מאמרי אורח

תמונה: History in HD בתוך Unsplash

רבות עוד ידובר על הניצחון של דונלד טראמפ בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית. אולם כדי להבין את התוצאות האלה לעומקן יש להבין ראשית כיצד תהליכי עומק בחברה האמריקאית הובילו, במשך כמה עשורים, למיון מחדש של הציבור האמריקאי על בסיס גיאוגרפי, תרבותי ופוליטי. עודד מרום  מתחקה אחר שורשי הפיצול החברתי אשר הוליד את תנועת ההמונים שהעלתה את טראמפ לשלטון. מרום הוא פוסט-דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת דרום קליפורניה, ומחקריו עוסקים באופן שבו בעיות פוליטיות מורכבות כגון קיטוב, מחנאות וקיצוניות פוליטיים לובשות צורה בתרבות היומיום של אנשים, בקבוצות הפוליטיות בהן הם משתתפים ובאופן שבו הפוליטיקה נעשית רלוונטית למציאות חייהם.

בתחילת נובמבר האחרון זכה דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית. הניצחון שלו היה יוצא דופן  משתי בחינות לפחות: ראשית, זו רק הפעם השנייה בתולדות ארה"ב שנשיא שהפסיד בבחירות בתום כהונתו הראשונה הצליח לשוב לבית הלבן לכהונה נוספת (הקודם היה גרובר קליבלנד שהיה הנשיא ה-22 וה-24). ושנית, בעת כתיבת שורות אלה נראה שזו הפעם הראשונה מזה עשרים שנה שמועמד רפובליקני לנשיאות זכה ברוב קולות הציבור. בארה"ב, הציבור לא מצביע ישירות בבחירות לנשיאות. במקום זאת, כדי לזכות בנשיאות זקוקים המועמדים לזכות ברוב קולות חבר האלקטורים, שהם אלה שנבחרים על ידי הציבור. אך מאחר שהאלקטורים נבחרים בשיטה רובית ולא יחסית, מועמד לנשיאות יכול לזכות בתמיכת רוב האלקטורים גם אם בפועל פחות ממחצית הציבור הצביע עבורו. לפני טראמפ, הנשיא בוש הבן היה הרפובליקני האחרון שזכה ברוב הקולות הן של האלקטורים והן של הציבור, כאשר התמודד לכהונה נוספת לאחר אסון מגדלי התאומים, ולפני כן היה זה אביו, אשר ניצח בבחירות לנשיאות ב-1988. במילים אחרות, מזה למעלה משלושה עשורים שנשיאים רפובליקנים מתקשים לגייס את תמיכת רוב הציבור האמריקאי. טראמפ, אשר נישא אל הבית הלבן על כתפיה של תנועת המונים פופולרית שסחפה את רוב ציבור הבוחרים, מייצג חריגה מן הקו הזה. 

את ההצלחה של טראמפ אפשר לזקוף למגוון סיבות: הכלכלה המדשדשת, חולשתה היחסית של קמלה האריס כמועמדת (שנבעה בין השאר מכניסתה המאוחרת למרוץ), התמקדות השיח הציבורי בשאלת ההגירה הלא חוקית, וכן גם המלחמה המתחוללת בישראל שיצרה שבר בין המפלגה הדמוקרטית לחלק ממצביעיה המסורתיים. אבל מעבר להסברים הנקודתיים, הניצחון הזה הוא גם תולדה של תהליכי עומק בחברה האמריקאית שמתרחשים מזה זמן מה. התמיכה הציבורית הרחבה בטראמפ ובתנועה הפופוליסטית שלו אינה תוצר של הבחירות הנוכחיות, אלא של קיטוב פוליטי ותרבותי אשר הולך ומתרחב בחברה האמריקאית כבר מזה שלושה עשורים לפחות. ניכר כי הסיבות לקיטוב הן רבות –  ושהרפובליקנים הם המרוויחים העיקריים ממנו.

