אנתרופולוגיה של רגשות
בסמסטר ב' שעבר הועבר קורס המוסמך "רגשות ועיצובם התרבותי" באוניברסיטה העברית. יעל עשור סוקרת את נושא הקורס לבחברת האדם, כהקדמה לפרסום עבודת הסיום בקורס שהייתה כתיבת "ערך" לאתר בחברת האדם על רגש או תופעה רגשית[1] כלשהי, ממבט ביקורתי ומודע הקשר חברתי-תרבותי. ההנחיה הכללית הזו אפשרה לכל סטודנטית[2] לקחת את הנושא אל עולמה ולסוגיות שמעסיקות אותה. כך התקבל פסיפס צבעוני של עבודות שכל אחת מציגה את הפרשנות שלה לאופן שבו ניתן לחשוב וללמוד על הקשר בין רגשות ותרבות, ועל מהו רגש או מהי תופעה רגשית, מלכתחילה.
אם נפנה למילון ונחפש את הערך "רגש", נקרא כי רגש הוא "תחושה פנימית", "הרגשה", או "חוויה פנימית". מעבר לבעייתיות שיש בהגדרה של "רגש" כ"הרגשה", אפשר להתרשם שהיא לא מאוד ממצה וקשה להבין ממנה מהו בעצם רגש. אם נפנה להגדרות אחרות שמצויות באינטרנט, תחת חיפוש המילה רגש, נקבל תיאור של חוויה שיש בה מימד פיזיולוגי, של עוררות גופנית מסוימת, ומימד סובייקטיבי, של תהליכי התפיסה והחשיבה שלנו. אבל מה בעצם ההבדל בין רגש ל"תחושה"? והאם, למשל, חמלה היא רגש? וחרדה? איפה עובר הגבול בין מה שנחשב כרגש ומה שלא? ולמה זה משנה, בעצם?
קשה מאוד להגדיר "רגש", והקושי הזה הוא לא מקרי. הוא נובע מכך ש"רגש" הוא שם שניתן בתרבות שלנו כדי להתייחס להיבט מסוים וחמקמק באופן שבו אנחנו חווים את העולם, מעין נקודת חיבור בין עולמנו הפנימי והחיצוני. הרגש משפיע על האופן שבו אנו חוות ומפרשות את העולם ועל האופן שבו אנחנו מתנהגות בו כשחקניות חברתיות. כלומר, רגש הוא היבט בחוויה האנושית שמושפע וגם משפיע על התרבות שאנחנו חיות בה. מתוך כך, מחקר על רגשות הוא מעניינה של האנתרופולוגיה, המבקשת לבחון את האופנים שבהם התנהלותנו בעולם כרוכה בהיותנו חלק מחברה ומתרבות מסוימת.
עם זאת, במשך מרבית המאה הראשונה להיווסדה של הדיסציפלינה, האנתרופולוגיה לא עסקה במחקר על רגשות. כל זה השתנה בשנת 1971, כאשר הפסיכולוגים אקמן ופריזן פרסמו מחקר פורץ דרך שהראה כיצד לכל בני האדם בכל מקום בעולם יש את אותן הבעות פנים לרגשות של שמחה, פחד, גועל, כעס, הלם ועצב. לדידם, קיומן של אותן הבעות פנים הצביעה על כך שמדובר ב"רגשות אוניברסליים". עבודתם של השניים הכתה גלים במהרה והפכה לפופולרית, תוך שהיא מקדמת תפיסה (אותה השניים מעולם לא טענו) שאם הבעות הפנים הן אוניברסליות הרי שגם החוויה והמשמעות שמוקנית לרגשות אלו זהות בין תרבויות.
