אנתרופולוגיה לשבת

צעד אחרי צעד, יום אחרי יום – כחצי מיליון אנשים בשנה בוחרים לצאת למסע לאורך הקמינו דה סנטיאגו. הם יצעדו עשרות קילומטרים ביום, יחבשו את הרגליים הכואבות בערב לאחר ארוחה עם חבריהם החדשים מהמסע, ויקומו מוקדם בבוקר יום לאחר מכן כדי להתחיל בעוד יום צעידה בדרך לסנטיאגו. הקמינו דה סנטיאגו היא דרך צליינית נוצרית-קתולית שחוצה את צפון ספרד ממזרח למערב ומובילה לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, בה קבור לפי האמונה הנוצרית יעקב הקדוש, שליחו של ישוע. בעשורים האחרונים הקמינו דה סנטיאגו חווה פריחה, וכמויות הצליינים בו שוברות שיאים בכל שנה מחדש.  ממבט מבחוץ – קשה שלא לשאול מדוע לעשות את זה לעצמך? מדוע להמשיך לצעוד למרות הקושי יום אחרי יום במשך ימים, לפעמים שבועות. ממבט מבפנים – קשה שלא להידבק בכוח של הקמינו שכמו מושך אותך להמשיך הלאה. הכוח הזה הוא שעומד במרכז מחקרה של תמר בן שלמה (דוקטורנטית במחלקה לפולקלור באוניברסיטה העברית, ועמיתה בקבוצת המחקר הבינלאומית Belongings: Jewish Material Culture in Twentieth-Century Europe and Beyond c בשיתוף עם אוניברסיטת לייפציג) שפורסם במאמר "Flowing Space: Movement as Affect on the Camino de Santiago Pilgrimage" בכתב העת Emotion, Space and society ומבוסס על עבודת התזה שכתבתה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופ' נורית שטדלר וד"ר ליאה טרגין זלר. 

בתמונה הראשית: צליינים בסיום המסע מול קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה. צולם על ידי המחברת.

השאלה שהובילה את מחקרי היא איזה מרחב נוצר בזכות המפגש בין הצליינים לדרך? מה הרגש הנוכח במרחב הזה? במאמר ביקשתי להבין מהם היחסים הרגשיים בין אלו הצועדים בקמינו דה סנטיאגו (המכונים "צליינים", בלי קשר לשייכות הדתית שלהם) לבין הדרך בה הם צועדים. באמצעות עבודת שדה של כחמישה שבועות במהלכם צעדתי בקמינו דה סנטיאגו, קיימתי ראיונות עם צליינים ותיעדתי את התרבות החזותית לאורך הדרך, ביקשתי לענות על שאלה זו. 

"לך עם הזרם… סמוך על ליבך… הקמינו ידאג"

בסיום המסע, מול קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה, מתכנסים המוני צליינים – חלקם עדיין עם הציוד על גבם, מצטלמים נרגשים או פשוט יושבים על הרצפה מותשים ומסופקים. פגשתי שם את דייגו, צליין מפורטוגל ששיתף אותי שצעד את הדרך כבר מספר פעמים. כששאלתי מדוע חזר שוב ושוב, הוא ענה: 

"הקמינו כל כך פשוט, אתה לא צריך לתכנן כלום – יש לך את כל מקומות הלינה בדרך. אתה יכול להתרכז רק בהליכה, בטבע ומה שקורה לך בפנים. זה חופש, זה כמו חופשה לראש".

לאורך עבודת השדה שלי במפגשים עם צליינים חזרה שוב ושוב התיאור הזה ביחס לקמינו: הרצון "לזרום", פשוט ללכת "יום אחרי יום", בלי לחשוב יותר מידי, בלי לתכנן. נדמה שהזרימה בקמינו נחווית לא רק כחוויה פיזית של צעידה והתקדמות רציפה יום אחרי יום, אלא גם כחוויה רגשית ותודעתית – חוויה של שחרור החשיבה הרציונלית והמתכננת, התמסרות וניסיון לצמצם שליטה באמצעותה הצליינים חווים תחושה של חופש, כפי שמתאר דייגו. הזרימה בקמינו הופכת לרגש במובן רחב יותר מחוויה אישית של פרט, אלא לרגש כאפקט (Affect). 

אפקט הוא מושג שמתאר רגשות לא רק כחוויה פנימית של אדם, אלא כתופעה חברתית רחבה יותר שמשפיעה על הסביבה ונובעת ממנה. דמיינו למשל מסיבה – תחושת השמחה באירוע אינה רק שלכם. היא נוכחות בחדר, במוסיקה, באנשים הרוקדים, בתאורה הצבעונית. בקמינו דה סנטיאגו, האווירה הרגשית היא של זרימה, וכך הקמינו הופך ל"מרחב של זרימה". מרחב בו אנשים משתחררים מדפוסים קודמים, חושבים, נעים ומרגישים אחרת מבחיי היומיום: הם משהים חשיבה מתכננת, סומכים על הדרך ופשוט צועדים. 

