ארתור קליינמן: אנתרופולוגיה רפואית, חווית החולי וחיים חדשים
פינה שבה אנתרופולוג/ית מציגים אנתרופולוג/ית בולטים, משפיעים ומעוררי השראה בתחומם
עדי פינקלשטיין על האנתרופולוג מסמן הדרך ארתור קליינמן וכיצד הוא עזר לה להבין את הסבל הפרטי שלה
המפגש שלי עם ספרו של ארתור קליינמן: The illness Narrative (Kleinman, 1988), התרחש בנקודה משמעותית בחיי ונגע בי בגוף. אחרי שנים ארוכות של חיים עם מחלה כרונית ממושכת- צבא, לימודים, עבודה, חתונה- מצבי הגופני החמיר ולא יכולתי עוד להמשיך בשגרת חיי. לאחר תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים לסייע לי בעזרת תרופות הוחלט להעביר אותי מידיו של הרופא הפנימאי, שליווה אותי במשך השנים לידיו של הכירורג. סכין המנתחים הייתה זו שהשיבה לי בסופו של דבר את השליטה (הזמנית) בגופי. "תודה שנתת לי חיים חדשים" כתבתי במכתב התודה למנתח, כשהשתחררתי מבית החולים. חזרתי לעבוד והתחלתי בלימודי הדוקטורט. אך את המשמעות של המשפט שכתבתי בזמנו בתום לב למנתח אני לומדת על בשרי כל יום מחדש. חיים חדשים? חיים אחרים. זר לא יבין זאת.
ספרו ומאמריו של קליינמן הכניסו אותי לעולם האנתרופולוגיה הרפואית. הוא ואחרים- ארווין זולה ( Irving Zola ) קתי שרמץ (Kathy Charmaz), ארתור פרנק (Arthur Frank), סוזן סונטאג (Susan Sontag), רוברט מרפי (Robert Murphy), דיברו על סבל הגוף הפרטי שלי. לראשונה היה לי עולם מושגים ולגיטימציה לכתוב באקדמיה עבודה על חיי עם מחלה כרונית. קליינמן כותב: "…There are normal ways of being ill…" (Kleinman, 1988: 5). המשפט הזה הסעיר אותי כשקראתי אותו לראשונה והוא ליווה אותי עוד ימים רבים. מה זה אומר לחיות חיים "רגילים" עם מחלה כרונית? רגילים?? בכל השנים הללו החיים שלי, בשבילי, היו רגילים. לא הכרתי משהו אחר. הם גם נראו רגילים לאחרים. המחלה שלי לא ניכרת כלפי חוץ. אבל הם מעולם לא היו "רגילים". אני מרגישה שאני חיה ב"פלנטה אחרת" (בהשאלה מק. צטניק). אני חלק מ"ממלכת החולים" (Sontag, 1989 ).
ארתור קליינמן (11 במרץ 1941), רופא פסיכיאטר ואנתרופולוג מאוניברסיטת הארוורד, הוא דמות מובילה בכמה תחומי מחקר המשלבים בין מדעי החברה והרפואה וביניהם אנתרופולוגיה רפואית (Medical Anthropology) ופסיכיאטריה תרבותית (Cultural Psychiatry). ב-1973 הוא לימד את הקורס הראשון באנתרופולוגיה של הבריאות והרפואה באוניברסיטת הארוורד וב-1982 ייסד את התוכנית ללימודי PhD בתחום. במשך כעשור הוא שימש כראש החוג לחברה ורפואה (Social Medicine) בביה"ס לרפואה באוניברסיטת הארוורד ולאחר מכן כיו"ר המחלקה לאנתרופולוגיה בפקולטה לאומנות ומדעים (Art & Sciences). נוסף על מגוון נרחב של תפקידים אקדמיים, קליינמן נושא בקתדרות באוניברסיטאות ברחבי העולם וזכה במספר רב של פרסים על עבודתו המחקרית החלוצית בתחום האנתרופולוגיה של הבריאות והרפואה והפסיכיאטריה התרבותית. ב-2001 זכה בפרס היוקרתי של האגודה הסוציולוגית האמריקאית (AAA).
מושג מרכזי שלמדנו מקליינמן היה המודל הביו-פסיכו-חברתי. מושג זה, שהתווה אנגל (1977) וקליינמן פיתח, מופיע היום יותר ויותר גם בשיח הרפואי בישראל. המושג מבטא את התובנה, שהייתה בשעתו מהפכנית בשבילי, כי את המחלה, המאובחנת באופן קליני-רפואי (Diaease) מלווה החולי (Illness). "חוויית החולי" של החולה היא אישית וסובייקטיבית. היא חלק משיח ועל כן היא נטועה בהקשר תרבותי וחברתי. תובנה זו נמצאת בין השאר ברקע להכשרה של אנשי מקצועות הבריאות לרגישות תרבותית. המושג "כשירות תרבותית" נכנס בתקופה האחרונה גם למערכת הרפואית בישראל ולהכשרת הרופאים לעתיד (נובל, 2007).