אותו טרנד של "רגשות אוניברסליים" עורר גם את עניינם של אנתרופולוגים במחקר על רגשות. שהרי, הטרנד הזה עמד בניגוד להנחות היסוד של המחקר האנתרופולוגי, בוודאי זה שמושפע מהכיוון הפרשני של וובר וגירץ, וששם דגש על המשמעויות שניתנות לדברים בתוך תרבות מסוימת (ראו כאן על המשמעות של יחסיות תרבותית). כך, בסוף שנות ה-70 ולאורך שנות ה-80 החלו לצאת לדרך המחקרים הראשונים בתחום שנקרא בתחילה "אתנו-פסיכולוגיה", וכיום אפשר פשוט לקרוא לו "אנתרופולוגיה של רגשות". באופן ממוגדר למדי, תחום זה נשלט בתחילה בעיקר על ידי אנתרופולוגיות נשים, ובהן מישל רוסלדו, ג'ין בריגס, לילה אבו-לוע'וד, וקתרין לוץ. בעידן שבו עוד שלטה התפיסה של מחקר אנתרופולוגי הרחק מהבית, הן נסעו לקצוות שונים בעולם וחזרו עם טקסטים מפעימים על העולמות הרגשיים של בני ובנות שיחן. אלו היו טקסטים מכוננים על האופן שבו זעם קטלני מתבטא בקרב בני האילונגוט הפיליפיניים (רוסלדו), על הטאבו החברתי על ביטויי כעס בקרב בני האוקטוהאינואיטים (בריגס), על הדרכים המרומזות להביע תשוקה והתנגדות אצל נשים בדואיות בסיני (אבו-לוע'וד), על האופן בו אנשי האי איפלוק שבמיקרונזיה מגדלים את ילדיהם לחוות את רגש ה"מטגו", מעין חרדה מזרים (לוץ). המשותף לכל הטקסטים האלו היתה עמדת הבסיס לפיה גם אם ישנן הבעות פנים אוניברסליות שמקושרות לכמה רגשות, אין זה אומר שכולנו חווים וחוות את אותם הרגשות.
מחקרים אלו הראו לנו שבמקומות שונים בעולם, ישנם רגשות שונים שנחשבים כמקובלים ורצויים חברתית ויש רגשות שאסור לבטא. הם הראו לנו כיצד בתרבויות שונות יש קטגוריות רגשיות שונות. כך למשל עם אותו רגש "מטגו" שאין לו מקבילה בשפה העברית. כך למשל עם המילים השונות שקיימות לתיאור מצבים שונים של שמחה בעברית, ושאין להן בהכרח מקבילה בשפה אחרת. כלומר, בכל תרבות, יש דגש שונה מעט על הרגשות שאנחנו אמורים ולא אמורים להרגיש, ובהתאם לכך ישנה שפה עשירה יותר או פחות בביטויי רגש.
בין מחקרים אלו, היו כאלו שהביעו שלילה מוחלטת של גישת הרגשות האוניברסליים, וטענו שהרגש הוא כל –כולו הבניה החברתית, תוצר של היותנו חלק מתרבות מסוימת. לעומת זאת, היו כאלו שקיבלו באופן חלקי את גישת הרגשות האוניברסליים. בכל מקרה, שתי הגישות שמו את הדגש על אותה פרשנות תרבותית למשמעות של חוויה רגשית מסוימת. כלומר, על האופן שבו הפירוש והביטוי של רגש תלוי בהיותנו חלק מתרבות מסוימת.
במהלך שנות ה-90 נראה היה שישנה עצירה מסוימת במחקרים בתחום הזה. אולי כבר לא היה מה להגיד, או שהיו סוגיות בוערות יותר על פני השטח. אולי זה היה המוות המהדהד והנורא של חלוצת התחום מישל רוסלדו שהחליקה ממצוק במהלך עבודת השדה שלה, או השיתוק שאחז בדיסציפלינה אחרי משבר הייצוג. מה שלא תהיה הסיבה, במהלך שנות התשעים המחקר האנתרופולוגי על רגשות פינה את מקומו לעיסוק סוציולוגי בקשר שבין רגשות ושיטה כלכלית. לקוראות והקוראים הישראליים הקשר הזה מוכר בעיקר בזכות עבודות המפתח של ארלי הוכשילד, שטבעה את המונח "חוקי רגש" (עליו תוכלו לקרוא יותר בכמה מן הערכים כאן), ואווה אילוז, שהראתה לנו כיצד האהבה הרומנטית כפי שאנחנו חווים אותה כיום היא למעשה תוצר של תהליכי חילון ושיטה קפיטליסטית.
