מאמרי אורח

הוויכוחים סביב מצעד הגאווה במצפה רמון והטענות על השינוי שחל בעיר בעקבות כניסת הגרעין התורני, מחזירים אותנו לעבודתה של האנתרופולוגית ד״ר רעות ריינה בנדריהם (מכללת ספיר, האוניברסיטה הפתוחה), אשר כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על המתחים בין הקבוצות השונות בעיר. לטענתה, במצפה רמון, כמו גם במקומות אחרים, מתקיימים קואליציות ושיתופי פעולה בין חילונים לדתיים, בין קבוצות דומיננטיות בחברה הישראלית שבתנאים מסוימים חוברים יחד ומאפשרים את ההשתלטות על מרחבים פגיעים. הגרעינים התורנים, טוענת בנדריהם, פועלים במקרים אלו כ״יזמים מוסריים״ המתפקדים כסוכנים של המדינה על מנת לחזק את שליטתה במרחב:

שבוע שעבר התפרסה כתבה במוסף הארץ העוסקת בתהליך התחר"דלות של העיירה מצפה רמון. כותב המאמר, הילו גלזר, סוקר לא מעט פרקטיקות של האוכלוסייה החר"דלית בכלל ושל הגרעין התורני בפרט, המשתלטים על העיירה ומשנים את צביונה. הטענה שהעלה גלזר היא שהגרעין התורני שינה את פניה של מצפה רמון והיא כבר לא אותה עיירה שהכילה מגוון קהילות. הביטויים המרכזיים לכך הם בהפרדה בבריכת השחייה, שינוי במערכת החינוך המקומית, ניסיון ביטול מצעד הגאווה בעיירה ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.

זה לא פעם ראשונה שמצפה רמון עולה לכותרות בדבר פעילותו של הגרעין התורני. לרוב יש נטייה למסגר את ההסבר לתופעה כחלק מהקונפליקט המתקיים בין דתיים לחילונים בחברה הישראלית. ואכן, מפעל הגרעינים התורניים הינה תופעה יהודית ישראלית לאומנית שיש לה השפעות עמוקות על קהילות בפריפריה. הגזענות והאגרסיביות של המפעל האידיאולוגי הזה, הכולל מטרות ברורות עם להט דתי, מייצרים בקרב קבוצות בפריפריה אנטגוניזם, כעס גדול ומגבירים את המתיחות והאלימות. ניתן לראות את זה במצפה רמון, בערים המעורבות כמו לוד, עכו ורמלה ואף בערים חזקות כמו רמת השרון, רעננה או תל אביב. אבל מיסגור התופעה כקונפליקט דתי חילוני הוא לדעתי מיסוך המערפל את ראייתנו מלראות את תהליכי העומק המתרחשים בפריפריה הדרומית ובחברה הישראלית, ועל כך אבקש להרחיב.

תופעת הגרעינים התורנים היא לא רק תופעה לאומנית מקומית, המהווה ביטוי לקונפליקט החילוני דתי בישראל, אלא נהפוך הוא, מפעל הגרעינים התורניים הינו למעשה תופעה שהמדינה "זקוקה" לה, היא חלק מהסוכנים של המדינה המאפשרים לשמר את ריבונותה. למעשה, כפי שאני מראה במחקרי, אופן ההשתלטות של הגרעינים בפריפריה הגאוגרפית והחברתית מתאפשרים באמצעות קואליציות ושיתופי פעולה בין חילונים לדתיים, בין קבוצות דומיננטיות בחברה הישראלית, לרוב יהודיות אשכנזיות, שבתנאים מסוימים חוברים יחד ומאפשרים את ההשתלטות על מרחבים פגיעים, כמו עיירות הפיתוח, ערים מעורבות ואזורי סיכון ומצוקה.

