רק היום

מה תפקידה של הסוציולוגיה בזמן מחאה? ד"ר ארז מגור, סוציולוג וכלכלן פוליטי, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון, כותב במיוחד ל-"בחברת האדם" על חג הפועלים המצוין ב-1/5. במאמר זה שואל ד״ר מגור מדוע ידע סוציולוגי כמעט ואינו משמש להבנת המציאות ולגיבוש דרכי פעולה פוליטיות בישראל, למרות הרלוונטיות הרבה שלו. דרך דיון בקשר בין שוויון כלכלי לדמוקרטיה, הוא מצביע על הפער בין ידע לפעולה, ומציג את הסדרה ״אין דמוקרטיה בלי שוויון״ כניסיון לתרגם ידע זה לשפה ציבורית ולפעולה פוליטית.

.

כמעט נדוש להזכיר שעל קברו של קרל מרקס בלונדון חקוק המשפט: ״הפילוסופים רק פירשו את העולם בצורות שונות; הנקודה היא לשנות אותו״. היום, לכבוד חג הפועלים של ה־1 במאי, ראוי לשאול: עד כמה מאיתנו, הסוציולוגים והסוציולוגיות, אכן תורמים למטרה זו? עד כמה האופן שבו אנו מפרשים את העולם מסייע לאלו המבקשים לשנות אותו?

שאלה זו מתבקשת במיוחד לנוכח השנים האחרונות, שהיו רוויות בהפגנות המוניות ומחאות חברתיות: מאז הכרזתו של יריב לוין על ההפיכה המשטרית, דרך המאבק לסיום הלחימה בעזה ולשחרור החטופים, ועד להפגנות האחרונות (הקטנות בהרבה) נגד המלחמה באיראן.

במחאה סביב ההפיכה המשטרית נשמע בעיקר קולם של משפטנים וכלכלנים, שהוזמנו להשתתף בדיונים ולייעץ לארגוני המחאה הרבים בשלל פורומים, לרבות בבית הנשיא. הישענות זו על ידע משפטי וכלכלי נמשכה גם במהלך המלחמה, למשל כאשר מטה משפחות החטופים הפעיל צוות משפטנים לגיבוש אסטרטגיה להפעלת לחץ במוסדות בינלאומיים, או כאשר שמונים כלכלנים בכירים התריעו מפני הסכנות הכלכליות הנשקפות למשק מהתמשכות הלחימה בעזה.

ומה לגבי הסוציולוגים והסוציולוגיות? עד כמה הידע התיאורטי־מחקרי שלנו בא לידי ביטוי בקידום הבנת המציאות ובגיבוש מרשם לפעולה פוליטית? לצערי הרב, עד כה, מעט מאוד. אין ספק שמרבית הסוציולוגים והסוציולוגיות בישראל היו פעילים ושותפים למאבק החברתי נגד ההפיכה המשטרית ובעד סיום המלחמה והשבת החטופים. עצם המעורבות הזו מרשימה וחשובה. ניתן גם לציין לטובה את כתיבתם הפובליציסטית החשובה של הסוציולוגים יגיל לוי ואסף בונדי. אך בפועל, ארגוני המחאה והפעילים החברתיים כמעט שלא הסתמכו על ידע סוציולוגי לצורך הבנת המציאות החברתית־כלכלית־פוליטית, או לצורך גיבוש סדר יום פוליטי אלטרנטיבי.

מצב זה אינו חדש. במאמר שכתבתי לאחר המחאה החברתית של 2011 עבור ״פקפוק״, עיתון הסטודנטים של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית (מאמר שלצערי אינו קיים עוד ברשת), הראיתי עד כמה הידע הסוציולוגי נותר בשוליים של ניסיונות להבין את המציאות ולגבש חלופות פוליטיות. כך, למשל, במסגרת צוות ספיבק–יונה שייעץ למובילי המחאה וכלל חוקרים מתחומי הבריאות, התכנון, התחבורה, הרווחה, הכלכלה, החינוך והמשפט – נמנה סוציולוג אחד בלבד מתוך 176 מומחים. יותר מעשור חלף, אך התמונה כמעט שלא השתנתה: גם כיום הסוציולוגים והסוציולוגיות בישראל כמעט שאינם מוזמנים לקחת חלק פעיל בניתוח המציאות ובהצעת דרכי פעולה פוליטיות חלופיות.

