בחזרה לציבור

כיצד מטאפורות מעצבות את הדרך שבה יועצים אירגונים עובדים? אלונה אורבך-עברי, יועצת ארגונית ותלמידה לתואר שני בסוציולוגיה, מראה כיצד השימוש בתבניות שיח משפיע על אופייה של עבודת הייעוץ הארגוני עצמה. בעזרת התבססות על ספרות אקדמית בתחום הייעוץ הארגוני מבקשת אורבך-עברי להזכיר לנו שלמילים, ובאופן ספציפי למטאפורות, יש השפעה על התוצאות של תהליכי ייעוץ ארגוני.

מאמר נוסף מתוך תוצרי הקורס ״בחזרה לציבור: הנגשת המחקר ואנתרופולוגיה וסוציולוגיה ציבורית״ בהובלת ד״ר לירון שני

"היא נתנה להם את החכה" אמרה לי יועצת צעירה, "הם יודעים לעשות את זה לבד" המשיכה בתיאור התהליך של הייעוץ הארגוני שחוותה כצופה.

תבניות שיח מאז ומעולם משכו אותי, כמי שעבדה שנים בהדרכה והנחייה למדתי כי למילים משמעות רבה וכי הן לעיתים יוצאות משליטתנו במרחב הפרשנות. לעיתים אנו חושבים שאמרנו משהו אחד ופתאום הוא מובן באופן אחר.

בספרם "מטאפורות שאנו חיים לפיהן", מתארים ג'ורג' לייקוף ומארק ג'ונסון את הדרך שבה מטאפורות משפיעות ומסייעות לנו לתפוס בחיי היום יום מושגים מופשטים כמו ערכים, אהבה, עבודה וכו'. הם בוחנים מטאפורות- על אשר מתקבעות והופכות לכלי פרקטי בשימוש תדיר לכל אשר מופשט. מחקרים במגוון רחב של תחומים הוכיחו גם  את ההשפעה החוזרת של מטאפורות – את השפעתן המעצבת  על המדע, על שפתנו ואורח מחשבתנו, ועל הדרך שבה אנו מביעים את עצמנו בחיי היום-יום. או כפי שאמר הפילוסוף הגרמני לודוויג ויטגשטיין: "העשייה הפילוסופית מתרחשת דרך השפה, "השפה עצמה היא כלי חשיבה".  

"היא נתנה להם חכה" הצהרה שדורשת התבוננות- המטאפורה "חכה ולא דגים" היא מטאפורה ידועה בשדות של חינוך וטיפול. אולם היא טומנת בחובה משמעויות שונות בעבודת היועץ, האם היועץ אכן נותן חכות, מהן החכות הללו? האם בעבודת הייעוץ ישנם דגים? מהם אם כן? האם נכונה הפסיקה שלה כי הם (הארגון, המנהלת) יודעים לעשות את זה לבד? מהו התהליך שבו מעניק יועץ את החכה? והאם חכות אלו מסמנות עבורו את סיום התהליך הייעוצי? האם החכה מהווה תחליף לליווי האישי וההכוונה של מקצוע הייעוץ הארגוני?

כל אלה שאלות העומדות בבסיס המחקר שערכתי בנושא של תבניות השיח ומה אלו מספרות לנו על ייעוץ ארגוני ואולי בכלל על הדרך שבה אנו מתקשרים ומובנים במציאות. המחקר מאגד מטאפורות מדבריהם של יועצים על מנת לארגן תפיסת עולם ייעוצית, סביב ביטויים ומטאפורות שולטות אנו מקבלים צוהר אל תפיסות היועצים את עצמם ואת עבודתם.

בראיון אחר שנערך עם יועצת ארגונית ותיקה היא אומרת על עבודתה: "זה כמו להביא לשוקת, נועצים (לקוחות) צריכים לבחור בזה עד הסוף". השימוש הרומז לדימוי של רועה צאן או בקר המביא את העדר לשוקת הוא דימוי מרענן הטומן בחובו תפיסות והבנות של היועצת את תפקידה ואת מערכת היחסים שלה עם לקוחותיה, הוא צוהר לעולם פנימי הנסמך על ניסיון עבר ועולה כעדות מהשטח לתפיסות יועצים את עצמם ואת העבודה הייעוצית. רועה הצאן הינו ביטוי החוזר על עצמו בהקשרים שונים של מנהיגות והובלה.

