מרגרט לוק: גוף, מוות וביולוגיות מקומיות
נועה ונה כותבת על מרגרט לוק ועל המרחב שבין גופים, חיים ומוות.
פינה שבה אנתרופולוגים מציגים אנתרופולוגים בולטים, משפיעים ומעוררי השראה בתחומם
מרגרט לוק (Margaret Lock) היא פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מקגיל. היא נחשבת לאחת האנתרופולוגיות הרפואיות המרכזיות והפוריות ביותר. ברשימת פרסומיה עשרים ספרים שהיא כתבה או הייתה שותפה לעריכתם ויותר ממאתיים מאמרים בכתבי עת מדעיים.
במחקריה לוק מתמקדת בחקר אנתרופולוגי של הגוף. היא עוסקת בשאלות של בריאות וחולי, זקנה ומוות, ועורכת השוואות בין תרבויות, בעיקר ביחס להשפעות החברתיות-כלכליות, תרבותיות ופוליטיות שיש לצמיחת ידע רפואי חדש על ההבנייה החברתית-תרבותית של תקופות מעבר בחיים, דוגמת "גיל המעבר". מחקריה של לוק נחשבים לאמיצים ומאתגרים. היא זכתה להוקרה ולהערכה רבה על עבודתה ואף קיבלה בשנת 2007 פרס על הישגים אקדמיים יוצאי דופן (Career Achievement Award) מטעם האגודה לאנתרופולוגיה רפואית.
פריצת הדרך האקדמית המרכזית שלה התרחשה כאשר היא תבעה שידוד מערכות באנתרופולוגיה ביחס להבנת התופעה החברתית-תרבותית-ביולוגית של "גיל המעבר". בספרה, Encounters with Aging: Mythologies of Menopause in Japan and North ,America (1993) לוק טוענת, כי נוצר הבדל בין הגוף הנשי בצפון אמריקה וביפן בגלל הבדלים תרבותיים בצריכת מזון, אורח חיים, הרגלי פעילות גופנית ועוד. למשל, בעוד רוב הנשים בצפון אמריקה דיווחו על גלי חום, נשים ביפן כלל לא חוו זאת. לוק טבעה בהמשך לכך את המושג "ביולוגיות מקומיות" כדי לתאר את ההשפעה ההדדית של הביולוגיה והתרבות על חוויית הגוף, שבתורה מעצבת שיחים על אודות הגוף.
בהמשך הפנתה לוק את הזרקור לעבר חקר הגוף בנקודת מעבר אחרת בחיים – זו שבין החיים למוות. בספרה (Twice Dead: Organ Transplants and the Reinvention of Death, 2002), לוק חוקרת כיצד ביו-טכנולוגיות חדישות טשטשו את ההבחנה שבין "חיים" לבין "מוות". כך, לוק מתחקה אחר התפתחות השיח בצפון אמריקה על אודות הקטגוריה של "מוות מוחי". היא מאתרת את הדיונים סביב הקריטריון החדש להגדרת מוות, ואת הפיכתה של פרטיקת קצירת האיברים להשתלה לשגרתית בצפון אמריקה בשלושים השנים האחרונות. לוק משווה זאת ליפן, שם רק בשנת 1997 הפכה הגדרת "המוות המוחי" לחוקית. בעבודתה היא בוחנת את הסיבות התרבותיות, ההיסטוריות, הפוליטיות והרפואיות שהביאו לנכונות להכיר ב"מוות מוחי" בצפון אמריקה, ולרתיעה מכך ביפן. בהמשך לכך היא גורסת שמוות אינו אירוע ביולוגי בלבד, והמרחב שבין חיים למוות למעשה הוא הבניה היסטורית, משפטית, רפואית, פוליטית ותרבותית, שהיא נזילה ונתונה לויכוח.
בספרה העדכני ביותר(The Alzheimer Conundrum: Entanglements of Dementia and Aging (2013, לוק פונה אל "שטח ההפקר הקיומי שגבולותיו הם המוות החברתי מכאן והמוות הביולוגי מכאן" (חזן, 2002) – ההזדקנות בצל מחלת האלצהיימר. לוק, בטענה רדיקלית, גורסת, כי הסטטוס האונטולוגי של מחלת האלצהיימר הוא למעשה שאלה הנתונה לוויכוח. היא צוללת אל מחשכי העמימות המאפיינת את מחלת האלצהיימר, הנחשבת למגפה העולמית של המאה ה-21, ומתארת את הכישלונות החוזרים ונשנים לפתח תרופה למחלה. לדידה, חוסר ההלימה שבין קיומה של פתולוגיה נוירולוגית במוח, לבין סימפטומים התנהגותיים של המחלה שאינם ברורים, מבהיר תהליכים חברתיים וביולוגיים המכוננים "זקנה טבעית" למול "מחלה נוירופתולוגית השונה לחלוטין מזקנה". לוק ממשיכה ומתארת את הכישלונות החוזרים ונשנים לפתח תרופה למחלה, ואת השינוי מניסיונות לרפא לרפואה הפועלת לאיתור מוקדם של המחלה בתוך כדי הישענות על בדיקות סקר גנטיות וביולוגיה מולקולרית. לוק עורכת השוואה בין הפיתוח הרפואי בתחום זה בארה"ב, באירופה ובמדינות מרכז ודרום אמריקה (במיוחד קולומביה ואנטיגואה שמתאפיינות בריבוי מקרים של אלצהיימר מוקדם), ומזהה את השינוי הזה כרווי במחלוקות. היא טוענת שהחיפוש אחר מסמני האלצהיימר המוקדמים יוצר למעשה יחסים חדשים ובעייתיים בין גופים, זקנה, מחלה וסובייקטיביות.
נוסף על מחקריה העצמאיים פרסמה לוק כמה עבודות חשובות עם חוקרים מרכזיים נוספים בתחום. ביניהם, ננסי שפר-יוז, עימה טבעה את המושג mindful body, וארתור קליימן עימו כתבה על social suffering.
* נועה ונה היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היא כותבת על האופנים שבהם פרקטיקות חברתיות, משפטיות ורפואיות מכוננות ומאיינות את קיומם החברתי של קשישים עם דמנציה מתקדמת המאושפזים במוסד גריאטרי או בבית חולים בערוב ימיהם. בין תחומי העניין שלה: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של זקנה ומוות, חקר מוסדות טוטליים, סוציולוגיה של הסובייקט והעצמי, אנתרופולוגיה של אוכל וסוציולוגיה של המשפט.
—
הגהה: נילי גרבר