ג'יימס סקוט: כוח והתנגדות
סיגל עוזרי-רוייטברג כותבת על ג'יימס סקוט והיחסים בין מדע המדינה לאנתרופולוגיה
פינה שבה אנתרופולוגים מציגים אנתרופולוגים בולטים, משפיעים ומעוררי השראה בתחומם
בשורות הבאות אציג את ג'יימס סקוט, פרופסור למדע המדינה ולאנתרופולוגיה מאוניברסיטת ייל. דרך העיון בגישתו המחקרית, בתרומתה הייחודית ואף בביקורות האנתרופולוגיות עליה, אבקש לדון בשוני בין מדע המדינה לאנתרופולוגיה ובפוטנציאל הגלום בשילוב ביניהם.
מאז לימודי ה-B.A שלי במדע המדינה ובסוציולוגיה-אנתרופולוגיה, ניסיתי להפגיש בין שתי נקודות משיכה אינטלקטואליות: הפוליטיקה והפילוסופיה הפוליטית מחד גיסא והאנתרופולוגיה התרבותית מאידך גיסא. אחד מן החוקרים הבולטים המבקשים בעבודותיהם ליישם הלכה למעשה מפגש מעין זה, הוא ג'יימס סקוט שבמחקריו על התנגדות ופוליטיקה של מוכפפים נתקלתי כשביקשתי לחבר מאמר על בסיס התזה שכתבתי (בנושא המחאה על פרשת ילדי תימן). כחוקר איכותני במדע המדינה, סקוט היווה מודל לחיקוי (לצד בנדיקט אנדרסן ואחרים) עבור תנועת הפרסטרויקה במדע המדינה, שאתגרה את הדומיננטיות הפוזיטיביסטית–כמותית בתחום, בתחילת שנות האלפיים. ספריו הראשונים זכו לתהודה מחקרית גדולה במדע המדינה ובאנתרופולוגיה ונחשבים בעיני רבים לקלסיקה ספרותית.
בספרים אלו, המבוססים על עבודה אתנוגרפית עשירה, פורס סקוט את טענותיו התיאורטיות על התנגדות ככלל והתנגדות איכרים בפרט, שאינן משתלבות עם התובנות או התחזיות שיוחסו להתנגדות בתיאוריה המרקסיסטית הקלסית. אף שסקוט מזהה עצמו כ"מרקסיסט לא מעובד" שנוטה לראות במעמד ובאינטרסים המטריאליים, נקודת מוצא קריטית לניתוח חברתי ואף מאמץ את הביקורת החברתית על הקפיטליזם, הוא טוען נחרצות כי התיאוריה המרקסיסטית כשלה בניתוח החברתי שהציעה. עבודותיו האתנוגרפיות מראות כי לא זו בלבד שאיכרים בדרום מזרח אסיה מעדיפים את יחסי הניצול המסורתיים של פטרון-קליינט ולא עונים על מודל האדם הרציונלי של כלכלת השוק, אלא שגם התנגדותם לכוח הדכאני היא לרוב לא מצטברת, דרמטית ומודעת לעצמה ואף אינה בהכרח פומבית או קולקטיבית. סקוט מפנה את תשומת ליבנו ל"נשק של החלשים" ולהתנגדויות יום-יומיות, קטנות, שמסומנות לא אחת כא-פוליטיות או כלא רציונליות ועל פי רוב אינן מצטברות ומובילות ל'מהפכה', כגון: גרירת רגליים, אי-ציות, חוסר שיתוף פעולה, התחמקות, גנבה, העמדת פנים של 'אידיוט', רכילות, חבלה וכיוצ"ב. בספרו על 'אומנות ההתנגדות' הוא אף מקדיש תשומת לב מיוחדת לשפת ההתנגדות ובלשון גופמניאנית חושף את הפער בין מה שהוא מכנה 'התעתיק הפומבי' של המוכפפים (האופן שבו הם מציגים עצמם אל מול בעל הכוח ב'קדמת הבמה') אל מול 'התעתיק החבוי' של המוכפפים (האופן שבו הם מערערים על ההגמוניה 'מאחורי הקלעים', שלא בנוכחות השליטים). הבחנות אלו הוסיפו וערערו גם על גלגולים מאוחרים יותר של המרקסיזם כמו התיאוריה הגרמשיאנית שסרטטה את תצורת השליטה ההגמונית כחודרת ל'מאחורי הקלעים' של החברה האזרחית וראתה בהתנגדות הקונטרה-הגמונית תוצר של משא ומתן פוליטי-אינטלקטואלי מצטבר וקולקטיבי. האתנוגרפיה החזקה של סקוט חושפת כי קיים פער בין התיאוריה המופשטת ובין המציאות האמפירית המורכבת וממחישה את הפוטנציאל המחקרי הגלום באימוצה של המתודולוגיה האתנוגרפית על ידי מדעני המדינה.