כך, בתחילת שנות ה-2,000, ידענו כבר לומר כי אמנם ייתכן וישנן הבעות פנים אוניברסליות למספר רגשות מפתח, אך המשמעות שתינתן לרגש כמצב רצוי או ככזה שיש להמנע ממנו, וכן האופן שבו הרגש יבוא לידי ביטוי, כל אלו תלויים בהיותנו חלק מחברה מסוימת. באותם ימים של תחילת שנות ה-2000, בין ה"מלחמה בטרור"שג"ורג' בוש ה-2 הכריז אחרי המתקפה על מגדלי התאומים לבין משבר הסאב-פריים בשנת 2008, הדגש החל לנדוד מהעולם הרגשי האישי לעולם הרגשי הקבוצתי, לאופן שבו רגשות עשויים להיות ממש "מדבקים" ומפעפעים מאדם אחד למשנהו. למשל, לאופן שבו תחושה של איום מפני סכנה עשויה להיות ממש מדבקת, כך שאפילו אם בתחילה לא חשנו איום בעצמנו, אם האנשים לידנו יחושו זאת כמו נידבק בעצמנו באותה התחושה. הדגש על רגש בהקשרו הקבוצתי והחברתי הזה זכה לשם Affect, שאפשר לתרגמו (באופן חלקי ובעייתי) למילה העברית "תחושה". העיסוק בתחושות הפך להיות אופנתי ורווח במהלך 15 השנים האחרונות, וכדרכם של טרנדים לעיתים היו בו עבודות שהציגו ממש דרכים חדשות לחשוב ולהבין את העולם שסביבנו, ולעיתים היו בו עבודות שנדמה שעיקר עניינן היה להראות חיבור לרוח התקופה, גם אם העיסוק ב"תחושה" בעצם פחות רלוונטי.
ובכל אותה העת, עדיין עלה מדי פעם העניין ב"רגש", גם אם באופן מדוד יותר לעומת אותו הרגע שהיה בשנות ה-80 שבו התחום הזה פרץ לתודעה. ועדיין, גם כעת, נדמה שאין לנו ממש דרך טובה להגדיר רגש, אלא רק יכולת לשהות לרגע ולהתבונן בהיבטים השונים של הדבר הזה שמרכזי כל כך לחיינו. להתבונן באופן שבו התרבות שבתוכה אנחנו נמצאות מעצבת את העולם הרגשי שלנו ולהבין שלו היינו תחת שיטה כלכלית אחרת, או תרבות אחרת, ייתכן שהמובן מאליו הרגשי שלנו היה אחר. אולי, כמו בני האי איפלוק, היינו סבורות שלהביע שמחה על ידי צחוק זה דבר לא ראוי, כי מה שחשוב בעולמם הרגשי הוא הבעת איפוק. או שאולי בדומה לאירופאים שלפני הקפיטליזם הפוסט תעשייתי, היינו סבורים שאהבה רומנטית היא זו שעלינו להפנות כלפי האל. הערכים שלפניכם ברשומה הבאה נכתבו כעבודות סיום בקורס המוסמך "רגשות בהקשר תרבותי" שנלמד באוניברסיטה העברית. כל רשומה שופכת אור בדרכה על היבט מסוים של מובן-מאליו רגשי כלשהו. חלקן עושות זאת דרך השוואה בין תרבותית. אחרות לוקחות מקרה מבחן ספציפי ומנתחות את המופעים הרגשיים שעולים בו. אבל כולן מבקשות מכן לעצור רגע ולהרהר כיצד התרבות שלנו מעצבת את עולמנו הרגשי.
[1] אני מתייחסת ל"תופעה רגשית" כעיסוק בהיבטים רגשיים של סוגיה חברתית רחבה. כך, למשל, אחד הסטודנטים בקורס כתב על "גבריות רגישה". במידה רבה, מדובר במה שהחוקרת יוליה לרנר מכנה ה"ריגושיזציה" של חיי היומיום.
[2] הפוסט נכתב בלשון נקבה אך פונה לכל המגדרים.
תמונה ראשית: Photo by Andrea Piacquadio
עוד על עשור: