אנתרופולוגיה לשבת

מאמר אשר פורסם בגליון האחרון של כתב העת "סוציולוגיה ישראלית״. דורית גרפונקל, דוקטורנטית בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, יחד עם אפרת איזנברג, מרצה בבכירה שם, בוחנות במאמר את גינת קריית ספר בתל אביב, כמקרה מבחן לפעולה קולקטיבית בעידן ניאו–ליברלי. במאמר גרפונקל ואיזנברג עושות שימוש במאבק להקמת הפארק כדי לבחון את הפער בין האישי לקולקטיבי. הן בוחנות את השאלה כיצד בעידן הניאו־ליברלי (או, פוסט־פוליטי), המושתת על אינדיבידואליזציה (כלומר, דגש על הפרט הבודד) ועל פעולות למטרות רווח, בוחרים פרטים להצטרף למאבק חברתי וולונטרי לאורך זמן על עתידו של המרחב הציבורי ומשתתפים בפעולה קולקטיבית עם זרים.

גן קריית ספר הוא גן ציבורי בשטח כ-12 דונם בלב תל אביב, והוא חלק מ"מתחם קריית ספר". עד 2008 שימש האזור בעיקר כאזור מוסכים ומחסנים ולאחר מכן תוכנן להופכו למגדלים וחניונים. תושבי האזור, יחד עם ארגוני סביבה וחברה אזרחית, ניהלו מאבק ממושך ועיקש שבסופו הוקם הגן הערוני, שגם בתכננו היו מעורבים התושבים ואחרים. המאמר מבוסס על תצפית משתתפת ממושכת (2014-2010), מהשנים האחרונות של המאבק עד להקמת הפארק, דרך שלב התכנון המשתף ועד להשמשת הפארק לציבור. כמו גם ראיונות עומק עם דומויות מפתח במאבק וניתוח חומרים משניים שכללו התכתבויות של פורום מובילי המאבק, פרוטוקולים של תהליך תכנון הפארק, חומרים מודפסים, עמודי פייסבוק, כתבות ופסקי דין. המאמר פותח בסקירה של התנאים העירוניים וחיי הפרט, המאופיינים בעבודת זהות, את מקומו של הפרט במחאות ובמאבקים חברתי ועל משמעותם של מאבקים עירוניים בעידן הנוכחי. בהמשך מציגות גרפונקל ואיזנברג את הממצאים מניתוח המאבק על גן ספר ולבסוף הן פורסות את מסקונתיהן.

דרך ניתוח המאבק על הקמת הגן, טוענות גרפונקל ואיזנברג שלא מספיק להתייחס למאבקים עירוניים מזווית קולקטיבית, חברתית או פוליטית על מנת להבין את ההצטרפות אל המאבק ואת ההשתתפות בו. לטענתן יש להבין את מרכיבים הקשורים בעבודת הזהות האישית, ברצון בקידום הפרט, בקידום העצמי ובהשגת תועלות בספֵרות חיים אחרות. מרכיבים אלו דוחפים את הפרט לפעולה שבה הוא שומר על עצמיותו ועל ייחודו. כך, גרפונקל ואיזנברג קוראות תיגר על תפיסות מקובלות של מאבקים עירוניים ומדגישות את חשיבות הממד האישי אשר נפרד מהזהות הקולקטיבית וממלא תפקיד אחר בהבניית המאבק החברתי ותפקיד הפרט שבו. הם מראות כיצד המאבק בקריית ספר שימש מעין זירה אלטרנטיבית ומשלימה (לצד זירות אחרות) שבה הפרט פעל להתפתחות אישית, להתמודדויות עם התרחשויות וקשיים בעולם הפנימי־אישי ולפיתוח ערך עצמי. גרפונקל ואיזנברג בחנו כיצד מאבק שכזה, שהפעילים בו משתייכים בעיקר למעמד הבינוני־גבוה ומרגישים בטוחים בעיר ובמקומם בה, משמש כמו תחליף לספת הפסיכולוג, זירה חלופית לטיפול ולפיתוח עצמי וליצירת ערך וזהות חיובית ומשמעותית יותר עבור המשתתפים, באופן שתורם בה בעת גם לטובת הכלל.

בהמשך לכך, גרפונקל ואיזנברג טוענות שרבים מהמאבקים בני זמננו אינם ניתנים עוד להמשגה באמצעות תאוריות של התנגדות, מחאה ופוליטיקה של קבוצה או מרחב. מאבקים אלו אינם יכולים להיות מובנים רק כקריאת תיגר על רעיונות הגמוניים, אלא יש להבינם גם באמצעות תהליכים פנימיים שעובר הפרט בעיר הקשורים לעבודת הזהות האישית שלו. מכאן שניתן לראות את המאבק חברתי כזה כפעולה שאינה מבקשת לערער על הסדר ולאיים, פעולה שאינה לוחמנית ולעומתית, אלא להפך — ככזו המבקשת להשתתף במשא ומתן על אינטרסים ולהגיע לפתרון קונצנזואלי, שנתפס כא-פוליטי, בדומה למוחים במחאה החברתית של 2011.

לסיום, תוהות גרפונקל ואיזנברג, בעקבות הצלחת המאבק ואימוצו על ידי עריית תל אביב, לגבי האינטרס של העירייה ויחסיה עם סוג מסוים של תושבים. כלומר, קיומו של מאבק ססגוני שכזה וגם הצלחתו שירתו את צורכי העירייה ויצרו את ה"ווייב" הנכון שימשוך את סוג האוכלוסייה הנחפצת בעיר-בני המעמד היצירתי. גרפונקל ואיזנברג מראות כיצד ה"גמישות" העירונית לנוכח דרישותיהם של תושבים תלוית מקום והיא קיימת במקומות שבהם היא משרתת אג'נדה עירונית המקדמת חוסן והתעצמות כלכליים. מאבק מעין זה, לטענתן, לא היה מצליח במקום שבו הקרקע, האוכלוסייה ודרישותיה אינם עולים בקנה אחד אג'נדה כזו.