אנתרוטיוב

מושב מתוך כנס האגודה הסוציולוגית הישראלית ה-53, בנושא אקולוגיה פוליטית של ישראל/פלסטין, בהשתתפות ד"ר אריז' סבאע'-ח'ורי, נסרין מזאוי, ד"ר מתן קמינר, שחר שלוח, ד"ר ראמז עיד וד"ר מירי לביא נאמן.

במושב, בהנחיית ד"ר מתן קמינר וד"ר מירי לביא נאמן והמגיבה ד"ר אריז' סבאע'-ח'ורי, הציגה נסרין מזאוי מאוניברסיטת חיפה על הטרנספורמציה התרבותית באקולוגיה העירונית של נצרת; ד"ר מתן קמינר על הפרכת "הפרחת השממה", על אקולוגיה פוליטית של הציונות; שחר שלוח על סימוני טריטוריה בשולי המדינה; וד"ר ראמז עיד על אתנו היסטוריה בכפר קדס, על חשיבות המחקר הסביבתי-חברתי בכפרים הפלסטיניים ההרוסים.

לפירוט תקצירי המושב:

טרנספורמציה תרבותית באקולוגיה העירונית של נצרת/ נסרין מזאוי, המחלקה לאנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה

מחקר אקו-אתנוגרפי זה עוסק בסביבה ובאקולוגיה העירונית של נצרת. הוא מתמקד בחוואכיר (יחיד: חאכורה), גינות הבית המסורתיות, כמוסד אקולוגי-תרבותי המאפשר חקלאות עירונית, מעשיר את המגוון הביולוגי העירוני, ומחזק את החוסן החברתי והכלכלי. במסגרת שיטת הבעלות המשותפת על הקרקע שפעלה בתקופה העותמאנית, המשאע, החוואכיר היו חלק מהמשאע הקטן. בניגוד למשאע הגדול המחולק מחדש מדי מספר שנים, החלוקה של המשאע הקטן קבועה ואינה משתנה. מכאן שהטיפוח והעיבוד של החוואכיר היה לטווח ארוך, דבר שהשתקף במבנה הפיזי שלהן ובתכולתן הביולוגית. המעקב אחרי הביוגרפיות והמטמורפוזה של החוואכיר בעיר נצרת, חושף שינויים אקולוגיים ותרבותיים שעברו על העיר בעשורים האחרונים ומגלה שכבות של שינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים, בחייה של עיר פלסטינית שנותרה יחידה במדינת קולוניאליזם-התיישבותי שנבנתה על חורבן החברה הפלסטינית והערים שלה. שינויים אלה ניכרים בשני תחומים מרכזיים. הראשון, סגנון המגורים ואופן החלוקה של המרחב העירוני. השני, טרנספורמציה תרבותית-כלכלית מעיר שנשענה במידה רבה על כלכלת קיום לכזו התלויה לחלוטין בכלכלה קפיטליסטית. היעלמותן ההדרגתית של החוואכיר מהנוף העירוני של נצרת מהדהדת הבדלים נוספים יותר גדולים בין השכונות הוותיקות של העיר לבין אלה החדשות. בעוד שהשכונות הוותיקות התאפיינו בהומוגניות קהילתית ובהטרוגניות מעמדית, השכונות החדשות מתאפיינות בהטרוגניות קהילתית ובהומוגניות מעמדית. מחסור בקרקע, עליית מחירי המים כתוצאה מהפרטת שירותי המים בישראל, לצד שינויים בסגנון החיים של תושבי העיר, הפכו את החאכורה ממרחב ביתי יצרני, פורה ובר-קיימא למרחב צריכה ולפריווילגיה כלכלית שרק גברים אמידים יכולים להרשות אותה לעצמם. החאכורה,התפיסות שלה והיחס אליה משקפות תפיסות ויחס של האוכלוסייה הפלסטינית כלפי הטבע והסביבה. המתח בין האזרחים הפלסטינים לבין רשויות המדינה והשלטון שלה, והמתח בינם לבין ההגמוניה של התנועה הסביבתית בישראל מהווים מכשול בפני המשך קיומה של החאכורה כמוסד אקולוגי-תרבותי, מעכבים את הפוטנציאל האקולוגי והסביבתי הטמון בה, עוצרים את תהליכי הלמידה הבין-דוריים ומונעים את ההעברה של הידע האקולוגי המצטבר לדורות העתיד. יתרה מכך, הם חוסמים את הגשמת החאכורה כמוסד לחקלאות עירונית ומחמיצים את פוטנציאל הקיימות הרחב הגלום בה.