מבלי להיכנס כאן לדיון בגורמים שהובילו למציאות זו, חשוב להדגיש כי היעדר ההשפעה אינו נובע מהיעדר ידע רלוונטי. אם נחזור לרגע ל־1 במאי, אין ספק כי לעבודתו של קרל מרקס (מאבות הסוציולוגיה!) בפרט ובהגות המרקסיסטית בכלל, הייתה השפעה אדירה על מאבקים חברתיים ועל עיצוב סדרים פוליטיים וכלכליים כמעט בכל מקום בעולם, לרבות בישראל.

אחד הזרמים המרקסיסטיים בעלי ההשפעה הפוליטית המשמעותית ביותר במאה ה־20 הוא הזרם הסוציאל-דמוקרטי, שפותח בידי הוגים מרקסיסטים כמו אדוארד ברנשטיין וקרל קאוטסקי. הוגים אלו פיתחו את הבסיס התאורטי לסוציאל-דמוקרטיה המוקדמת כאשר טענו כי, בניגוד למהפכה הקומוניסטית, ניתן לקדם מעבר לסוציאליזם באמצעות רפורמות דמוקרטיות הדרגתיות, הנשענות על כוחם של איגודים מקצועיים ומפלגות פועלים. חשיבה זו השפיעה עמוקות על מפלגות סוציאל-דמוקרטיות תחילה באירופה ובהמשך ברחבי העולם.

ברנשטיין וקאוטסקי אומנם לא פעלו באקדמיה, אבל סוציולוגים מרקסיסטים משפיעים כמו ולטר קורפי, יוסטה אספינג-אנדרסן, ובישראל, מיכאל שלו, שאבו מהם השראה וסיפקו בסיס אמפירי-מדעי לרעיונות שלהם. במחקריהם השונים הם הדגימו את הקשר הישיר שבין כוח מעמדי של איגודי עובדים ומפלגות שמאל לבין היכולת לכונן משטר רווחה סוציאל-דמוקרטי המייצר חברת שוויונית ודמוקרטית. בעשורים האחרונים, סוציולוגים שהמשיכו לחקור תחת מסורת זו, כמו וולפגנג סטריק, סטפני מאדג׳ ולוצ׳ו בקארו, לצד חוקרים נוספים כגון ננסי פרייזר ודיוויד הארווי, הראו כי קיים קשר ישיר בין פירוק וצמצום מדינת הרווחה המודרנית לבין עליית הימין הפופוליסטי, נסיגת הדמוקרטיה, הקיטוב הפוליטי והעמקת אי־השוויון.

וכיצד כל זה קשור לישראל? כפי שסוציולוגים וחוקרי כלכלה פוליטית ישראלית הראו בשלל מחקרים, גם בישראל מתקיים קשר ישיר בין תהליכי פירוק מוסדות ומנגנוני מדינת הרווחה, שהחלו בסוף שנות ה־70, לבין עליית אי-השוויון וצמצום מתמשך של הדמוקרטיה במובנה הרחב. מחקרים אלו מראים גם כי, בדומה למתרחש במקומות אחרים בעולם, תהליך זה התקדם במקביל להיחלשות כוחם של איגודי העובדים ובראשם ההסתדרות, ושל מפלגות השמאל.

ידע זה קיים כבר שנים רבות, אך כפי שתואר לעיל, הוא כמעט שלא זלג אל מחוץ לכותלי האוניברסיטאות ומכוני המחקר אל הציבור הרחב שלקח חלק במחאה, ואל הפעילים והפעילות הפוליטיים שניסו לבלום את המשך הידרדרות המוסדות הדמוקרטיים ולגבש פוליטיקה אלטרנטיבית.