גם במקרה זה מטאפורה פותחת בפנינו הזדמנות להעמיק את ההבנה שלנו אודות דמות היועץ וכן המקצוע ככלל. האם ישנה שוקת אחת משותפת לנועצים? מהי הדרך לשם? כיצד מנהיגים נכון תהליך ייעוצי שכזה? גם במקרה זה אנו מקבלים צוהר לעמדה ייעוצית, כזו שנובעת מהניסיון בשטח, וכמו כן מכילה תפיסת עולם מסוימת כלפי הייעוץ. תפיסה מנהיגותית שיש בה מן ההובלה.

מהי אם כן עמדתו של היועץ ביחס לתהליך הייעוץ, האם הוא מוביל? מלווה? מה מקומם של נמעני התהליך- הלקוחות-  בתוך המטאפורות הללו? בין אם מדובר בשוקת או בחכה ודגים, כיצד מעריך היועץ את משימתו ואת הדרך הנכונה לעשותה.

במאמרו הקלאסי מ1990, "A General Philosophy Of Helping: Process Consulting", דן אדגר שיין בסגנונות השונים של הייעוץ כדרך להושיט לארגונים ולמנהלים עזרה, במאמר הוא שם דגש על מטאפורות הקשורות לדמויות היועץ: המומחה– מעניק הידע, הרופא– המאבחן ומציע תרופה, והיועץ התהליכי– זה המסייע בהבנת הבעיה, ואשר יחד עם הנועץ שלו מעלה רעיונות לפתרון על מנת שיתנסו בהן, היועץ מסייע לנועץ להבין את תהליך השינוי עצמו לקחת על עצמו את האחריות, להשתתף בו באופן אקטיבי.

בעוד שני הדימויים הראשונים שבוחן שיין מדגישים את הביקורת שלו על התנהגויות ייעוציות מסוימות וסוללות את הדרך לדימוי התהליכי אותו הוא מבקש להנכיח. אולם הוא מסכם בכך שיש צורך לעיתים להחליף בין הדמויות ולהשתמש בשלושתן על מנת לקיים תהליך אידאלי בו אנו עונים על צרכי הלקוח, הריקוד הזה – בין מומחה, רופא ויועץ, הוא זה שיוביל לתהליך ייעוצי.

רוב היועצים מעידים על עצמם כנעים על ציר בין הייעוץ התהליכי להנהגה הובלה ונתינת מענה ללקוחותיהם. המטאפורות עצמן מעלות תהיות אתיות מקצועיות ביחס למרחבי הפרשנות שלהן, דוגמא לשונית נוספת מצאתי בשימוש התדיר של יועצים ארגוניים (ובמגוון רחב של תפקידים אחרים כמנחים, מטפלים, מורים וכו') בשורש ש.ק.ף בכדי להסביר עבודה ייעוצית או צורת התנהגות רצויה של יועץ ארגוני.

במהלך ראיונות עם יועצים ויועצות חזרה פעמים רבות חזרה המילה "שיקוף" או בצורת הפועל שלה "לשקף". מילה תאומה שלה היא הידהוד" או בצורת הפועל "להדהד". השימוש בתבניות שיח כאלה מעלות דיון אתי בנוגע ליכולת של דמויות מלוות, מנחות ומטפלות להציג עבור לקוחותיהם "מראה", תיאור מדויק של המציאות, "הד" לקולותיהם.

 במאמרו של דני גל על "מקצוע הייעוץ בהשתנות" (2006) הוא מעלה בביקורתיות  את יכולתו של היועץ הארגוני לשקף מציאות אובייקטיבית. הוא מזכיר את השימוש בדימוי היועץ " כמראה" אשר מופיע בדבריהם של המרואיינים  גם כלשונו וגם בחזרה על המילה שיקוף, והדהוד. גל מבקש לפרק את התפיסה הכוחנית כלשונו לכך שליועץ יכולות מסוג זה. כהמשך לשאלותיו יש לשאול האם המראה שמספק היועץ הינה מראה מעוותת? או מראה מהימנה? בדומה לכניסה אל מבוך מראות בקרקס בו מראה אחת משמינה אחת מקטינה, ואין דרך להבחין מהי האמת האובייקטיבית. 