כיצד תהליך זה מתרחש? במסגרת עבודת הדוקטורט שלי, ביצעתי מחקר אתנוגרפי במצפה רמון במשך כארבע שניים. תיעדתי את תהליך הכניסה של מתיישבים חדשים לעיירה וביניהם הגרעין התורני והאופן בו המרחב העירוני השתנה. המחקר שלי מראה שאופן ההשתלטות מתאפשר כי גרעינים תורניים הם למעשה יזמים. במקרה של מצפה רמון, אני מזהה אותם כיזמים מוסריים, יזמות שאינה בהכרח למטרות רווח אלא למטרות יהוד ותירבות מחדש, כחלק מהאידאולוגיה המשיחית שציבור אמוני זה מחזיק. בשל היותם יזמים, הם מתפקדים כסוכניה של המדינה. בכל פעם שלכאורה נסדק סדק בריבונותה של המדינה, זו האחרונה זקוקה לשחקנים וסוכנים שיחזקו אותה.  

כיצד הם הופכים להיות סוכניה של המדינה? בצורה די פשוטה, האנתרופולוג אקיל גופטא טוען כי מימשליות (Governmentality) פועלת לא רק דרך מוסדות מדינתיים מסורתיים (צבא, משפט, רפואה) אלא גם דרך אינדיבידואלים או גופים שהם לא ממשלתיים (כמוNGO's ). לטענתו, יש להתייחס למימשליות כמכניזם שבו האינדיבידואל לוקח אחריות ו"סיכון" עצמי על עסקיו בשם השיח הליברלי של זכויות הפרט, הגשמה עצמית וחירויות. אלו נהפכים ל"סמכות" המניעה את הפרט להגשמה עצמית, ומחייבת אותו בעבודה קשה בשם ההתמדה, והכישרון, ללא התייחסות להקשר מעמדי, פוליטי או כלכלי. בשם זכויות ליברליות, הופכת טכנולוגית המישטור העצמי לפרקטיקה של מימשליות (Gupta, 2002). המדינה, על סוכניה, מעבירה את "הסמכות" לפרט ובאמצעות האצלת הסמכויות ליזם, היא מרחיבה את עצמה. כך הופך היזם להיות "סמי-אוטונומיה" (Quasi-autonomous) של המדינה ובכך הופך להיות הסוכן שלה. כך מופעל מכניזם של שליטה "המפיץ" את ריבונותה של המדינה המונכחת כל הזמן.(Ferguson and Gupta, 2002)

הקשר בין היזמות הכלכלית לזו המוסרית הוא המהלך שאפשר את חדירתם של חברי הגרעין התורני ואת התבססותם בה. בעיירה, כמו בעיירות רבות בפריפריה, החל תהליך זה כבר בתחילת שנות ה-2000, אחרי הסכמי אוסלו (1993) ורצח רבין (1995), והתחזק עם ההתנתקות מגוש קטיף (2005) ופינוי עמונה (2006). תהליך חדירה של מתיישבים חדשים, שבמהלכו שתי קבוצות אשכנזיות מהמעמד הבינוני, חילונים ודתיים, שבמרחבים אחרים נמצאות בקונפליקט אידיאולוגי על הזהות העתידית של מדינת ישראל והאליטה השלטת שלה, חוברות זו לזו, ומייצרות אפקט משולב של צבירת הון, כלכלי ותרבותי, תוך נישול אוכלוסיות מקומיות המודרות מהמערכות הכלכליות והאידיאולוגיות שהן מייצרות. לתפיסתי, חיבור זה התאפשר כי כל קבוצה בדרכה מפעילה פרקטיקות של יזמות, ומהוות "סמי אוטונומיה" של המדינה, בין אם זו יזמות כלכלית ובין אם זו יזמות מוסרית, המכנה המשותף ביניהם שהם מייצגות את ההיגיון היהודי אשכנזי של המדינה ובכך מהווים סוכניה.

במקרה של הגרעינים התורניים היזמות המוסרית שלהם מבוססת אידאולוגיה משיחית. הם הגיעו לפריפריה מתוך משימה ברורה של ייהוד המרחב והדתת האוכלוסייה היהודית בעיירות. גם כאן הסמנטיקה החיובית של ״התנחלות בלבבות״ ו"השתלבות בד' אמות", משמעותה דיכוי והדרה של התושבים הוותיקים, בין אם הם מזרחים, מסורתיים או ערבים תוך השתלטות כוחנית על השכונות, המערכות המוניציפאליות שסביבן כמו מערכת החינוך ומערכת הרווחה, ושימוש במשאבים ציבוריים. כמעט בכל  עיירת פיתוח אליה הגיע גרעין תורני בחסות המדינה החלו חבריו תוך זמן קצר להוביל את מחלקות הרווחה, החינוך, או המתנ״ס, תוך יצירת תלות בין התושבים לבין הגרעין. השתלטות זו התאפשרה להם כי פשוט ניתנה להם האפשרות לכך, ניתנו להם משאבים, תקציבי מדינה, דיור ציבורי וגיבוי פוליטי לפעילותם (ראו לדוגמא את עבודתה של יעל שמריהו-ישורון בנושא).

למעשה, אני מציעה להתייחס לחדירה של יזמים לעיירה כתהליך של מירחוב המדינה. באמצעותו אפשר לחשוף את האופנים שבה המדינה מבססת את שליטתה על ידי שימוש בסוכנים לא מדינתיים כמו יזמים כלכלים ודתיים. סוכנים אלו משרתים ומייצגים את ההיגיון האתנו-מעמדי של ישראל, דרך פיקוח ומישטור עצמי מופעלות טכנולוגיות שליטה במרחב.

הגרעין התורני של מצפה רמון הגיע בעידודו המלא של ראש עיריית מצפה רמון דאז^[1] דרור דבש, דבריו, שנאמרו בראיון שערכתי במסגרת המחקר ב-2014, בדבר "משיכת" הגרעין למצפה רמון מתמצתת את שיתופי הפועלה בין הקבוצות הדומיננטיות בישראל ואת המשמעות של כניסתם למרחב העירוני:

"הישיבה הוקמה כמו ב"חומה ומגדל". יום חמישי בלילה אני מקבל טלפון, הרב אביחי מספר לי על הפיצול בדימונה. הוא מציע שניפגש. אני פוגש את אנשי הישיבה. הם מספרים את הצרות שלהם בדימונה. היו מאבקים בין קוסטינר (ראש הישיבה) לרב תורג'מן (הרב המקומי של דימונה)…. ….אני חששתי מהעניין הדתי אז הרמתי טלפון באותו לילה לאנשי חינוך ממצפה ולכמה פוליטיקאים שאני מכיר, 90% אמרו לי למשוך את האנשים האלה למצפה. זו קבוצת איכות היא תרים את המקום. יום ראשון הם הגיעו, קיבלו דירות, קיבלו בית ספר, קיבלו תקנים בחינוך. נתתי להם את המבנה של התיכון. באולם ספורט הם הקימו את הישיבה ואת התיכון ונתתי גם מבנה עבור בית ספר היסודי. ככה השתלבו בתוך העניין. בפועל מצפה הייתה מסורתית קודם. הרב של מצפה, כעס מאוד על זה שהבאתי את הישיבה. אבל זה לא קהילה חרדית, זה ציונית דתית, זה כוח. גם בראיה מהיום אני חושב שזה טוב".

במילים אחרות, אני טוענת שהחדירה של יזמים כלכלים ומוסריים למצפה רמון אינה חדירה לשם הצבר כוח כלכלי בלבד, אלא היא מגלמת בתוך פעולת היזמות (בין שהיא כלכלית ובין שהיא דתית) את ההשתלטות של המדינה במרחב. מדיניות "יהוד" ו"הלבנת" המרחב (של המדינה) נעשית באמצעות יזמים (חוואים, תיירנים והחרד"לים) המשתלטים על מצפה רמון או כל עיירה אחרת, ו"מטהרים", את העיירה מסממנים של מזרחיות ופלסטיניות שאינם נכללים בהגיון המוגזע המארגן של המדינה (היהודית-אשכנזית).

[1] דרור דבש כיהן בין השנים 2003-1998 כראש מועצת מצפה רמון. ב-2014 חזר לחיים הפוליטיים והוא מכהן בתפקיד מזכיר המועצה ברשותו של רוני מרום. הריאיון  עימו התקיים בשנת 2014.

עוד בנושא