הדס וייס על חרדת האדם הפשוט בתוך העולם הפיננסי
מאמר של האנתרופולוגית הדס וייס, עמיתת מחקר במכון ללימודים מתקדמים של מדריד, התפרסם בכתב העת HAU: Journal of Ethnographic Theory. במאמר Popfinance: from the economic man to the Swabian housewife ממשיכה וייס לעסוק בנושא שהוביל את מחקריה בישראל ובגרמניה בשנים האחרונות – הפייננשליזיישן (financialization), כלומר המציאות הרווחת בעשורים האחרונים שבה הטכנולוגיות והסיכונים של העולם הפיננסי חודרים לכלכלת היום-יום של משקי בית. בעולם שבו טכנולוגיות פיננסיות הופכות להיות דומיננטיות בתהליך ייצור ההון הגלובלי, היא שואלת מהו התפקיד שיועד ל״איש הקטן״ בתהליך זה.
כדי להשיב על שאלה זו ערכה וייס תצפית משתתפת על יוזמות לחינוך פיננסי בגרמניה הן בסמינרים וסדנאות לציבור הרחב והן בפגישות אחד עד אחד של ייעוץ פיננסי, והתחקתה אחר המסרים שיועצים ופדגוגים פיננסיים מעבירים לקהל הלקוחות שלהם. בדרך כלל, הייעוץ מתרכז בהשקעות לעתיד ובמיוחד לתקופת הפנסיה: מעבר לביטוחים פנסיוניים ציבוריים מסבירים היועצים על רכישת נדל״ן ובמשכנתאות, ביטוחים פרטיים מסוגים שונים ומסלולי השקעה בניירות ערך, לנוכח מציאות שבה הגרמנים מניחים את מרבית חסכונותיהם בבנק, ובהיעדר ריבית – מפסידים עליהם כסף. דרך העצות הפרקטיות ה״יבשות״ עולים מסרים ברורים לגבי היחס המתבקש וההתנהלות הנכונה בעולם הפיננסי. לכן, לפי וייס, הסמינרים ופגישות הייעוץ מהווים מעין תיאטרון שבו מתבטא התפקיד האידיאלי שהעולם הפיננסי מייעד לאנשים המנווטים בתוכו.
עבודת השדה טמנה בחובה הפתעה לווייס. הכלכלה ההתנהגותית, השולטת על השיח ביחס להתנהלות פיננסית, מציירת תמונה שלפיה התפקיד של השחקן הפיננסי הקטן הוא להיות ״הומו אקונומיקוס״, או ״אדם כלכלי״. לפי מודל זה, מה שצריך לכוון את האדם הוא הרצון למקסם את שביעות הרצון שלו, ולשם כך עליו להתנהל בעולם עם יוזמה ותושייה ולחשב סיכונים ורווחים שיקרבו אותו למטרה זו. ההנחה הרווחת היא שאם ההתנהגות של אנשים אמיתיים סוטה מהמודל הזה (למשל, אם הם לא חוסכים מספיק לעתיד), נכנסות לתמונה טכנולוגיות פיננסיות וגם חקיקה כדי לדחוף אותם בעדינות לכיוון הנכון.
לנוכח היכרותה עם השיח האמור, שהשפעותיו ניכרות גם בספרות של מדעי החברה, וייס ציפתה למצוא ביוזמות לחינוך פיננסי גרסה ספציפית (עם איכויות גרמניות) לניסיון הזה, אך גילתה משהו אחר לגמרי. יועצים ופדגוגים תוקפים את מודל האדם הכלכלי בכך שהם מביאים ראיות שאנחנו מטבענו אי-רציונליים, נכנעים בקלות לגחמות, רגשנים מדי והולכים שולל אחרי טריקים של עולם הפרסום. הם אינם עושים כן כדי לקרב את הקהלים שלהם לאידיאל האדם הכלכלי, אלא כדי לשכנע אותם לאמץ דפוס התנהגות אחר לגמרי: להטיל ספק באינטואיציות שלהם, להנמיך ציפיות, להיות זהירים ואחראים, ולסגל יחס מתגונן וממושמע כלפי השוק הפיננסי. רק כך, הם מלמדים, אפשר יהיה להימנע מאסון כלכלי ולהצליח לשמר את רמת החיים הקיימת (אבל לא להרוויח כסף) במציאות תנודתית והרת סיכונים.
