טוביאס קלי ומדעי הכיבוש
פינה שבה אנתרופולוג/ית מציגים אנתרופולוג/ית בולטים, משפיעים ומעוררי השראה בתחומם
עמרי גרינברג על אתנוגרפיה של חיי היום יום בצל הסכסוך
קשה לערער שקיים תחום מחקר אקדמי אותו ניתן לכנות "מדעי הסכסוך הערבי-ישראלי". יש שיכנו אותו "המוסלמי-יהודי", אחרים יבחרו ב"פלסטיני-ציוני"… בהחלט נכונות הטענות שהכמות העצומה יחסית של חוקרות ומחקרים העוסקים בתחום אינם משקפים מכנה דיסציפלינרי משותף, ושהשדה מלא ביותר מדי קרעים ושברים פוליטיים-אידיאולוגיים מכדי לכלול את העוסקות בו באותה סירה. אל מול אמיתות טענות אלו נציב אמת נוספת ומנוגדת לכאורה: האם קיימת דיסציפלינה כלשהי, ואף תת-דיסציפלינה, שבה מתקיימים יחסים הרמוניים יותר בין החוקרות השונות, ושבה אין שונויות משמעותיות מבחינת שיטות המחקר?
בעבר שלטו בתחום חוקרות מתחומים כגיאוגרפיה, מדעי המדינה, ובעיקר משפטים והיסטוריה. בעשור וקצת האחרון, ישנם יותר ויותר פרסומים של אמריקאיות העוסקות ספציפית בכיבוש, מזווית אנתרופולוגית גרידא או סף-אנתרופולוגית. בין הבולטות בתחום ניתן לציין את הסוציולוגית ליסה הג'ר (Hajjar) שחקרה את מערכת המשפט הצבאית בישראל, ואת רודה כנאענה (Rhoda Kanaane) שמתמקדת בפלסטינים אזרחי ישראל. חוקרות כאילנה פלדמן (Ilana Feldman) ונאדיה אבו אל-חאג' (Nadia Abu El-Haj) – האחרונה מביניהן היא אולי החוקרת השערורייתית ביותר מבין אלו הנסקרות כאן – אומנם מתויגות כאנתרופולוגיות אך מחקריהן הבולטים ביותר, של פלדמן על ממשליות בעזה ושל אבו אל-האג' על ארכיאולוגיה בישראל, נקטו גישות דיסציפלינריות מורכבות ולא הציעו אתנוגרפיה "קלסית". רבקה שטיין (Rebecca Stein), עמאל בישארה (Amahl Bishara), ולורי אלן (Lori Allen) כולן פרסמו לאחרונה או עומדות לפרסם ספרים בעלי גישה אתנוגרפית יותר הנוגעים בסוגיות של זכויות אדם בהקשר של הכיבוש מזוויות שונות: מדיה חברתית ודימויים, הפקת חדשות בשטחים, וארגוני זכויות אדם פלסטיניים לא ממשלתיים (בהתאמה). כל אלו החלו לפעול והפכו לדמויות מובילות בתחום במקביל לכך שחוקרים ישראלים כניב גורדון, אריאלה אזולאי ואייל וייצמן הפכו אף הם לדמויות מובילות בתחומיהן בכלל ובהקשר הישראלי/פלסטיני בפרט. מעניין לציין שהתעמקות ברשימות הביבליוגרפיות של הפרסומים העיקריים הן של הישראלים והן של האנתרופולוגיות האמריקאיות שצוינו, מגלה כי אף שניתן לשער כי הם חולקים עמדות פוליטיות דומות, ה"ישראלים" וה"אמריקאיות" כמעט אינם מתייחסים אלה לאלו ובודאי שאינם נכנסים לדיאלוג אינטלקטואלי-ביקורתי מעמיק החושף את השונה והמשותף.
התרומות של (לדוגמה) פלדמן לחקר הממשליות, של אבו אל-חאג' לביקורת הממדים השיחניים והמעשיים של הבניית הלאומיות, של שטיין לחקר התיירות, של בישארה לחקר תקשורת, ושל אלן לחקר זכויות אדם הן משמעותיות ביותר גם לאנתרופולוגיות שאין להן עניין בישראל/פלסטין. אך בכל זאת, לאחר פתיחה ארוכה מאוד זו והגם שכולן השפיעו עליי רבות ופרסומיהן בהחלט מעצבים את מחקרי שלי, איני בוחר באף אחת מהן כחוקרת הבולטת בתחום "שלי". הסיבה העיקרית לכך היא שפרט לשטיי, הן באופן כללי אינן מתבוננות בדינמיקת ההבניה ההדדית של המבנים הפוליטיים-חברתיים-תרבותיים המתקיימת בין ישראלים לפלסטינים, מעבר להפעלת אלימות המוגדרת ומוצגת לרוב כאלימות חד-כיוונית.
