מאמרי אורח

ליאור בסרמן נבון, דוקטורנטית לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית, כותבת על טשטוש הגבולות בין הסתרה לחשיפה במחקר העוסק במיניות דרך הגוף. בסרמן-נבון מראה בעזרת דוגמאות מהמחקר שלה, המתמקד בהעדר ידע סביב תופעת השפיכה הנשית, כיצד דווקא התיחסות רפלקסיבית ישירה על סוגיות מביכות, ״הלכלוך״ והחלקים הלא נעימים במחקר, יכולים להוביל ליצרת ידע תיאורטי ואתנוגרפי חדש.

המאמר מבוסס על הרצאה שנתנה במסגרת המושב ״פריבילגיות אפיסטמולוגיות פמיניסטיות – על ״הלכלוך״ בתהליך האנליטי״ שהתקיים בכנס האגודה האנתרופולוגית במכללה האקדמית בעמק יזרעאל

טשטוש הגבולות במחקר אתנוגרפי הוא אולי אחד מאבני היסוד המתודולוגיים של הדיסציפלינה. עבודת השדה והשהות בה אמורות לטשטש באופנים שונים, מוכרים ומפתיעים, את הגבול בין הצפייה וההשתתפות, בין הזר והמוכר ובין החוקר לנחקרים, כאשר הקצה הקיצוני ביותר הוא ״ To go native״ – במובן של לערער על עצם ההפרדה. המודעות והרפלקסיביות כלפי אותם טשטושי גבולות זוכים למקום "של כבוד" בכתיבה המחקרית, והם מבוססים ככלים אנליטיים עבור החוקר/ת בעבודת המחקר.

במחקר שעוסק במיניות, ובמיוחד בכזה העושה שימוש בגופו של החוקר/ת ככלי מחקרי, טשטוש הגבולות מורגש ביתר שאת. המעורבות שדורש המחקר האנתרופולוגי מחוקרות העוסקות במיניות מציבה אתגרים מורכבים ועמוקים בכל הנוגע לגבולות בין החוקר לבין הנחקרים, בין הזהות הפרטית למקצועית, בין האישי והאינטימי ובין הציבורי והחשוף. אותו טשטוש עשוי להוביל לקשיים רבים, אך גם מאפשר יצירת ידע ייחודי חדש. במחקר הדוקטורט שלי, שעוסק במופעים של בורות, במובן של היעדר ידע, והקשרים ביניהם ובין סוגי ידע שונים דרך מקרה הבוחן של שפיכה נשית, טשטוש הגבולות הוביל לדילמות ואתגרים אישיים ומקצועיים. אתגרים אלו כללו בין השאר חשש, מבוכה והסתייגות אישית מהדרישה של השדה להיחשף פיזית ורגשית, דרישה שהלמה את הציפייה המקצועית להיות חלק מהשדה עד כמה שניתן לחוויה הגופנית והרגשית של הנחקרות שלי, ולהנכיח את הגוף והחוויה שלי במחקר. זאת, מתוך הכרה בהם ככלים ליצירת ידע ייחודי.

לצד מורכבות זו, טשטוש הגבולות בין התפקידים החברתיים ומקומו של הגוף בתוכם ייצרו הזדמנויות לרכישת ויצירת ידע משמעותי, שספק אם היה יכול להיווצר בתנאים אחרים. כך לדוגמה, התפיסה שלי כמומחית בתחום שבו קיימת בורות רבה, הובילה לשיחות "ווידוי" של נשים, והכניסה אותי "ללא הסכמה מדעת" לעולמן האינטימי. במקביל, אותן שיחות אפשרו לי חשיבה מחודשת על טיפולוגיות של בורות הקיימות בספרות כיום.