איך נעשו הדמוקרטים ליברלים והרפובליקנים שמרנים

חוקרי פוליטיקה אמריקאית חלוקים בשאלה עד כמה הקיטוב הפוליטי בין דמוקרטים ורפובליקנים בארה"ב הוא באמת עניין של פערים אידיאולוגיים. בעוד שהבדלים אידיאולוגיים בהחלט קיימים בין המפלגות, כאשר אנו בוחנים את דעות הציבור בנושאים כגון יחסים בין גזעיים, נישואים חד מיניים, יחס לפשיעה ואפילו הפלות – ניתן לראות שהציבור האמריקאי אמנם שינה את דעותיו לאורך השנים, אבל בה בעת ניכר שהאמריקאים נעים יחדיו בדעותיהם. מוריס פיורינה, איש מדעי המדינה ואחד הקולות הבולטים בחקר הקיטוב הפוליטי, מראה במחקריו כיצד הציבור האמריקאי נעשה באופן כללי סובלני פחות לדברים כגון אפליה גזעית ופשיעה, וסובלני יותר לדברים כגון נישואים חד מיניים והפלות. לטענתו, הפער ההולך וגדל בין רפובליקנים ודמוקרטיים בשאלות אלה ואחרות אינו בהכרח תוצר של הקצנה בדעות של הציבור לעבר שני קטבים מנוגדים. במקום זאת, הקיטוב הפוליטי מצביע על כך שהאמריקאים פשוט ממוינים טוב יותר משהיו בעבר.

המשמעות של מיון פוליטי היא שבמקום שאנשים ישנו את דעותיהם, הם פשוט מחליפים שייכות פוליטית. אם שתי המפלגות מכילות בתוכן אנשים עם דעות מגוונות בשאלות כגון: "מהי הסיבה למצבם הכלכלי הירוד של שחורים בארצות הברית?" אז הסקרים יראו שההבדלים בין דמוקרטים לרפובליקנים בשאלה הזו אינם גבוהים במיוחד. אבל נאמר שכל הרפובליקנים שסבורים שהתשובה לשאלה הזו היא "היסטוריה של אפליה מוסדית" יחליטו לעזוב את המפלגה הרפובליקנית ולהצטרף לדמוקרטית. ובאותה העת כל הדמוקרטים שסבורים שהתשובה לשאלה הזו היא "התנהגותם של השחורים עצמם" יחליטו לעזוב את המפלגה הדמוקרטית ולהצטרף לרפובליקנית. כתוצאה, הסקרים יראו לפתע פער דעות משמעותי בין המפלגות, וזאת אף על פי שאיש בציבור האמריקאי לא שינה את דעתו.

סקרי דעת קהל מרמזים שזו אכן המגמה. מאז שנות החמישים, כל אחת מהמפלגות הגדולות נעשו הומוגניות יותר. אם בעבר ניתן היה למצוא שמרנים וליברלים בכל אחת מהמפלגות, היום נדיר יחסית למצוא פוליטיקאי ליברלי במפלגה הרפובליקנית או שמרן במפלגה הדמוקרטית. ובמקביל, על אף שהפערים האידיאולוגיים בין ליברלים ושמרנים בציבור לא הקצינו במידה משמעותית, הבוחרים הליברליים מצביעים היום באופן עקבי יותר למפלגה הדמוקרטית בעוד שהשמרנים מצביעים לרפובליקנית. המיון הזה לכשעצמו יוצר הבדלים ברורים יותר בין שתי המפלגות וציבור בוחריהן ומצמצם את הבסיס המשותף להסכמה ושיתוף פעולה. 

אבל הסיפור לא מסתיים כאן. למעשה, ההתמיינות הפוליטית של הציבור האמריקאי בין שתי המפלגות אינה מוגבלת לעמדות אידיאולוגיות. כפי שמגוון מחקרים במדעי החברה מצביעים, רפובליקנים ודמוקרטים בארצות הברית נעשים שונים יותר זה מזה בהשכלתם, במעמדם הסוציואקונומי, במקום מגוריהם ובאורחות חייהם. ולהבדלים האלה יש השפעות מרחיקות לכת על השדה הפוליטי.