כך, בשיטת האלימינציה ועד שדור תלמידות המחקר והמסיימות הטריות (כגון יעל ברדה, אריקה וייס ורבות אחרות) יפרסמו יותר, החוקר המשמעותי ביותר בתחום האנתרופולוגיה של הכיבוש הוא לדעתי טוביאס קלי (Tobias Kelly): אנתרופולוג היושב כעת באוניברסיטת אדינבורו, שלאחר מחקר שדה בכפר פלסטיני בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, והחל מ-2004, מפרסם מאמרים העוסקים במנגנוני החוק והמשפט, בממשליות ואלימות, ובעיקר (מבחינתי) בחיי היום-יום בשטחים. מאז שפרסם מספר רב של מאמרים, וספר, בהתבסס על מחקר השדה שלו בארץ, קלי מתרכז בשנים האחרונות במחקר בנושאי זכויות אדם, משפט, ואנתרופולוגיה של אלימות (בעיקר עינויים).
קלי – ייתכן שבאופן לא מודע/מוכרז – מושפע מהצעתו של ההיסטוריון זאכרי לוקמאן (Zachary Lockman) – אותה מיישמת במודע ובכוונה רבקה שטיין – ובוחן את נקודות המגע בין פלסטינים לישראלים. בחלק מפרסומיו ובניגוד ללוקמאן, קלי מתרכז במנגנוני הבירוקרטיה והחוק/משפט כממדים מהותיים המחוללים אלימות וכאלימים בעצמם. בפרסומים אחרים, קלי מציע התבוננות בחיי היום-יום בשטחים ככאלו המתקיימים אומנם בצילה של אלימות, אך אינם בהכרח אלימים בעצמם. קלי מאתגר אותנו – אתגור חשוב מאין כמוהו, הגם שהוא עצמו אינו מקשיב לעצתו שלו עצמו רוב הזמן – להתבונן במציאות שסביבנו שלא דרך האלימות ש"מפתה" את החוקר, משום שלטענתו היא אינה המעצבת הבלעדית, ולעיתים אף לא העיקרית, של חיינו. קלי מושפע כמובן רבות ממישל דה סרטו ומאנרי לפבר, אך הוא מתיק את התיאוריות הסבוכות למדי של שני אלו להקשר המבוסס על תצפיות משתתף מרתקות.
כתיבתו האתנוגרפית של קלי עשויה להיראות מעט קלישאתית לישראלי המנוסה והציניקן, אך דווקא בנאיביות המסוימת שבה היא מאפשרת לנו להבחין בממדים מהותיים שאנו מחמיצים לעיתים כה קרובות, כפי שראוי שכל אתנוגרפיה טובה באמת תעשה. תרומתו התיאורטית בהבנת החשיבות של ה-mundane – השגרתי, הרגיל – המתעקש להמשיך ולהתקיים בליבו של סכסוך שדבר בו אינו שגרתי ורגיל כביכול, ובהתבוננות באזורי המגע המורכבים בין ישראלים לפלסטינים, נותרה כמעט ולא מוכרת ובוודאי שאינה מוערכת דייה. עם כל הכבוד לחוקרות החשובות מישראל וארה"ב, דווקא טוביאס קלי הסקוטי הוא זה שמצליח לחרוג מספיק מתבניות פוליטיות המעצבות בנוקשות מה את גישתו המתודולוגית-תיאורטית.
1. גילוי נאות: שימשתי עוזר מחקר של שטיין במשך תקופה ארוכה, וזו הסיבה העיקרית שאיני כותב בעיקר עליה אף שהיא בהחלט ראויה לכך לעניות דעתי.
—
עמרי גרינברג אנתרופולוג העוסק בבירוקרטיה, ארכיונים ובפלסטינים המועסקים כעובדי שטח בארגוני זכויות אדם ישראלים. את עבודת הדוקטורט הוא סיים באניברסיטת טורונטו.
הגהה: נילי גרבר