שפיכה נשית מוגדרת באופן הרחב ביותר כפליטה של נוזלים מאיבר המין הנשי בעקבות גירוי מיני. התופעה אמנם מוכרת למערב מעל ל-2000 שנה, אך הידע הקיים לגביה כיום עדיין מועט ביותר, ועצם קיומה מוטל בספק מתמיד. התופעה הוכרה על ידי הביו-רפואה כנורמטיבית בשנת 1981, כאשר לפני כן היא קוטלגה תחת הקטגוריה של בריחת שתן. עם זאת, עד היום המחקר הרפואי חלוק בנוגע לקיומה, טיבה ומקורה של התופעה (Korda et al., 2010). מחקרים כיום מעריכים כי בין 10%-56% מהנשים חוו שפיכה נשית לפחות פעם אחת בחייהן, טווח רחב מאוד שמעיד על חוסר היציבות של הגדרת התופעה. בהמשך לכך, התופעה לרוב נעדרת מהשיח החברתי או מושתקת באופן אקטיבי. כך לדוגמא, תקנות באנגליה משנת 2016 קובעות כי שפיכה נשית אסורה לייצוג בפורנו מכיוון שהיא מוגדרת כלא אמיתית, כשקרית.

מצבה האונטולוגי הכה מעורער של התופעה הווה עבורי קרקע פורייה לבחינת הקשר בין ידע ובורות. המונח בורות בהקשר זה אינו מתייחס לידע לא נכון מהיבט שיפוטי, אלא להיעדר מוחשי של ידע, או כפי שהאנתרופולוגית Raj Dhooleka Sarhadi מגדירה אותו ״ ”The presence of an absence (Raj, 2000, p.31). בהתבסס על החלוקה לידע שמציעה סמודרה (Samudra, 2008), היעדר זה יכול להיות של ידע היגדי (propositional knowledge), ידע גופני (embodied knowledge), או ידע חושי (knowing of).

במחקר הדוקטורט שלי, על מנת לחקור את הקשר בין ידע ובורות במקרה של שפיכה נשית, אספתי מידע באופן אקטיבי באמצעות: ראיונות חצי מובנים עם נשים שחוו שפיכה נשית, תצפיות משתתפות בסדנאות, ציוצים ממחאת טוויטר בשם-#notpee ומחקרים רפואיים על התופעה. בנוסף לאיסוף המידע היזום, הדוקטורט הסתמך גם על מידע שאספתי באופן פאסיבי, ללא חיפוש או איתור אקטיבי שלו. מידע זה נדלה משיחות בלתי פורמאליות ופניות של נשים וגברים אלי בעקבות המחקר שלי, פניות שלרוב כללו התייעצות או ווידויים על חוויות אישיות.

לרוב, סוגיות אתיות ורפלקסיביות במחקר העוסק במיניות זוכות לעיסוק מצומצם יחסית. באופן מפתיע, ואולי מתוך רצון לשמר ולחזק את הגבולות שעברו טשטוש מוגבר, או על ״מהוגנות״ המחקר שפעמים רבות מקולטג מראש רבות כמחקר "לא רציני״ (Vance, 2002), הדיון באתגרים שמחקר שכזה מזמן עבור החוקרת נדחק הצידה באופן סימבולי ואף מילולי לנספחים קצרים וכביכול אזוטריים. דוגמא מצוינת לכך נמצא במחקר המרתק של אנג׳לה ג׳ונס על תעשיית מין דרך אתנוגרפיה של חדרי-מין מקוונים. לאורך הספר, ג׳ונס כמעט ולא מתייחסת למורכבות שבצפייה בחדר מין. בסוף הספר, בנספח השלישי, מציגה ג׳ונס את הסוגיות האתיות והמתודולוגיות שמזמן מחקר משתתף שכזה. ג׳ונס מציגה שם באופן אמיץ את הקושי שבו נתקלה לשמר את המבט המקצועי לאורך הצפייה וההשתתפות בחדרים אלו, וכמו כן את הנטייה לעבר חדרים שמשקפים מראש את העדפותיה המיניות ולכן מייצרים הטיה במחקר (Jones, 2020).