וייס מתחקה אחרי העצות הקונקרטיות שמותאמות לאידיאל הזה – למשל השקעות ארוכות-טווח בתעודות סל ועם פיזור סיכונים רחב, רכישת נדל״ן עם משכנתא שאפשר להחזיר לאורך זמן, ושלל ביטוחים. דרכם היא מדגימה תהליך משמוע שתפקידו לא להעצים את האנשים בבואם להתמודד עם הלחצים וההזדמנויות של העולם הפיננסי, אלא להפך, להפוך אותם לחרדתיים ופסיביים יותר. בגרמניה האידיאל האמיתי בא לידי ביטוי בדמות עקרת הבית השוובית (שווביה היא חבל ארץ בגרמניה), שהמוניטין שלה הוא בהיותה חסכנית וזהירה, מי שמאזנת את התקציב ומקפידה שלא להגזים בהוצאות כדי לשמר את היציבות הכלכלית של משק ביתה.
וייס מראה כיצד במקרים רבים האידיאל הזה חותר נגד הרצון של האנשים שמשתתפים בסמינרים או פונים לייעוץ פיננסי להיות אקטיביים יותר בצבירת הון, לקחת אחריות על החברה והסביבה, או להיות גמישים ופתוחים לגבי העתיד שלהם. אך למרות זאת וייס מדגישה שהפדגוגים והיועצים שממשמעים אותם ממלאים, בעיני עצמם, שליחות ציבורית: הם מכוונים את לקוחותיהם להחלטות שיגדילו את הסיכוי שלהם להתמודד עם הקשיים שטומנת בחובה המציאות הכלכלית החדשה, וימנעו מהם להתפתות לקחת סיכונים מיותרים.
וייס מסבירה שדווקא האידיאל החרדתי, החסכני, הפסיבי והמתגונן, ולא מודל ״האדם הכלכלי״ היוזם והאקטיבי, הוא שמתאים לתקופה זו של פייננשליזיישן. מצד אחד השוק הפיננסי גדל ומתעצם כאשר הכסף של משקי בית ״דינמי״, כלומר מוזרם כל הזמן לשוק. מצד אחר, המשקיעים הגדולים (ובעיקר המוסדיים) צריכים לסמוך על ההכנסות האלה שיימשכו ושמקורותיהן לא יתייבשו. לכן אי אפשר לתת לשחקנים הקטנים לקחת על עצמם סיכונים גדולים מדי או להיות פזרנים מדי, כפי שאי אפשר לתת להם להניח את הכסף שלהם בבנק. תחת זאת, עליהם להפקיד את גורלם בידי השוק הפיננסי באמצעות תשלומים שוטפים לפנסיה, משכנתאות וביטוחים, וגם לקחת אחריות על תשלומים אלה, אבל בלי לצפות מהם ליותר מדי. רק כך הם יכולים להוות את חומר הגלם הראוי שממנו הון פיננסי יכול לגדול על חשבונם.
עוד על הדס וייס
- הדס וייס באתנוגרפיה על מערכת הפנסיה בישראל
- הדס וייס על חוב, שוק הדיור, מחאה ומהפכת הגישה הפתוחה
- המירוץ לדירה ומלחמת הקיום – ריאיון מרתק של מתן קמינר עם הדס וייס
- ספרה של וייס We Have Never Been Middle Class -How Social Mobility Misleads Us,
—
הגהה: נילי גרבר