זה הגיאוגרפיה, טמבל

ב-2008 פרסמו העיתונאי ביל בישופ והסוציולוג רוברט קושינג ספר בשם "המיון הגדול" (The Big Sort). הספר התחקה אחר מגמות של הגירה פנימית בתוך ארצות הברית מאז שנות השישים. כפי שהשניים מראים, עד אמצע שנות השבעים לערך, אמריקאים רבים חיו במחוזות בחירה מעורבים. בעוד שהיו מחוזות בהם אחת המפלגות נהנתה מיתרון מוחץ על האחרת, היו גם מחוזות רבים בהם הציבור היה מעורב דיו מבחינה פוליטית כך שהתחרות בין המפלגות תהיה ממשית. אולם החל משנות השבעים, בעקבות התהפוכות התרבותיות של שנות השישים הסוערות והשיפור במצב הכלכלי, אמריקאים רבים החלו לנדוד ברחבי ארצות הברית בחיפוש אחר מקום מגורים שיהלום יותר את שאיפותיהם המקצועיות והעדפותיהם התרבותיות. 

בעיקר, בישופ וקושינג מצביעים על הנדידה של צעירים ליברלים משכילים אל הערים הגדולות. צעירים אלה עזבו את ביתם כדי לרכוש השכלה אקדמית שתאפשר להם לעבוד כרופאים, עורכי דין, מהנדסים, יזמים, אומנים ושאר מקצועות שמשתייכים אל מה שחוקר העירוניות ריצ'רד פלורידה כינה בשם "המעמד היצירתי". עבור פלורידה, ההבדל האיכותני בין מקצועות אלה למקצועות בענפי השירות והייצור הוא שבעליהם נדרשים לחשוב למחייתם. אבל ההבדל המהותי שהוא מצביע עליו הוא שהמקצועות האלה מסתמנים כמנוע העיקרי לחדשנות. ערים שמציעות תעסוקה רבה לבני המעמד היצירתי מובילות במספר הפטנטים שהן מפיקות ומפגינות צמיחה כלכלית מהירה, בעיקר בתחום ההייטק. במקביל, ערים שלא משכו את המעמד היצירתי המשיכו להציע עבודה במקצועות השירות והייצור והפגינו צמיחה כלכלית מדודה יותר. התוצאה הייתה התהוותן של שתי אמריקות: האחת יצירתית, חדשנית ומשכילה, המפגינה צמיחה כלכלית מהירה ותרבות גלובליסטית ומגוונת. השנייה מסורתית יותר, קהילתית יותר, פגיעה יותר כלכלית והומוגנית יותר מבחינה תרבותית.

לטענת בישופ וקושינג, ההשלכות הפוליטיות של הפיצול הזה היו קריטיות. החל משנות השבעים, ניתן לראות כיצד מחוזות בחירה רבים נעשו יותר ויותר הומוגניים מבחינה פוליטית. במחוזות האלה אותה מפלגה החלה לזכות, בחירות אחר בחירות, ברוב הולך וגדל. יותר מזה, המגמות הפוליטיות האלה נעו יד ביד עם שינויים תרבותיים ודמוגרפיים באותם מחוזות. כך למשל, מחוזות שנעשו דמוקרטיים יותר נעשו גם משכילים יותר, מגוונים יותר מבחינה גזעית, בעלי אחוז גבוה יותר של מהגרים וכן דתיים פחות יחסית למחוזות בהם הרוב הרפובליקני הלך והתחזק. 

הממצאים האלה עוררו הדים רבים. עם הזמן, מחקרים נוספים הצביעו על קורלציה בין עמדות פוליטיות למשתנים דמוגרפיים והעדפות תרבותיות. דמוקרטים ורפובליקנים, כך נמצא, לא רק גרים במקומות שונים, עובדים במקצועות שונים, ובעלי רמות שונות של השכלה ודתיות. הם גם מביאים מספר שונה של ילדים (רפובליקאים מביאים יותר), נוהגים במכוניות שונות (דמוקרטים נוהגים יותר בהיברידיות, רפובליקנים מעדיפים רכבים מאסיביים יחסית), ושותים קפה שונה (דמוקרטים אוהבים קפה הפוך, רפובליקנים מסתפקים בפילטר). חוקרים מסוימים, כמו הסוציולוג דניאל דלה-פוסטה, טענו שהקשר הוא מקרי; בכל רשת חברתית תהליכים טבעיים של חיקוי והומופיליה (הנטייה להיצמד לדומה לנו) ייצרו מקבצים של העדפות המשותפים לקבוצה אחת וחסרים בקבוצות האחרות. אבל אחרים התעקשו שהקשר מהותי יותר. שהמיון התרבותי והפוליטי בציבור האמריקאי מצביע על פערים עמוקים בציבור שהיו חבויים עד כה, ושהפערים האלה וחשיפתם משחקים, בסופו של יום, לטובת המפלגה הרפובליקנית.

קביעות או נזילות

עשר שנים לאחר "המיון הגדול" פרסמו שני חוקרי מדעי המדינה, מארק הת'רינגטון וג'ונתן וויילר, שורה של ממצאים יוצאי דופן. השניים מצאו כי ביכולתם לחזות את ההשתייכות המפלגתית של אמריקאי ממוצע בוודאות גבוהה במיוחד על פי תשובותיו לארבע שאלות. מה שהופך את הממצאים האלה ליוצאי דופן הוא שאף אחת מהשאלות האלה אינה קשורה לפוליטיקה. במקום זאת, השאלות מציגות לנשאלים ארבעה צמדים של תכונות אישיות, ומבקשות מהם לבחור, מכל צמד, את התכונה שחשוב להם יותר שתהיה לילדיהם. הצמדים הם עצמאיות/כבוד למבוגרים, צייתנות/אי-תלות, סקרנות/נימוס, והתחשבות/התנהגות נאותה. אם אתם מעדיפים שילדיכם יפגינו כבוד למבוגרים, צייתנות, נימוס והתנהגות נאותה, יש סיכוי גבוה שאתם מצדדים במפלגה הרפובליקנית. אם בחרתם בכל ארבע האפשרויות האחרות, כנראה שאתם דמוקרטים.

הקשר שבין נטיות פוליטיות לגידול ילדים אינו חדש. כבר בשנות התשעים של המאה הקודמת היו מי שהראו כי ליברלים ושמרנים נוטים להחזיק בתפישות שונות לגבי יחסי ההיררכיה שבין הורים וילדים, החשיבות של תפקידים מגדריים בחיי המשפחה, והכישורים שהורים מצופים להקנות לילדיהם. החידוש של וויילר והת'רינגטון היה בכך שהם הראו כיצד ההבדלים האלה קשורים לפערים רחבים יותר בתפישת העולם של אנשים. בסופו של דבר, טענו השניים, ההבדלים בתפישות הוריות הם פשוט מדד נוח להערכת הנטייה של אנשים כלפי מה שניתן לכנות כ"קביעות" מול "נזילות". אנשים בעלי תפישת עולם "קבועה" (fixed) מעדיפים כללים ברורים וחד משמעיים, תומכים במבנים חברתיים ותיקים, ומצפים מאנשים למלא את תפקידם המוגדר בסדר החברתי ולא לסטות מדרך הישר. מנגד, אנשים בעלי תפישת עולם "נזילה" (fluid) מערערים על קיומם של כללים מוחלטים ומצדדים במבנים חברתיים גמישים ופתוחים, בהם יכול כל אחד למצוא את הדרך הנכונה עבורו. תפישות העולם האלה גם יכולות להסביר מדוע אנשים מסוימים מרגישים יותר בנוח בקהילות מסורתיות, בעלות מבנה יציב ונורמות התנהגות משותפות שכולם מצופים לעמוד בהן, בעוד שאחרים מרגישים בנוח בסביבה מגוונת ופתוחה יותר, שמשתנה במהירות ובה כל אחד חופשי לאמץ אורח חיים ייחודי או אפילו אקסצנטרי.

