מלכה גרינברג-רענן ונופר אבני על מרחב, פוליטיקה ולבוש של נשים בירושלים
מאמר של מלכה גרינברג רענן, עמיתת מכון טרומן באוניברסיטה העברית ונופר אבני, עמיתת מארי קירי במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, שפורסם בכתב העת Political Geography– .
במאמר,"(Ad)dressing Belonging in a Contested Space: Embodied spatial practices of Palestinian and Jewish women in Jerusalem, גרינברג-רענן ואבני מנתחות את לבושן של נשים פלסטיניות וישראליות כפרקטיקה מרחבית במציאות המקוטבת של ירושלים. המאמר מבוסס על עבודת הדוקטורט של גרינברג רענן ומחקר המשך שהן ביצעו במשותף.
באמצעות קריאה מרחבית-פמיניסטית של ירושלים, גרינברג-רענן ואבני בוחנות כיצד לבושן של הנשים קשור לאופן בו הן מתניידות במרחב העירוני ומרגישות שייכות (או חוסר-שייכות) לאזורים שונים, ובפרט: לאילו שכונות הן יילכו או יימנעו מללכת בלבוש מסוים, כיצד הלבוש שלהן משפיע על תחושת הבטחון שלהן במרחב, ומהן הדרכים בהן גבולות עירוניים מתעצבים, מתערערים ונאכפים באמצעות לבוש. בספרות המחקרית נכתב בעיקר אודות ביגוד של נשים מוסלמיות מהגרות בערים מערביות, לרוב בהקשר לכיסוי ראש וכיצד הוא משפיע על ניידות הנשים במרחב. אולם, מעט מאוד נחקר על קבוצות אוכלוסייה אחרות ועל מרחבים עירוניים המושפעים מסכסוך אתנו-לאומי.
בהתבסס על שמונים ראיונות עומק עם נשים ירושלמיות שנערכו בשתי תקופות שונות (2013-2017 ו-2018), גרינברג -רענן ואבני טוענות שלבוש הוא סוגייה פוליטית שמושפעת מערכים תרבותיים ודתיים, אך גם מהמציאות הגיאופוליטית העירונית-לאומית: במקרה של ירושלים, עיר מסוכסכת עם רמת היבדלות גבוהה בין קבוצות אוכלוסייה שונות ואינספור גבולות פיזיים וחברתיים. הטענה המרכזית במאמר היא שפרקטיקות של לבוש עשויות להדיר נשים ממרחבים עירוניים מסוימים, אך בו בזמן עשויות לאפשר להן מוביליות באזורים אחרים כתלות בנסיבות ובשייכות החברתית-פוליטית שלהן.
למשל, חלק מהמרואינות הישראליות-חילוניות אמרו שהן ייימנעו מללכת לאזורים חרדיים כי הלבוש שלהן לא מתאים לקודים התרבותיים באזורים האלה, אך הן לא יימנעו מכניסה לשכונות פלסטיניות כי בכל מקרה שם הן נתפסות כ'אחרות'. במקביל, חלק מהנשים הפלסטיניות אמרו שבמערב העיר הן מרגישות חופשיות להסתובב באיזה לבוש שיחפצו, אולם בשכונות מסוימות במזרח העיר הן כפופות לקודים תרבותיים שלא מאפשרים להן ביגוד מסוים. לעומתן, נשים פלסטיניות אחרות אמרו שהלבוש המוסלמי שלהן, בעיקר החיג'אב, מסמן אותן עבור כוחות הבטחון, המשטרה והציבור הישראלי-יהודי כאחרות או כאויבות, ולכן משפיע לרעה על הניידות העירונית שלהן ועל תחושת הבטחון שלהן במרחב, ואילו חלק העידו ששינו את סגנון הלבוש שלהן באופן תמידי על מנת להקל את ניידותן בעיר.
לפיכך, גרינברג-רענן ואבני טוענות שלבוש קשור קשר הדוק ליחסי-כוח ולמיקומן של נשים בהיררכיה הפוליטית והאתנו-לאומית. עם זאת, גם נשים מקבוצות הגמוניות לכאורה כגון נשים חילוניות-אשכנזיות העידו כי הלבוש שלהן מוכפף לקודים הפטריארכליים של המרחב הממוגדר של ירושלים. נשים מכל הקבוצות העידו שהן לוקחות איתן קרדיגן או צעיף בתיק, על מנת שיוכלו להתאים את ההופעה החיצונית שלהן באופן גמיש למרחב בן הן שוהות, וכי הן משקיעות מחשבה ותכנון בלבוש שלהן כתלות בסדר היום המתוכנן שלהן ובאזורים אותם יחצו.
כך, לטענת גרינברג-רענן ואבני, מהאופנים השונים בהן נשים מפרשות את לבושן כמשפיע על תחושת בטחון ושייכות ניתן ללמוד רבות על מאפייני המרחב העירוני ואף הלאומי. המקרה של ירושלים מעיד כי על אף שנשים נתונות לפיקוח חברתי ומשטור מתמיד, הן לא שחקניות פסיביות אלא בוחרות באופן יומיומי לאילו קודים לציית ולאילו לא. לפי גרינברג-רענן ואבני, נשים רואות בלבוש אמצעי בעזרתו הן יכולות לממש את ערכיהן, לערער על גבולות חיצוניים ופנימיים, ולתבוע את זכותן לעיר. בחינה של לבוש באמצעות משקפיים גיאופוליטיים תורמת, לטענת גרינברג-רענן ואבני, להבנה עשירה יותר של מוביליות וסגרגציה בערים מקוטבות כמו ירושלים, וכן בערים אחרות.