הפרדה נזילה ומאבק על הגבולות בין הטבע לתרבות
מאמר חדש של לירון שני, כיום פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במחלקה ללימודי מדע וטכנולוגיה (STS) ב-MIT, (ומאנשי בחברת האדם). במאמר, אשר פורסם בכתב העת Anthropological Quarterly, עוסק שני באחת השאלות הקלאסיות במחקר האנתרופולוגי, המתח בין הטבע לתרבות דרך ניתוח היחסים בין החקלאות לסביבה בערבה.
המאמר, Liquid Distinctions: Negotiating Boundaries Between Agriculture and the Environment in the Israeli Desert, מתמקד באזור הערבה התיכונה, אזור מדברי המאופיין בחקלאות אינטנסיבית ומתקדמת, שבשנים האחרונות התאפיין בעיקר בגידול פלפלים ליצוא. שני, בן הערבה בעצמו, מחקר שכולל תיעוד צמוד של אנשים, עצים ואלמנטים אחרים במרחב, לצד תיאור ההיסטוריה, הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות של 'המקום'. העבודה כללה יותר ממאה ראיונות עומק עם חקלאים, אנשי ארגוני סביבה, פקידי מדינה ומדענים; עשרות תצפיות בישיבות, כנסים, סיורים ופגישות עם שחקנים שונים בזירה וניתוח מסמכים רלוונטיים; לצד תיאור צמוד של עצי שיטה, שיחי פלפל, חרקים ועוד.
בצורה זו מנתח שני במאמר את הפרשנות של השחקנים השונים לטבע ואת הפרקטיקות שהם מבצעים בפועל בשטח. שני מראה כיצד החקלאות מעצבת את התרבות המוקמית ומהווה מרכיב מרכזי של "תחושת המקום" של המתיישבים ופעילי הסביבה כאחד. מול החקלאות, טוען שני, שרוב השחקנים בערבה תופסים כחלק מהתרבות, ניצבים 'הטבע' והמדבר שבחוץ, שהיצוג הבולט שלהם הם שמורות הטבע. שני מנתח מספר זירות מאבק בין חקלאות וסביבה כגון: מאבקים על הרחבות שטחים חקלאים אל מול שימור עצי שיטה, ניהול נכון של משאבי מים, הדברה ביולוגית וכימית, ניהול פסולת ועוד ומראה כיצד רוב השחקנים הפועלים בערבה מבצעים הפרדה ברורה בין הטבע ובייחוד שמורות הטבע, אל מול התרבות – ההתיישבות והחקלאות. סביב הפרדה זו התנהל כל הזמן משא ומתן על הגבולות בין הטבע לתרבות. מאבק אשר הניע, לטענת שני, חלק גדול מהפעילות שהתקיימו באזור בשנות המחקר.
בעוד חלק מהשחקנים בערבה פעלו על מנת לשמר ולחזק את הפרדה בעזרת חלוקה ברורה לאזורי פיתוח וחקלאות אל מול אזורי שימור ושמורת טבע, מראה שני כיצד אחרים ניסו לרכך או למוסס את ההפרדה בעזרת טכנולוגיות וגישות חדשות כדוגמת הדברה ביולוגית, חקלאות אורגנית וקיימות. אך למרות ההבדלים בתפיסות הגבולות בין הטבע ותרבות, אצל כולם, טוען שני, מתקיימת ההפרדה.
כך בעצם, יוצא שני כנגד תיאוריות וגישות עכשוויות באנתרופולוגיה כדוגמת 'המפנה האונטולוגי', 'פוסט הומניסטיות', 'רב מיניות' ואחרות, אשר הובילו חוקרים רבים לטענה שההפרדה בין טבע לתרבות לא באמת קיימת, או שהיא כבר לא מתקיימת, כפרשנות אמית מנקודת מבט של אנשי הקהילה עצמה ואינה מועילה כפרשנות אטית של הניתוח החיצוני של החוקר. בהתבסס על מחקרו בערבה טוען שני, כי ההפרדה בין הטבע לתרבות נשארה משמעותית לניתוח החברתי והביקורתי המתמקד בהבטים פרשנים של הסביבה והמרחב, כמו גם המשא ומתן המתמשך על הגבולות בינהם.
בעקבות זיגמונט באומן ממשיג שני את ההבדלים בין תפיסות ההפרדה השונות כציר הנמתח בין של "הפרדה נזילה" אל מול "הפרדה מוצקה". אך התנועה לאורך הציר, טוען שני, היא מורכבת, דינמית ומשתנה בהתאם לנסיבות אישיות, מאבקים פוליטים ולחצים חיצוניים – בעיקר לחץ כלכלי מהשווקים באירופה וארה"ב. יחד עם זאת, כל עוד השחקנים המקומיים ראו בטשטוש הגבולות בין החקלאות לסביבה כחלק מפיתוח הכלכלה החקלאית וכתגובה לתנאי המציאות המשתנה, הם קיבלו אותו, למרות מידת ציניות מסויימת. אך כאשר אתגור הגבול בין החקלאות לסביבה איים על פרנסתם ועל פיתוח האזור, מראה שני כיצד הם התנגדו ונוצרו קונפליקטים סביב סוגיות אלו.
למרות שהמחקר נערך באזור קטן בערבה, טוען שני שמאבקים על הגבולות ההפרדה בין הטבע לתרבות ניתן למצוא גם בזירות אחרות בעולם בהן יש מתח בין שימור לפיתוח, כמו גם בשדות אחרים לגמרי כדוגמת שדות הבריאות, המדע, הטכנולוגיה ועוד. ההתמקדות במיפוי וניתוח מאבקים שונים סביב גבולות ההפרדה, טוען שני, יאפשרו לנו הבנה טובה ומורכבת יותר של היחסים בין האדם וסביבתו ושל העולם החברתי המשותף להם.
עוד על שני
לירון שני על הפרדה נזילה ומאבק על הגבולות בין הטבע לתרבות
שי דרומי ולירון שני על לאומיות וסביבה במאבק בין הכתומים לירוקים
ברכות ללירון שני על זכייתו בפרס גלקמן לעבודת דוקטורט מצטיינת של האגודה האנתרופולוגית הישראלית
לירון שני והאנתרופולוגיה של "השטחים הפתוחים" בישראל
לירון שני על עצי שיטה, אנשים ואנתרופולוגיה של הלא-אנושי
לירון שני על על אנתרופולוג כמתווך, על אמפתיה ועל פירוק המובן מאליו
מסמני דרך – לירון שני על יו ראפלס: על עצים, חרקים ואבנים – אנתרופולגיה של האנושי והלא-אנושי