תפישות העולם האלה אינן חדשות. אנשים תמיד נבדלו במידה שבה הם מרגישים בנוח בסביבה לא מוכרת, או בנטייתם לראות את העולם במונחים של "שחור ולבן". אלא שבעבר לא היה קשר ברור בין ההבדלים האלה לבין הצבעה בבחירות. למעשה, וויילר והת'רינגטון מראים כיצד בשנות התשעים דפוסי ההצבעה של בעלי תפישת עולם קבועה ונזילה התחלקו כמעט שווה בשווה בין שתי המפלגות הגדולות. אך במהלך עשרים השנים הבאות, החלו שתי הקבוצות האלה למיין את עצמן באופן ברור יותר וכיום רובם המכריע של האמריקאים ה"קבועים" מזדהים עם המפלגה הרפובליקנית בעוד שמרבית ה"נזילים" מצביעים לדמוקרטים.

כך, הפיצול הכלכלי והתרבותי של "המיון הגדול" החל לחפוף יותר ויותר לפיצול הפוליטי בארה"ב. דמוקרטים ורפובליקנים לא רק נפרדים היום בדעותיהם הפוליטיות, הם גם חיים בסביבה שונה ומנהלים חיי משפחה שונים. כתוצאה, חיי היומיום של מצביעי המפלגות השונות מתחילים להיראות שונים יותר ויותר. השייכות המפלגתית היום היא פחות תוצר של עמדות מדיניות ויותר עניין של הזדהות עם אורח חיים מסוים ומערכת הערכים שנלווית אליו. ופה בדיוק גם טמון היתרון הרפובליקני. במשך שנים רבות, הדמוקרטים הסתמכו על תמיכתן של קבוצות מיעוט שונות בארצות הברית. ההיסטוריה של התמיכה הדמוקרטית במהפכת זכויות האזרח, מדיניות ההגירה המקילה יחסית, והזיהוי עם קידום מדינת הרווחה קשרו את המפלגה הדמוקרטית עם האינטרסים של הציבור האפרו-אמריקני, כמו גם של מהגרים וצאצאיהם, בעיקר אלה שהגיעו מאמריקה הלטינית. אלא שהקבוצות האלה נוטות גם להיות מסורתיות, קהילתיות ובאופן כללי "קבועות" באורחות חייהן ותפישות עולמן. ככל שאורחות חיים וערכי משפחה נעשים משמעותיים יותר בהגדרת השיוך המפלגתי של הציבור האמריקאי, כך מתחילות קבוצות אלה לנטוש את הזיהוי המסורתי שלהן עם המפלגה הדמוקרטית ולמצוא ערך במסרים שמגיעים דווקא מהצד הרפובליקני. הנדידה הזו היא איטית, אך עקבית, והיא החלה הרבה לפני שדונלד טראמפ ירד במדרגות הנעות המוזהבות שלו והכריז על כניסה לחיים הפוליטיים. 

פוליטיקה, לטוב ולרע, היא עניין מורכב ולעתים אף ערטילאי. עבור רבים, שאלות מדיניות מסובכות לעולם יישארו מילים על דפי העיתון. במקום זאת, אנשים נאחזים בחיי היומיום שלהם כעדשה דרכה הפוליטיקה נעשית הגיונית עבורם. בהתאם, שינויים פוליטיים אינם נולדים בקלפי. הם מתחילים עוד קודם, בחיי היומיום של האזרחים, בקבוצות שאליהן הם משייכים את עצמם, ובעיקר – באופן שבו הם מוצאים את הפוליטיקה רלוונטית למציאות שהם מכירים ושבתוכה העולם שלהם מקבל משמעות.