מחקרו המרכזי של קליינמן בסין ובטיוואן החל מסוף שנות ה-70 ועד כה, עוסק בעיקר בסבל חברתי ובבריאות נפשית בהקשר התרבותי, החברתי והפוליטי המקומי ובהשוואה לארה"ב. פרסומיו הרבים עוסקים בין השאר במקצוענות (Professionalism) ואתיקה של מקצוע הרפואה, ביחסי רופא-חולה, במדיניות ציבורית ובבריאות עולמית (Global Health). באחד מפרסומיו האחרונים הוא כתב בביקורת, על רקע מחלתה של אשתו, על ההכשרה של רופאים צעירים ועל הנתק שבין רופאים ומטופליהם:
"In my experiences as clinician and ethnographer, but also as patient and primary caregiver for a wife who is in the terrible terminality of Alzheimer’s disease, practioners and even family members are better prepared by our culture and our health-care systems to express and respond to lists of stereotypes and clear-cut rules than they are ready to deal with divided emotions and hidden values" (Kleinman, 2011:804).
אך כדרכה של התבגרות, גם התבגרות מקצועית יכולה להיות כואבת ולסדוק הערצה רומנטית. הלמידה והמחקר בנושא החולי הביאו אותי גם להתפכחות ולביקורת. היום אני שואלת על דרכו של השיח הרפואי לאסוף לתוכו את התפיסה הרחבה של החולי אל חיקה החם של הרדוקציה על מחלות וגוף. אני מתלבטת ביחד עם ידידי הרופאים, שמבקשים בסופו של יום "רק" לתת אבחנה לחולה, מה מקומה של האנתרופולוגיה הרפואית בפרקטיקה במרפאה? אני תוהה על המקום המרכזי שתפס השיח הפסיכולוגי בפרשנות הרפואית ל"חוויית החולי" ולאן נעלמה הסוציולוגיה? אני מוצאת קושי רב להסביר לסטודנטים, שגם "הנפש" והשפה על הנפש הם חלק משיח חברתי, תרבותי ופוליטי, המעצב אותם בדמותם תלוית הזמן והמקום, ושלא כל מה שאין לו ממצא פתולוגי נמצא "בנפש". אני מחפשת את הדרך לתת ביטוי לידע על החולי במדיניות הציבורית ובחקיקה. אלו משקפים ארגון וסדר ציבורי המתאימים לגוף "סטנדרטי", בריא, חזק, מתפקד. האם הגוף שלי נראה בסדר הנורמטיבי הזה?
ולעיתים אני חוזרת אל הגוף הביולוגי, הממשי, "בשר ודם", זה שחתכו בו על שולחן הניתוחים. הגוף שבזכות האנתרופולוגיה הפך ל"סוכן"- מודע, פועל, מחליט, מחולל. הגוף שלי עובד- מעכל ופולט, מעכל ופולט, וחוזר חלילה, שוב ושוב. ברוך שעשני "נקבים נקבים, חלולים חלולים… שאם יפתח אחד מהם, או אם יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים שעה אחת". בפעולתו הוא מזכיר לי כי "…לגוף האנושי יש חיים משלו, שבמידה רבה אינם נגישים לו עצמו; משום שהתנהגות האדם נסמכת על שגרה והרגל לא מודעים…ומשום שהגוף והנפש מתנוונים לעת זקנה ובשל חוליים כרוניים" (אסד, 2010: 105) וכי כל פרשנות, ובכלל זה פרשנות תרבותית, מכילה ורחבה ככל שתהיה, גם היא בסופו של יום מעשה ידי אדם.
—
ד"ר עדי פינקלשטיין היא אנתרופולוגית, חברת סגל במכון לב ובפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, מכללת דוד ילין ומכון טל (JCT). תחומי העניין העיקריים שלה הם חולי כרוני, לימודי מוגבלות, חינוך רפואי . ומגדר. ספרה לכסות בשקוף: על סבל גופני, עמימות רפואית והכחשה חברתית יצא ב2014 בהוצאת רסלינג.
ראו גם את סדרת השיחות של פינקלשטיין בפודקאסט 'המעבדה' על האנתרופולוגיה של מחלות הפיברומיאלגיה ותשישות כרונית.
הגהה: יהודית לנצ'יצקי צור