כך במקרה של "הדהוד", הקול החוזר אלינו בהד אף פעם אינו הקול שהופק אלא שונה ממנו. בין אם המרחב הוא שמחזיר את הקול ובין אם מדובר בתיבת תהודה לכלי נגינה כזה או אחר. גודל התיבה היא שתקבע את הצליל שיופק, גודל המרחב, עומקו וגובהו, וזרמי האוויר שבו הם שיקבעו את הקול שיוחזר אלייך.

הדיון בין אובייקטיביות לסובייקטיביות ורפלקטיביות מחקרית מוכר ונידון מעל בימות שונות באקדמיה, הזירה הלשונית כפי שאנו רואים מהווה קרקע פורייה לביטויים המבטאים תפיסה או סותרים אחרת. ניכר כי בתבניות שיח אלו קיים המתח בו מצוי היועץ – בין לספק ידע תיאורטי, מודלים ועצות להתערבות, לבין היותו מנחה ומכוון, אך לא חלק מוביל. גל מצביע גם על כך שהמילים "אבחון והתערבות", אשר שולטות בפרקטיקה הייעוצית, מגיעות מעולם הרפואה והטיפול. הדינמיקה שבין הובלת התהליך בארגון לבין הנחייה שלו והעצמה של המנהל, היא משתנה בדברי המרואיינות ומצביעה או על בלבול מסוים ביחס למתח זה, או אדרבא, לשימוש המגוון שעושות היועצות פעם בעמדת המומחה-רופא, ופעם בעמדת היועצת התהליכית. לדינמיקה זו השפעה גדולה על התהליך הייעוצי וכן על תוצאותיו.

מתראיינת נוספת תיארה מציאות מעניינת של שדה הייעוץ הארגוני: "בייעוץ ארגוני אחד הדברים הכי קשים זה ש"כל אחד לוקח את זה לעולם שלו". אולם לא רק בעולמות הייעוץ תבניות שיח הינם צוהר לתפיסות ולהבניה תרבותית. ואכן בתבניות שיח אלו על אף שהן מוכרות ונמצאות בשימוש תדיר ישנו מרחב אישי של פרשנות, כזו העלולה לייצר כפל משמעויות או משמעויות סותרות.

המטאפורות ותבניות השיח בהן נגענו מראות בצורה יפה כי אכן המרחב הלשוני מאפשר במקרים רבים גשר להבנה, ובמקרים אחרים כפל משמעות, סתירה ואף חוסר הבנה. מטאפורה יכולה להיות כלי בהעברת מסר, יש בה גם יכולת לסמן תפיסת עולם, אידיאולוגיה, מטאפורה יכולה לסמן שייכות על ידי שימוש בשפה משותפת, וכן להבנות בחזרה למשתמש תפיסת עצמי אישית ומקצועית שלו את עצמו.

בפעם הבאה שנבחר להעניק "חכות ולא דגים", "להביא מישהו אל השוקת" או "לשקף ולהדהד" לאחרים חשוב שנבין כי למילים שלנו ערך,השפעה ומשמעות רבה. אל לנו לקחת את התקשורת שאנו מנהלים כמובנית מאליה, לעיתים מטאפורות  הן גשר אל ההבנה, לעיתים הן צומת של פרשנויות ותפיסות עולם.

אלונה אורבך-עברי היא סטודנטית לתואר שני במגת סוציולוגיה ארגונית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית, מנהלת בתוכנית המנהיגות חברתית בשגרירי רוטשילד ויועצת ארגונית בחברת לוטם. היא מתמחה בהעברת תוכן בהנחיה ובפיתוח אישי ומתעניינת בא.נשים, במערכות יחסים שהם יוצרים ובדרך שבה הם מנהלים רושם, מתקשרים, ומבטאים את עצמם.

מקורות:

גל, דני. 2006. התפתחות מקצוע הפיתוח הארגוני – התבוננות אישית

כ"ץ ישראל, 2016. פרופסיה נולדת-על התגבשותו של הייעוץ בישראל. בתוך פרופסיה בדרך. עורך: ישראל כ"ץ. רסלינג: תל אביב.

קונה, שני. 2014. מקצועיות נזילה. רסלינג: תל אביב.