הפרכת ״הפרחת השממה״: לקראת אקולוגיה פוליטית של הציונות/ ד״ר מתן קמינר, עמיתי מרטין בובר, האוניברסיטה העברית

האקולוגיה של ישראל כיום שונה לחלוטין מזו של פלסטין במפנה המאה הקודמת. תחת ססמת ״הפרחת השממה״, התנועה הציונית יישמה מאז ייסודה תמורות נרחבות בממשק שבין הפעילות האנושית לבין המערכות הטבעיות שעליה היא נשענת, מטיוב קרקעות מקומי ועד הסטתו של נהר שלם מאגן היקוותו. הרצאתי תבקש לפתח הבנה של הפער המעמיק בין דרישותיה של הכלכלה הישראלית לבין כושר הנשיאה של המערכות האקולוגיות המקומיות, הנשענת על ניתוח של הציונות כפרויקט קפיטליסטי וקולוניאלי. במטרה להוכיח את השלכותיו הסביבתיות של ניתוח זה, אציע חלוקה של ההיסטוריה האקולוגית-פוליטית של הציונות לשלוש תקופות. במהלך תקופת ״צוואר הבקבוק״ שלפני הנכבה, השלטונות האימפריאליים הנהיגו מודרניזציה קרקעית שעודדה את המוסדות הציוניים לרכוש אדמות שוליות בעמקים ובחופים, לנשל את תושביהן, ולנקזן על מנת לאפשר ייצור של סחורות חקלאיות. בה בעת, העלייה התלולה במחירי הקרקע הקשתה על רכישת אדמות באזורי ההר המיושבים בצפיפות, והתנגדות בדואית חסמה את ההתפשטות דרומה. בעקבות הנכבה עברו רוב האדמות החקלאיות בארץ לידי ההתיישבות העובדת, שהסתייעה בכוח עבודתם של הפלסטינים הנותרים ושל העולים המזרחים כדי לייצור עבור שוק מוגן. בתקופה זו הנהיגה המדינה תמורות אקולוגיות מרחיקות לכת, כמו ייבוש אגם החולה והקמת המוביל הארצי, שהסיט את מימי אגן הירדן לערי החוף ולספר החקלאי בצפון הנגב. השאיפה לשלוט באזורי גבול כמו בקעת הירדן באמצעות התנחלות אגררית השתנתה רק בעקבות מלחמת 1973. ה״מהפך״ של 1977 החליש את ההתיישבות העובדת, והמפנה האסטרטגי הפך לסופי עם משיכתה של התמיכה הפיננסית הממשלתית בחקלאות במסגרת תכנית החירום לייצוב המשק של 1985. מאז שנות השמונים מתנהלת הקולוניזציה הקפיטליסטית של המרחב הכפרי תחת כסות הפירבור. השליטה בטריטוריה נרחבת באמצעות גידולים חקלאיים הוחלפה בביתורו של השטח באמצעות כבישים המאפשרים לתושבי השטחים להגיע למרכזי תעסוקה בזריזות ומקשים על קיומם הכלכלי והפיזי של יישובים פלסטיניים. רק בפריפריה הרחוקה נותרו ״מובלעות חקלאיות״, המייצרות כיום עבור שווקים בין-לאומיים באמצעות כוח עבודתם הזול של מהגרים מתאילנד.

סימוני טריטוריה בשולי המדינה/ שחר שלוח, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אונ' ת"א

תיאורטיקנים מתחום הגיאוגרפיה הפוליטית והסוציולוגיה המרחבית, ביניהם אנרי לפבר וג'יימס דאנקן, מנתחים את הנוף וקוראים אותו כטקסט המייצר ומבטא מערכי כוחות; אנתרופולוגיים חומריים כמו טים אינגולד מציעים צורת התבוננות, שבה החומרי והוויזואלי אינם רק סמל, אלא שחקנים ראשיים בחיים החברתיים. אתנוגרפיה בקרב קהילות רועים החיות במרחב קשוח מבחינת התנאים הסביבתיים והפוליטיים, שבו הן נמצאות בתחתית סולם הכוח, מאפשרת להתבונן בקשר הישיר שבין כוח, נוף וחומר ולקרוא את הנוף כטקסט, הפעם בקריאה צמודה. בשנים האחרונות, קהילות רועים פלסטיניות בבקעת הירדן, בשטחי C של הגדה המערבית על פי הסכמי אוסלו II, מתמודדות עם צמצום הדרגתי של שטחי המרעה המשמשים אותן בשל שינוי האקלים ותחת לחצים של מתנחלים תושבי מאחזים. בהרצאתי אציג היבט אחד מתוך מאבקים של הרועים: עבודת גבול. תושביו הפלסטינים של אזור C מאופיינים בשוליות מורכבת הנובעת מהלימינליות המרחבית והפוליטית שבה הם נתונים, בין מדינת ישראל ובין הרשות הלאומית הפלסטינית. קהילות פסטורליות אלה ממוקמות באזור שאינו מוסדר מבחינה מדינית והן שוליות בשל ריחוקן הגיאוגרפי, החוקי-אכיפתי, והסמלי ממרכז הכוח – הן הישראלי והן זה הפלסטיני. עבודה זו מבוססת על אתנוגרפיה סביבתית שמבוצעת בקהילות רועים בבקעת הירדן ועל נתונים שנאספו בין חורף 2019 ובין קיץ 2021, בעיקר באזורי מרעה, עם רועים ועדריהם, אך גם באמצעות איסוף מידע ממקורות מקוונים כמו וואטסאפ ומדיה חברתית, שבהם פעילים הרועים ואנשים השייכים לקבוצה אקטיביסטית המנסה לסייע להם במאבקם להמשיך לקיים את אורח חייהם מול כוחות הכיבוש. הנתונים כוללים שינויים זמניים, קבועים ועונתיים כמו גם סימוני טריטוריה וגבולות שנוצרו בכוונת מכוון או כתוצרי לוואי של פעילות אדם ומקנה – ממאחזים על ראשי גבעות, דרך גללים באחו וסיבי צמר על שיחים קוצניים, ועד פעיות כבשים שמתחרות במטחי ירי. באמצעות חיבור בין גיאוגרפיה פוליטית ואתנוגרפיה חומרית וויזואלית, אאפיין את דינמיקות הכוח של האזור, ואראה כיצד אופי הסימונים משקף את יחסי הכוח ולעתים גם מעגן אותם ישירות באדמה.