רגש הזרימה בקמינו קשור באופן הדוק לאופן בו המרחב מעוצב מבחינה פיזית וחומרית: לאורך הקמינו יש מסעדות, אכסניות ושירותים המיועדים לצועדים. השירותים הללו נגישים וזמינים לאורך הדרך ללא צורך לרדת ממנה, לנווט או לתכנן את המסע. היבט חומרי חשוב נוסף היא העובדה שהדרך מסומנת היטב: סימן הצדפה והחץ הצהוב, שהפכו לסמל של הקמינו דה סנטיאגו. המרחב של הקמינו מנתב צליינים להתקדם בקצב מסוים ומסמן להם שכל צרכיהם יסופקו על ידי הדרך, מה שמוביל לתחושה בקרב צליינים ש"הקמינו ידאג" (The Camino will provide). 

צליינים לוקחים חלק ביצירת מרחב הזרימה של הקמינו באמצעות אינטראקציה חומרית עם הדרך, ובעיקר עם סימוני הדרך. הם עושים זאת באמצעות הנחת אבנים על סימוני דרך, יצירת סימונים של חיצים בעצמם וכתובות גרפיטי על סימוני דרך. כך, על אחד מהסימונים נכתב: "לך עם הזרם… סמוך על ליבך… הקמינו ידאג" (Follow the flow… trust the voice of your heart… Camino provides). הדבר ממחיש את אופן בו רגשות האמון בקמינו והזרימה נוכחים במרחב מתוך היחסים הפעילים שצליינים מקיימים עם הדרך, ולא "מונחתים" על הצליינים מלמעלה או נוכחים רק כחוויה אישית אצל כל צליין בנפרד.

מבנה שמאפשר שחרור: לזרום בין גדות הנהר

במבט ראשון, נדמה שיש סתירה בין העובדה שמרחב הקמינו דה סנטיאגו מובנה, מאורגן ומנתב, לבין תחושת השחרור והחופש שצליינים מתארים שהם חווים. אך אני טוענת שהמבנה הוא בדיוק זה שמאפשר את הזרימה: כמו גדות נהר שמאפשרים למים לזרום ביניהם, וכמו שאמרה לי צליינית מגרמניה בשם אמה (שם בדוי) שפגשתי: 

"כשאת מחפשת חופש, הכי טוב לחפש אותו במסגרת. אחרת קשה להיות באמת חופשיה (…) בשבילי הקמינו הוא כמו מדיטציה מתמשכת, ובלי המסגרת של לצעוד בכל יום, שגרה מסוימת עד שאני מגיעה לסנטיאגו – זה לא יכול היה להיות ככה. אחרת הייתי ממשיכה לחשוב לאן ללכת, מה לעשות או איך לדאוג לעצמי".

על אף הציפייה שאנשים ייטלו לידיהם את ההזדמנות להוביל את עצמם כדרך לחוות חופש, הקמינו דה סנטיאגו ממחיש כיצד רבים דווקא בוחרים להיות מובלים על ידי המרחב וחווים את הדבר כמשחרר. עם זאת, במחקרי אני מראה כיצד המרחב של הקמינו לא מאפשר זרימה באופן שווה לכולם. בסופו של דבר הזרימה תלויה באופן הדוק להיבטים החומריים של הדרך, והאמצעים החומריים של הצליינים הם אלו שמאפשרים להם להמשיך לזרום. היכולת לשלם עבור לינה ומזון והיכולת הפיזית להמשיך לצעוד הם מרכיבים הכרחיים בזרימה, מה שמדגיש עד כמה היא בסופו של דבר תופעה חומרית. 

לסיכום, המחקר שלי מתמקד ביחסים הרגשיים בין צליינים למרחב הקמינו דה סנטיאגו. דרך סיפורים כמו זה של דייגו, אמה וצליינים אחרים, גיליתי כי רבים מגיעים לקמינו בחיפוש אחר שחרור – ממחשבות, מדפוסים קודמים או מהצורך בשליטה, ומזהים בקמינו הזדמנות "לזרום" ולהשיג את החוויה הזו. אולם, כפי שהראיתי, היכולת "לזרום" אינה תוצר של בחירה אישית גרידא, אלא מתאפשרת הודות להיבטים החומריים של המרחב שמעודדים זאת. במחקר שלי אני טוענת שהיחסים המתמשכים של צליינים עם המרחב יוצרים "מרחב של זרימה" – "flowing space". הסימונים, השירותים והתשתית לאורך הדרך מייצרים סביבה שמזמינה צליינים להתמסר לתנועה פשוטה של צעידה, צעד אחר צעד. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא המרחב המובנה והמנתב הוא שמאפשר את חוויית השחרור והזרימה האופיינית לקמינו דה סנטיאגו.

המאמר המלא.

עוד בנושא: