יעלה רענן על יצירת ידע תוך כדי פעולה פוליטית משותפת
מאמר של ד"ר יעלה רענן, מרצה במכללה האקדמית ספיר ואקטיביסטית פוליטית, התפרסם בגיליון המיוחד של מגמות ידע אנתרופולוגי בחברה הישראלית: רלוונטיות, שימוש ופוטנציאל שערכו חן ברם והרווי גולדברג. רענן כותבת על יצירת ידע אנתרופולוגי מחוץ לאקדמיה כחלק מפעולה פוליטית, ותוהה מהו הערך של הידע האנתרופולוגי אם הוא לא מוביל לשינוי. לתפיסתה, מחקר מעורב הוא "דרך מוסרית יותר ליצירת ידע אנתרופולוגי, הנמנעת מחיזוק כוחות חברתיים קיימים". מאמרה של רענן מעלה שאלות מרתקות על טיבם של האנתרופולוגיה והידע האנתרופולוגי, ובעיקר על מקורם ותכליתם. כיון שמאמרה של רענן הוא אישי מאד, אנחנו מפרסמים הפעם את מה שרענן עצמה כתבה ל"בחברת האדם" על מאמרה "רק אל תהפכי לנו לעוד מומחית לענייני הבדואים: על יצירת ידע אנתרופולוגי משמעותי, רלוונטי וערכי".
שם המאמר הוא "אל תהפכי לנו לעוד מומחית לענייני הבדואים" – משפט שנאמר לי יותר מפעם אחת, ובו אני מביאה לאור הזרקורים את הדילמה של אקדמאים אשר פועלים למען זכויות מיעוטים. המיקום שלי כאקדמאית נותן לי לגיטימציה לספר את הסיפור "שלהם". יתרה מכך, הוא נותן לגיטימציה לידע עצמו, דבר אשר יכול לקדם את זכויות המיעוט. מבחינת קידום הקריירה האקדמית, לשים את עצמי כמספרת הסיפור של המיעוט, הוא הכרח. אבל, חברי אותה קבוצת מיעוט, שותפי לפעילות החברתית והפוליטית, דורשים שלא אכתוב עליהם. הם דורשים את הזכות לכתוב ולספר על עצמם. גם אם זה ייקח יותר זמן – המחיר שיש לשלם עד שהחברה תהיה מוכנה לשמוע אותם.
המאמר מבוסס על שני עשורים של פעילות עם המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, עמותה של מנהיגות תושבי הכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב. למשך ארבע שנים עבדתי בשכר בעמותה, ולאחר מכן בהתנדבות, וכך עד היום. במסגרת עבודתי במועצה קיבלתי לידי את תיק מגדלי הצאן. במאמר אני מביאה מידע מתוך שנות עבודתי עם מגדלי הצאן במאבקנו המשותף לבסס את זכויותיהם כחקלאים. במאמר ידע עשיר על חייהם של מגדלי הצאן הבדואים, על הקשיים שהם מתמודדים אל מול הרשויות השונות המטפלות בהם במדינה, וגם על המאבקים שלהם לקידום זכויותיהם.
הדילמות שבין זהותי כאקדמאית וזהותי כפעילת זכויות אדם ואזרח לא הסתיימו בסוגיית הזכות לייצוג. הדילמה הקשה הנוספת היא הדילמה של כיצד נוצר הידע. בתחום שיטות המחקר, האנתרופולוגיה אימצה לפני מאה שנה את תורתו של מלינובסקי: לימוד השפה, שהות ממושכת, וכתיבה עקבית ביומן, וכל זאת תוך כדי שמירה על איזו אובייקטיביות והפרדה מהקבוצה שעליה אנחנו כותבים. מלינובסקי היה פורץ דרך, שכן לפניו אספו האנתרופולוגים את המידע מיד שנייה – מסיפורי מסע ורשמים של אנשי דת שבאו "לתרבת את הפראיים". אולם כבר מאה שנה שאנחנו מתנהלים על פי משנתו של מלינובסקי, וזאת למרות שההבנות הפוליטיות שלנו על כוח התפתחו מאוד. בתקופה שערכתי את מחקר הדוקטורט שלי, שהיה על נערות ערביות בצפון, הרגשתי את אי-הנוחות של לכתוב על האחר, שלרוב, כמו במקרה של המחקר שלי, היה בעל עוצמה חברתית-כלכלית-פוליטית פחותה משלי. הרגשתי את אי הנוחות של ניצול האחר למען המטרות האקדמיות שלי. אמרו לי שצריך לנסות להחזיר לקהילה, או לשלם לאנשים, אבל גם זה לא הרגיש נכון.
