הידע והרשת הפנים-חרדית בענייני רפואה מעמידים את החרדים עם ידע שעוקף את ה"חילוני" הממוצע". כך הסביר זאת הרב סטצקי (שם בדוי):

"ברמת האינדיבידואל, במיוחד זוגות צעירים, רמת הידע שלהם מאד נמוכה. הייתי אומר, אפילו נמוכה מדי, באמת אין להם כמעט ידע. פגשתי פעם אישה שיצאה מניתוח של כריתת רחם אך הייתה בטוחה שזה כריתת נרתיק. אבל ברמה הכללית – כל מי שיש לו בעיה רפואית – בגלל כמות ארגוני החסד – העסקנים של הקהילה שלנו עוזרים לאנשים להבין. הם הופכים את המידע הרלוונטי – נגיש".

במאמר האחרון שלי, יחד עם שתי קולגות נהדרות, יעל רוזנבלום ופרופסור אילת ברעם צברי, אנו מנתחות את התופעה הזאת דרך הפריזמה של אורינות ברמת הקהילה, כפי שהגדירו זאת סנוו ודיבנר (בתרגום שלי):

"אוריינות ברמת הקהילה אינה מחייבת שכל פרט יגיע לרמה מסוימת של ידע, מיומנות או יכולת, אלא, מדובר על כך שלקהילה מסוימת תהיה מספיק משאבים שמחולקים ומסודרים באופן כזה שחברי קהילה עם יכולות מגוונות יוכלו לעבוד יחד כדי לתרום לוולביאנג של הקהילה כולה".

אם כי ניתן, להעריך את המאמצים הרבים של עסקנים רפואיים להפוך את המערכת הרפואית לנגישה יותר ולתמוך בחולים וחולות בתקופות רגישות מאד בחייהם, בלתי אפשרי לא לתהות: מה נחשב כידע קהילתי "מספק"?

האם זה "מספק" שאישה תעבור ניתוח, אך לא יודעת מה קורה לגוף שלה?

בקהילה שבו יש טאבו ורבאלי נוקשה בנוגע למיניות, האם זה "מספק" שמישהו בקהילה שלה יכיר את החלקים השונים של מערכת הרבייה, או האם זה משהו שעל כל אינווידואל לדעת?

עבודת המחקר שאנו עסוקות בה, היא חלק מענין ציבורי הולך וגובר בתחום אוריינות ברמת הקהילה. המחקר שלנו מראה שמתווכים פנים קהילתיים, משמשים כמתווכי ידע אך הם גם משמשים כשומרי הסף.

במבט גלובאלי, הקורונה והצמיחה של קהילות של מתנגדי חיסונים, העלתה על פני השטח את הידיעה ההולכת וגוברת כי אנשים אינם מקבלים החלטות רק כפרטים "בודדים". המעבר מאוריינות ברמת היחיד ואוריינות ברמת הקהילה משקפת גם משבר במדיניות הבריאות העולמית שנולד מההבנה שהחלטות בתחום הבריאות אינם תלוים רק בידע פרטי, אלא קשורים בקשר הדוק לאפיסטמולוגיה תרבותית, חברתית וקהילתית. במילים אחרות, הגיע הזמן להבין את עבודת התיווך התרבותית, אותה מכנה החוקרת קת'רין קנפילד "cultural and epistemological tunnel vision" דרכם עוברים החלטות בתחום הבריאות.

בהקשר הישראלי-חרדי, מחקר רב הוקדש לסמכות דתית-רבנית, לסמכות רפואית ולקשר ביניהם. כתבתי כך גם בעצמי לא מעט, אפילו בכתב העת "בפרט ובכלל" של התוכנית. אבל יותר ויותר, אני מבינה שיש קבוצה גדולה של מתווכים, שהעסקנים שתיארתי לעיל הם חלק ממנה, שעוזרים לאנשים לקבל החלטות חשובות מאוד על החיים שלהם. באופן פרדוקסלי: למרות שלרוב העסקנים הרפואיים אין כמעט חינוך מדעי רשמי, הם נתפסים כאמינים יותר מרופאים שעברו הכשרה רשמית. בעבודה שלי, אני מנסה להבין את הפרדוקס הזה ואת המערכת הכוח הנוספות שטריאדה זו יוצרת. מנסה להבין איך עולם כזה של מומחיות נוצר, פועל, ואת האופן שבו נשים וגברים חרדים מקבלים החלטות בתוך מערך כזה של תיווך תרבותי.

אני עוד בעיצומו של המחקר אבל, הבנתי גם משהו נוסף בזמן שישבתי עם שרולי, אב חרדי, בביתו בירושלים. כחלק ממחקר על אוריינות מדעית, שאלתי אותו כיצד הוא יודע להבחין בין עובדה אמיתית לבין מה שנקרא – פייק. הוא הסתכל עליי עם חיוך עצוב:

"למרות שממש ניסיתי, אני בקושי יכול לדבר אנגלית. זה אומר שאני אף פעם לא יכול לבדוק את האמינות של מקור מדעי. אני תמיד אצטרך מישהו שיתרגם עבורי".

הפנים העצובות שלו אמרו את הכל.

אנגלית היא פריווילגיה שחסרה לו. למרות שהוא שכר מורה פרטי לילדיו, בתקווה לעתיד טוב יותר, זוהי פריווילגיה שרוב החרדים בישראל אינם יכולים להרשות לעצמם. שרולי, כמו גברים ונשים רבות שדיברתי איתם, מבינים שהגיע הזמן להכניס לימודי אנגלית למערכת החינוך החרדית, בדרך כשרה כלשהי. זה נכון שיש כאלו בחורים ובחורות מוכשרים ומוכשרות (ולרוב, גם עם גב כלכלי חזק) שמצליחים להתגבר על אי-השוויון בהזדמנויות שהם יוצאים איתו לעולם. אך, רובם ימשיכו לחיות בעוני וללכת לרופא, מבלי שיוכלו לקרוא את הדיאגנוסטיקה שלהם. המחיר שהם משלמים – כפי שראינו בקורונה, בעלייה בתחלואה בפוליו, ובסנטימנטים חזקים של מתנגדי חיסונים –  גבוה מדי.

כששמעתי שהאדמו"ר מבעלז שוקל לחשב מסלול מחדש בנוגע ללימודי ליבה, קיוויתי ששרולי, ואחרים כמותו, יוכלו לקבל הזדמנות חדשה .אבל הפוליטיקה עושה שמות בחלומות של אנשים, יקרים מאד ללבי, שיודעים שאפשר לתת חינוך יהודי עשיר וגם לחיות חיים של כבוד.

כאנתרופולוגית, ההיכרות שלי עם צעירים וצעירות מקשת מגוונת בציבור החרדי בישראל, חשפה בפניי, מצוקה אמיתית. פגשתי גם מחנכים ומחנכות, מתווכים ומתווכות שמנסות לגשר על הפערים העצומים שאיתם צעירים וצעירות חרדיות יוצאות לעולם. הממ"חים החרדים, הקמת רשת מוסדות "נצח" של מנחם בומבך, משקפים ניצנים של רצון ותקווה לעתיד טוב יותר. אבל הם לא יצליחו לבד, אלא אם כן נראה שינויים מרחיקי לכת.

[1] מתוך דברים שנאמרו בכנס העשור לתוכנית זכויות אדם ויהדות, המכון הישראלי לדמוקרטיה. כמו כן, גרסה אנגלית של טקסט זה פורסם כחלק מפורום על חינוך חרדי של מרכז כץ ללימודי יהדות, אוניברסיטת פנסילבניה.