עם זאת, העיון בביקורות שספגו מחקריו של סקוט, בעיקר מכיוונה של האנתרופולוגיה, ממחיש כי לא ניתן למצות את הערך המוסף שמביאה עמה האנתרופולוגיה, במתודולוגיה שלה . סקוט בוקר הן על נטיותיו לייצר הכללות אוניברסאליות והבחנות בינאריות מיידי (בין תעתיק גלוי לתעתיק חבוי, בין כוח והתנגדות, בין מרחב מדינתי למרחב חוץ מדינתי וכיו"ב) והן על הנחות היסוד המובלעות שלו, כהנחה שיש סובייקט אותנטי המייצר ספרת התנגדות המשוחררת מאילוציו של 'המופע' הגופמניאני. אנתרופולוגים העוסקים ב'מדינה' וב'התנגדות' נוטים לאמץ תפיסה חשדנית יותר ביחס לקטגוריות אנליטיות אלו ומערערים על המיסטיפיקציה והנטורליזציה שלהן כקוהרנטיות, אובייקטיביות ומובחנות, דרך חשיפת תהליך הבנייתן.
ספר מעניין שיצא בשנת 2012, Anthropology and Political Science: A Convergent Approach, מאפשר לנו למקם את הביקורות אותן ספגו עבודותיו של סקוט בהקשר דיסיצפלינרי רחב יותר. בספרם טוענים ארונוף וקוביק כי בעוד מרבית מדעי המדינה אוחזים בתפיסת עולם פוזיטיביסטית ונוטים לייצר הבחנות אנליטיות ברורות, השוואות, הכללות אוניברסליות ולספק הסברים של סיבה ותוצאה, אנתרופולוגים אוחזים בתפיסת עולם הגליאנית (בה הכול קשור בכול) ונוטים להתמקד במקרה בוחן אחד, לאור הקשרו הייחודי, בשאיפה להבין ובמטרה להציע פרשנות, שיש בה ספקנות אפיסטמולוגית ומודעות עצמית (של החוקר) גבוהות יותר.
אין ספק אם כן, כי עבודותיו המרתקות של סקוט ממחישות את הערך המוסף שעשוי לצמוח עם שילוב שיטת המחקר האתנוגרפית בפרקטיקות המחקריות של מדעני המדינה. אולם העיון בביקורות על עבודותיו מחדד כי ניתן להרחיב ערך מוסף זה, עם החלתה של האנתרופולוגיה כמתודולוגיה וכפרספקטיבה על נושאים המטופלים על פי רוב על ידי מדעני המדינה. אומנם אל מול נטייתה המסורתית של האנתרופולוגיה לחקור את המקומי, האקזוטי והאנדרדוג, כיום אנתרופולוגים כן נכנסים גם לזירות הבנליות והאפרוריות בהן מתרחשת 'עבודת המדינה', אולם עדיין מעטים מהם נכנסים למרכז הזירה הפוליטית-ציבורית. אולם, ניתן להערכתי, לקדם תרומה מחקרית חשובה אם ייכנסו אנתרופולוגים דווקא לזירות 'הפוליטיקה הגדולה' (משרדי ממשלה, ועדות ומליאות הכנסת, מפלגות וכיו"ב) ויחשפו את האופן שבו אלו מובנות ואת המשמעויות האמיות ואולי האלטרנטיביות שהן מצמיחות בשדה. נכון שמדובר על זירות שמוצפות במידע 'אתנוגרפי' שמועבר על ידי אמצעי התקשורת, אולם לא זו בלבד שהמידע שהתקשורת מספקת אינו בבחינת 'תיאור גדוש/מעובה' אלא יותר more of the same, אלא גם נקודת המבט האנתרופולוגית, שמפנה את תשומת ליבנו לתהליכי ההבניה, לאפקט המצטבר, למגוון המשמעויות ולמחוזות המטושטשים וההיברידים של קטגוריות בינריות ובנליות רבות השפעה – עשויה לייצר תובנות אחרות, אינדוקטיביות ורעננות יותר לחקר הפוליטי והפוליטיקה.
*ד"ר סיגל עוזרי רוייטברג כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב על "סוציאל-דמוקרטיה מקומית: עלייתו של דור פוליטי חדש במפלגת העבודה הישראלית ( 2006-2009)". תחומי העניין שלה הם: פוליטיקה ממוסדת, פוליטיקה של זהויות, מדינה, אידיאולוגיה, מחאה והתנגדות ונושאים ספציפיים כגון: המחאה בנושא פרשת ילדי תימן, מפלגת העבודה הישראלית וסוציאל-דמוקרטיה.
עבודת התיזה של עוזרי-רוייטברג, מחאה שבויה – פרשת ילדי תימן 2002, זכתה בפרס העבודה המצטיינת של האגודה הסוציולוגית הישראלית לשנת 2005.
—
הגהה: נילי גרבר