במידה ואכן קיימת רפלקסיביות במחקר העוסק במיניות, היא לרוב סביב ההשפעה של המיניות האישית של החוקרת על השדה, שלעיתים גם מייצרת אינטראקציות מיניות עם הנחקרים עצמם (Goode, 2002; Markowitz & Ashkenazi, 1999). עד כמה החוקרת מודעת לניהול המיניות שלו עצמו? עד כמה היא מחזיקה את הכובע התצפיתי/החוקר, לעומת הכובע המשתתף/המיני לאורך המחקר? עד כמה המיניות הסובייקטיבית של החוקרת מעצבת ומשפיעה על השדה ועל המחקר, וכמה מקום אנחנו מאפשרים למבוכה ולבלגן שנוצר כתוצאה ממיניות בשדה מרחב משמעותי בהבנה שלנו את האינטראקציה עמו ואת ההשפעה של היבטים אלו על ממצאי המחקר?

לעומת זאת, מעט מאוד תשומת לב ניתנת לשאלה עד כמה השדה מעצב את החוקר כאובייקט? זאת אומרת, בעוד שסוגיות מתודולוגיות ואתיות נוגעות בעיקר לשאלה עד כמה יחסי הכוחות והיחסים המיניים על כל היבטיהם השונים משפיעים על ההבנה שלנו של השדה, חשוב גם שנקדיש תשומת לב לסוגיות אתיות ומתודולוגיות שעולות מתוך יחסי הכוחות בשדה שמשפיעות על התפיסה של השדה אותנו כחוקרות, ומה מאפשר ומציף היפוך תפקידים זה?

במקרה שלי, טשטוש הגבולות הראשון נוצר מעצם הכניסה לשדה, ובא לידי ביטוי בערפול שבין האישי למקצועי, בין האינטימי והפומבי ובין הגוף לתיאוריה. כך לדוגמא, בפעם הראשונה שגיליתי על סדנא שבה מלמדים שפיכה נשית ודורשת השתתפות אקטיבית של המשתתפות בסדנא, לקח לי שנתיים לאזור אומץ ולהגיע אליה. הדרישה להנכיח את הגוף האינטימי שלי ככלי לאיסוף ידע מחקרי הווה עבורי פריצת גבולות משמעותית שדרשה מוכנות. כך גם כאשר הגעתי לסדנא עם בן הזוג שלי- בה מעבר לגוף שלי, ביקשתי גם ממנו להנכיח את גופו עבור המחקר המקצועי שלי. כאשר בסוף כל אלו עולה שוב ושוב השאלה מה נכון לספר, אם בכלל, מבחינה מחקרית ואישית, במחקר על הגוף שלי באותן אינטראקציות? איך אני יכולה לשקף את החוויה האישית בדיון המקצועי באופן שיאפשר לי לייצר איזונים נכונים עבורי כחוקרת ועבורי כאישה פרטית וכבת זוג?

מעבר לטשטוש הגבולות, לבלגן ולמבוכה שנוצרו כתוצאה מהכניסה שלי לשדה, נוצר גם טשטוש גבולות מאוד מבלגן ומביך מצד השדה אלי. הטשטוש הראשון נבע הרצון של השדה לשמוע על החוויות הסובייקטיביות שלי. האם חוויתי שפיכה נשית? האם לכן אני חוקרת את זה? איך הגוף האישי שלי היה באותן סדנאות בהן השתתפתי? כמובן שסוגיות אלו קיימת בכל מחקר אתנוגרפי, ובעיקר בכזה ששם את הגוף במרכזו, אך הדרישה לחשוף במלוא מובן המילה את המקומות האינטימיים שלי הובילה להרבה חוסר נוחות ומבוכה, בעיקר סביב חוסר הבהירות בנוגע לשאלה מהו הדבר הנכון לעשות עבור המחקר ועבורי, כאילו הם שני דברים נפרדים.

לצד הדרישה/בקשה של השדה לחשוף את החוויות והגוף האינטימי שלי, דרך נוספת באמצעותה יצר השדה טשטוש גבולות הייתה באמצעות ווידויים שנשים (וגברים) חשפו בפני בנוגע לחוויות שלהם עם התופעה. פעמים רבות אחרי שהצגתי את המחקר, או את הנושא בכלליות, נשים וגברים ניגשו אלי להתייעצות בנוגע לחוויה האישית שלהם, מתוך תקווה שאולי אוכל לעזור להם ״לקטלג״ את החוויה הגופנית כשפיכה נשית ולאשרר את תקינות הגוף (במובן של לא דיס-פונקציה). ווידויים שכאלו הגיעו מצידן של סטודנטיות, מצד מכרות וחברות, מצד משפחה ומצד קולגות. פעמים רבות, השיחות הללו נעשו ״ללא הסכמה מוקדמת מדעת״ מצידי. ההנחה היתה שמכוון שאני עוסקת במיניות, ומכוון שאני מדברת בגלוי על נושאים שנחשבים לטאבו, אני יכולה לשמש כמעיין כומר שאיתו אפשר להתייעץ ולהתוודות על מה שאי אפשר במקומות אחרים, וגם לרוב-אין עם מי. כאן, השדה באופן אקטיבי משך אותי פנימה אליו וטשטש עבורי את הגבולות, ״It walked me to native״.

לצד חוסר הנוחות ששיחות אלו גרמו עבורי, היה לי ברור כי היעדר הידע, להלן הבורות לגבי התופעה, היא הסיבה העיקרית שבגינה אותם גבולות נחצים מצד השדה-כלפי. עם זאת, לקח לי מספר שנים שבהן חוויתי את אותן חוויות להביט על הכניסה של השדה אלי באופן רפלקסיבי ולהבין שאותן ״כניסות ללא הסכמה״ למעשה מאפשרות לי להגדיר סוג חדש של בורות, בורות חוויתית, במובן של היעדר היכולת לחוות חוויה של ידיעה.

אותן נשים וגברים פנו אלי מכוון שלמרות החוויה הגופנית שלהם, היעדר הידע על התופעה לא אפשר להן לקטלג אותה סביב תופעה מוכרת. מכוון שאנחנו מחשיבים ידע תיאורטי על דברים כידע הכי בר סמכא, הידע הגופני והחוויתי נתפס עבור אותן נשים כלא נחשב, כלא מהימן. אני, שנתפסתי כברת סמכא בתחום, אפשרתי להן לחוות ידיעה שמסתמכת על מקור חיצוני. במקרה הזה, לולא המבט הרפלקסיבי המאוחר על אותן תחושות של מבוכה שנוצרו אצלי כתוצאה מטשטוש הגבולות האקטיבי של השדה, הבקשה והדרישה לחשיפה וההיחשפות, התובנה התיאורטית ככל הנראה הייתה נותרת ״על רצפת חדר העריכה״.

לפעמים, דווקא היישר מבט רפלקסיבי על הלכלוך, הבלגן והמבוכה, הכרה בהם ובסיבות ליצירתם, וויתור על הניסיון לסדר אותם או להסתיר אותם בנספח (אם בכלל), יכולים לייצר ידע חברתי ותיאורטי שלא היה יכול להיווצר בדרכים אחרות.

מקורות

Goode, E. (2002). Sexual involvement and social research in a fat civil rights organization. Qualitative Sociology, 25(4), 501-534.‏

Jones, A. (2020). Camming: Money, power, and pleasure in the sex work industry. NYU Press.‏

Markowitz, F., & Ashkenazi, M. (Eds.). (1999). Sex, sexuality, and the anthropologist. University of Illinois Press.‏

Meadow, T. 2018. “The Mess: Vulnerability as Ethnographic Practice.” In Other, Please Specify: Queer Methods in Sociology, edited by D’Lane Compton, Tey Meadow, and Kristen Schilt, 154– 66. Berkeley: University of California Press.

Korda, J. B., Goldstein, S. W., & Sommer, F. (2010). Sexual medicine history: the history of female ejaculation. The journal of sexual medicine, 7(5), 1965-1975.‏

Samudra, J.K., 2008. Memory in our body: Thick participation and the translation of kinesthetic experience. American ethnologist, 35(4), pp.665-681.

Vance, C. S. (2002). Anthropology rediscovers sexuality: A theoretical comment. Culture, Society and Sexuality A reader, 39-54.

‏

תמונה ראשית – Image by Noelle Otto from Pexels.