אתנו-היסטוריה בכפר קדס: על חשיבות המחקר הסביבתי-חברתי בכפרים הפלסטיניים ההרוסים/ ד"ר ראמז עיד, החוג לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת, האוניברסיטה הפתוחה

הכפר קדס היה יישוב ערבי-שיעי הנמצא על הגבול הצפוני שבין המנדט הבריטי לצרפתי. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא הוכלל תחת השלטון הצרפתי למשך תקופה קצרה, אך לאחר מכן הועבר למנדט הבריטי בפלסטין. בשנת 1948 חלק מתושבי האזור גורשו, וחלק נטשו את היישוב כתוצאה מהמלחמה. תושבי קדס הפכו לפליטים, ובתיהם נהרסו על ידי הצבא הישראלי בשנות השישים. כפר זה, כמו שאר הכפרים הפלסטיניים בגליל ובפלסטין, הושפע מהתהפוכות הגדולות של האזור: התפוררות האימפריה העות'מאנית, תהליכי "מודרניזציה" מאז אמצע המאה ה-19, הקולוניאליזם האירופי והציוני, והקמת מדינת ישראל, בליווי התרוקנות האוכלוסייה. למרות עושר קיומי מתמשך זה, וההרס הפיזי והסביבתי האלים של הכפרים הפלסטיניים (יותר מ 400 כפרים), האקדמיה הישראלית המעיטה להתייחס אליהם כנושא לגיטימי למחקר היסטורי חברתי. המחקר האתנו-היסטורי בכפר קדס מבקש לשנות כיוון, באמצעות אימוץ שיטות מחקר המקובלות כיום ברחבי העולם: שילוב של חפירה וניתוח ארכיאולוגי של שרידי הכפר עצמו עם מחקר אתנוגרפי היסטורי הכולל את עדויותיהם של תושבי הכפר וצאצאיהם בארץ ובחו"ל. במטרה לספק תמונה רחבה של ההיסטוריה החברתית של הכפר, כולל ההיסטוריה הסביבתית שלו ומרכזיות האדמה "אל-ארד" בדינמיקה החברתית בתוכו, אבקש לבחון כיצד התנהלה קהילה חקלאית קטנה בעידן של שינויים תכופים ומרחיקי לכת. בין היתר, המחקר בוחן את הדרכים בהן מנגנוני הניהול הקולקטיביים והדמוקרטיים של האדמות החקלאיות ומרחבי הרעייה ניסו לעמוד מול התפשטות התרבות הקפיטליסטית ורעיון האדמה הפרטית, הן בקרב האליטה העות'מנית והערבית והן במשטרי הקרקע החדשים של המנדט הבריטי. הדילמה שיצר הקפיטליזם המערבי בקרב אנשי קדס והסביבה (כולל השבט הבדוי הסמוך ערב אלחמדון), ומאבקם כנגד הפֵאוֹדָלִיוּת הערבית החדשה, מתבטא בדינמיקה החברתית והערכית שלהם, ובארגון הפיזי והחקלאי של הכפר וסביבתו. המתודולוגיה החדשה של הפרויקט מאפשרת הן הרחבה ועדכון של אופקי המחקר של החברה הפלסטינית והן החייאה של קטיגורית "הכפר הפלסטיני ההרוס" אל תוך הזיכרון המודרני.