יצירת ידע תוך כדי פעולה פוליטית משותפת בהכרח אינה נוצרת באופן "אובייקטיבי". אין בה את אותה חתירה לאובייקטיביות של התצפית המשתתפת. אולם, ברור לנו שאין אפשרות להגיע לאובייקטיביות. מצד שני, הדרך של איסוף הידע לא משמר ולא מחזק את אי השוויון בחברה, אלא פועל לתיקון העוולות הנוצרות מתוך אי השוויון. במאמר אני מעלה את התהייה לגבי חשיבה מחדש על הדרך שבה אנחנו עושים עבודת שדה: כיום רק אותן שיטות "אובייקטיביות" מקבלות גושפנקא של האקדמיה. לדעתי, צריך לחשוב על הסוגייה הזו לעומק.
דילמה נוספת שאני מעלה במאמר היא על תוצרי הידע. במסגרת עבודתי יצרתי עם שותפיי מסמכים רבים אשר הסתמכו על ידע שנוצר בתהליכים "אנתרופולוגיים": יציאה לשטח, ראיונות עומק וקבוצות מיקוד. המסמכים היו לעיתים מכתבים של שני עמודים לפקיד בכיר במשרד החקלאות על סוגיה זו או אחרת, ולעיתים דוחות של מאות עמודים – כגון הדוח שיצרנו על מדיניות חלוקת שטחי המרעה. דוחות אלה אינם נכללים ברשימת המאמרים האקדמיים שניתן להתהדר בהם ברזומה. אך האם באמת כך אנחנו רוצים להמשיך ולפתח את הדיסציפלינה שלנו, או שמא הגיע הזמן לחשיבה מחדש, על מה בעל ערך "אקדמי" בתחום האנתרופולוגיה".
תקציר המאמר
מאמר זה עוסק בשתי סוגיות. האחת נוגעת לאפשרות של האנתרופולוגיה לייצר ידע רלוונטי בעל ערך מוסרי ופוליטי, המעסיק את השיח הציבורי. האחרת היא דרך יצירת הידע ומידת הרלוונטיות שלו לאקדמיה כאשר הוא נוצר מתוך פעולה פוליטית, באמצעות "מחקר פעולה". המאמר נשען על ידע שנוצר מפעולות שהשתתפתי בהן לקידום זכויותיהם של מגדלי הצאן הבדואים ושל תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב. אני מנסה לערער בו על המוסכמות האקדמיות שידע יכול וצריך להיות אובייקטיבי, ואף מציעה שיש להתייחס ל"מחקר פעולה" כאל דרך מוסרית יותר ליצירת ידע אנתרופולוגי, הנמנעת מחיזוק כוחות חברתיים קיימים. בהקשר זה אשאל על מעמדם של מומחים למיעוטים בעיני המיעוטים עצמם ואציע כתיבה "כלפי מעלה" כדרך לייצר ידע לפרסום אקדמי רלוונטי ומוסרי. במאמר אציג גם תובנות עומק שהתבססו על שנים ארוכות של פעולה משותפת עם הקהילה, ועשויות לתרום ליצירת מדיניות הוגנת יותר כלפי תושבי הכפרים הבלתי מוכרים ומגדלי הצאן הבדואים בנגב.
עוד על יעלה רענן
- לא בוגדת, אבל גם לא ציונית – כתבה באתר וואלה על יעלה רענן אשר התמודדה בפריימריז של מפלגת חד"ש
- פגיעה או הסדרה? יעלה רענן, על ההתקפה מערכתית על הכפרים הבדואים בנגב
- יעלה רענן, במאמר דעה בדבר ראשון על מאבק הקרקעות בנגב
—
הגהה: סמדר רבן