על רקע הפער הזה בין ידע לבין פעולה פוליטית, הולכים ומתרבים בשנים האחרונות ניסיונות לתרגם ידע סוציולוגי לשפה ציבורית נגישה ובעלת פוטנציאל השפעה. אחד מהם הוא סדרה דוקומנטרית חדשה – ״אין דמוקרטיה בלי שוויון״ – מבית העמותה ׳עוגן לעתיד׳, בהגשתו של משה רדמן אבוטבול ובעריכתה של אביב ליברמן, מבקשת לשנות מציאות זו. הסדרה, בת שלושה פרקים, מתבססת על הידע הסוציולוגי והאקדמי העשיר אודות ההיסטוריה והפוליטיקה של הסוציאל-דמוקרטי בארץ ובעולם, ומבקשת לשכנע כי מאבק לחיזוק הדמוקרטיה חייב לעבור דרך מאבק לשוויון כלכלי־חברתי ובנייה מחודשת של מדינת הרווחה.

לצד קטעי ארכיון, הפרקים נשענים בעיקר על ראיונות עם מיטב החוקרים בתחום, ובהם סוציולוגים כמו מיכל קורא ואנוכי, לצד חוקרים נוספים כגון רונן מנדלקרן, דני גוטוויין, גילי גופר, מירי אנדבלד־סבג ובועז גרפינקל, וכן פעילים חברתיים ואנשי מדיניות ופוליטיקה.

הפרק הראשון עוסק בקשר הבלתי נפרד בין חוסן דמוקרטי לבין שוויון כלכלי בחברה הישראלית. הוא מתמקד באי-שוויון כלכלי, בפערים בין מרכז לפריפריה, ומדגיש את האופן שבו פוליטיקה מעמדית מעצבת את המציאות הישראלית. הפרק גם מציג את הרעיונות המרקסיסטיים והמודלים הפוליטיים שעמדו בבסיס הקמת מדינת הרווחה בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה.

הפרק השני ממשיך בקו זה, אך חוזר אחורה כדי לספר את תולדות מדינת הרווחה הישראלית — מיום הקמת המדינה, דרך הרחבתה בשנות ה־70, ועד לפירוקה בשנות ה־80, ה־90 וראשית שנות ה־2000. 

הפרק האחרון עוסק באופן שבו מילא הימין הפוליטי את החלל שנוצר עם פירוק מדינת הרווחה, במה שדני גוטוויין מכנה ״מנגנוני פיצוי״. בניגוד למערכות רווחה אוניברסליות, מנגנונים אלו מעניקים למגזרים מסוימים — בעיקר מתנחלים וחרדים — הגנה מפני ״השוק החופשי״ באמצעות תמיכה בתחומי הדיור, הרווחה, החינוך והתשתיות, וזאת בתמורה לנאמנות פוליטית לשלטון.

המסר המרכזי של הסדרה לציבור המפגין שפועל לשימור וחיזוק הדמוקרטיה הוא שיש להרחיב את המאבק מעבר לזירה המשפטית, אל עבר דמוקרטיה חברתית ומדינת רווחה אוניברסלית, המבטיחה ביטחון כלכלי כבסיס הכרחי לשוויון ולחיים משותפים. היום, ה־1 במאי, היא הזדמנות מצוינת לצפות בסדרה החשובה הזו ולהיזכר עד כמה הידע הסוציולוגי רלוונטי, הן לפרשנות המציאות הקיימת והן, בתקווה, לשינויה.

ועבורנו, הסוציולוגים והסוציולוגיות, זוהי הזדמנות נוספת להיענות לקריאתו של סוציולוג מרקסיסטי נוסף, מייקל בורווי ז״ל, שהפציר בקידום סוציולוגיה ציבורית. כזו שאינה נותרת בין כותלי הסמינר או במסמכי מדיניות, אלא צומחת מתוך תנועות חברתיות מעמדיות ופועלת עמן.

קישור לסדרה כולה.

עוד בנושא: