"> שלומית גיא, אנתרופולוגית ישומית וחוקרת ספורט – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

שלומית גיא, אנתרופולוגית ישומית וחוקרת ספורט

פורסם לראשונה ב-29.4.2019

נישה אנתרופולוגית: האנתרופולוגיה שמחוץ ועם האקדמיה - סדרת פוסטים על אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות אשר חצבו לעצמן/ם נישה יחודית אשר משלבת עשייה חברתית, מחקר ופרנסה המתבססת על ידע וחשיבה אנתרופולוגיים. מתוך הנחה שבאופק התעסוקה הנוכחי והעתידי הסיכוי לקבל משרה קבועה באקדמיה ילך ויקטן, לצד הדינמיות והגמישות של שוק העבודה - נדמה שרבים מבין אלו הרוצים לעסוק באנתרופולוגיה יצטרכו ליצור לעצמם מקום ומרחב שלא היו שם קודם. אלו הסיפורים של האנשים אשר יוצרים לעצמם "נישה אנתרופולוגית".

האורחת הראשונה שלנו היא שלומית גיא, אנתרופולוגית ישומית וחוקרת ספורט ואחת הדוגמאות הבולטות ליצירת נישה שלא הייתה קיימת בעבר. גיא קיבלה את הדוקטרט שלה מאוניבריסטת בן גוריון בו היא חקרה אקדמיה לכדורגל באנגליה. היא פרסמה ספרים ומאמרים ומשמשת כראשת ההתמחות לחינוך גופני במכללת קיי. גיא היא גם היועצת האסטרטגית של מועדון הכדורגל מכבי באר שבע, יוזמת ומארגנת הכנסים לשלום הילד ומעבירה הרצאות וסדנאות ברחבי הארץ.

"הפעם הראשונה שהתאהבתי באנתרופולוגיה הייתה בקורס מבוא, בשנה א' של התואר הראשון במדעי החברה. המרצה סיפרה על עבודות שדה, ילידים, תרבויות שונות ואני שמעתי אותה אומרת שאצלנו יש לכולם מקום, שכל תרבות היא מיוחדת ושאסור לשפוט. היא דיברה על האינדיאנים והאבוריג'ינים ואני שמעתי אותה אומרת שאם רק ארצה אוכל להשתמש בעולם הידע של האנתרופולוגיה כדי לחקור את העולם שאני אוהבת - עולם הספורט. בערך בשיעור השלישי של הקורס ידעתי מה אני אהיה כשאהיה גדולה - אנתרופולוגית, חוקרת ספורט. פעם נוספת בה התאהבתי באנתרופולוגיה הייתה בסוף הדוקטורט. חזרתי אחרי שנה של מחקר באנגליה והבנתי שאני יכולה ליישם את הידע והתובנות שקיבלתי שם בספורט הישראלי. זה היה גילוי מרעיש עבורי: עולם הידע הרחב של הכדורגל התחבר עם עולם הידע הרחב של האנתרופולוגיה ויחד הם יצרו ממשקים של רעיונות ומחשבות פורצות דרך. זה היה חדש, מסעיר ומרגש. קולגות המליצו לי לבחור: אקדמיה או שטח. אבל עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות בער בי. זה התחיל מספר פופולארי שפרסמתי, עבר לכנס, ואז לסדרה של כנסים, הרצאות, ועדות ממשלתיות וייעוץ לחברות. במקביל פרסמתי ספר אקדמי ומאמרים אחת לשנה, והמשכתי לעשות את מה שאני הכי אוהבת לעשות- הוראה באקדמיה. הרגשתי שאני מקבלת ידע גם מכאן וגם מכאן. הריגוש לא היה רק מעולמות הידע השונים, אלא גם מאיתגור הגבולות, מהחשיבה מחדש על הברור מאליו. לעולם הספורט יש כל כך הרבה לתרום לאנתרופולוגיה, וההפך. אין כאן חזק וחלש, בעל שליטה ונשלט. מבחינתי, האהבה לאנתרופולוגיה היא האהבה ליתרון המרכזי שלה על פני מדעים אחרים באקדמיה: היא מאפשרת את היכולת להקשיב, מתעקשת לנסות להבין, דורשת סבלנות ללמוד לעומק את האחר ומבקשת סובלנות לשפות, שיחים ונרטיבים אחרים.

היום אני מגדירה את עצמי כאנתרופולוגית יישומית. כיישומית, אני עובדת בכמה מישורים. אני מרצה למוסדות בנושא מניעת אלימות וניהול חיובי. עם חלק מהמוסדות אני עובדת על תוכניות ארוכות טווח. אני מארגנת כנסים שנתיים בנושא קידום ילדים בספורט ומכשירה מאמנים ומנהלים. במקביל, פיתחתי סדרה של מוצרים שעוסקים בספורט ובשלום. כאנתרופולוגית אני מלמדת קורסים של תרבות פופולארית, כתיבה אקדמית וספורט. חלקם יותר סוציולוגים, אחרים במחלקות לניהול. גם היום, אני נהנית דווקא מהמעבר בין הגבולות, ומהאיתגור של המשמעת הדיסציפלינארית. רוב העבודה שלי כמרצה היא במכללת קיי להוראה, שם אני חלק מהצוות שמכשיר סטודנטים לקראת היותם מורים לחינוך גופני. מכללת קיי היא המקום בו אני מרגישה הכי נוח. מצד אחד הוא מאפשר לי לדבר מדע, ומהצד השני הוא נותן לי את הזכות להשפיע על מי שישפיעו על חייהם של עשרות אלפי ילדים ומשפחות בישראל. בקורסים של שיטות מחקר איכותניות אני מתרגלת הקשבה. למורה ולחוקר האיכותני יש הרבה במשותף. כמו חוקר איכותני, גם מורה חייב להקשיב ולהכיר לעומק את הערכים והנורמות של הילדים עליהם הוא מבקש להשפיע. בקורסים סוציו-היסטוריים אנחנו מאתגרים את המושג 'משחק' ומנסים להבין איך אידיאולוגיות פוסט-קולוניאליסטיות משפיעות על המשמעות שאנחנו נותנים לעולם הספורט. בקורסי ניהול אנחנו עוסקים בסוגיות רפלקסיביות של הדרך בה אנחנו מבינים את התפקיד שלנו בבית הספר. בתוך כל אלה אני תמיד עסוקה בשאלות של ייצוג. אני מבינה שאני פועלת מתוך החלטה לשנות את העולם בו אני חיה. עולם הספורט חייב, לטעמי, להיות מקצועי יותר, תחרותי פחות, שוויוני והוגן. המורים בבתי הספר מוכרחים להיות קשובים לתלמידים שלהם, לזהות שונויות ותפיסות עולם שונות וללמוד בעצמם את השפה של אלה שאיתם הם מבקשים לדבר. האם כאשר אני עושה את אלה אני לא מכתיבה לעולם הספורט ולחינוך הפורמאלי ערכים שהבאתי ממקום לכאורה מפותח יותר? אין לי תשובה ברורה. זו שאלה שמלווה אותי בכל פעולה שאני עושה. חלק מהעבודה שלי כאנתרופולוגית יישומית הוא לבחון מחדש את עצמי ואת המקום שלי בשדה. עם זאת, לי באופן אישי ולאנתרופולוגיה באופן כללי, לטעמי, אין את הפריבילגיה לא להיות פוליטית; פוליטית במובן שיש לה אחריות על הסביבה בתור המדע המרכזי שיכול להבין לעומק את נקודת המבט של האחר. אני אדם פוליטי, תמיד הייתי. מוועד תלמידים בבית ספר, דרך חלוקת סטיקרים של שלום עכשיו בצמתים. גם היום אני פוליטית; אני מאמינה שספורט הוא כלי להשיג כבוד, אחריות, שוויון ושלום בין מגזרים. אני מניחה שאני יכולה לכתוב הרבה על איך ה"שדה" קיבל אותי כחוקרת, כאישה, כשמאלנית. אבל השדה הוא לא מיקשה אחת. במקומות מסוימים אני עובדת מצוין. אנשים קוראים את הספרים שלי, מזמינים הרצאות, שותפים לכתיבת תוכניות עבודה ומיישמים במרץ. באחרים אני צריכה להתמודד עם ביקורת, או מתקשה להסביר את תפיסת העולם. זה דיי דומה להוראה באקדמיה. יש כיתות שרעבות לידע ויש אחרות שמנהלות משאים ומתנים על ציונים. יש ב'שדות' שלי אנשים בעלי ותק וניסיון שטוענים ש"לא קרעתי מעולם זוג נעליים", כפי שיש באקדמיה בעלי ותק וניסיון שטוענים שספורט הוא לא שדה חשוב מספיק למחקר ושעבודה יישומית היא לא רצינית כמו זו האקדמית. וזה בסדר מבחינתי. בורדייה טען שבכל שדה מתקיים מאבק בין האורתודוקסיה להטרודוקסיה, אבל גם אלה וגם אלה מסכימים על החשיבות של השדה. אני אוהבת את בורדייה. וגם את פוקו, נורברט אליאס, אפאדוראי והול, גם אם חלק מהם לא מגדירים את עצמם אנתרופולוגים. אני זוכרת קורס של המושג 'תרבות' שלמדתי בתואר השני אצל פרופ' פראן מרקוביץ. בשיעור האחרון פרופ' מרקוביץ שאלה אותנו מה לקחנו מהקורס. עניתי שלמדתי ששום דבר לא קדוש, גם לא המושג 'תרבות'. אני אוהבת אנתרופולוגיה כי אין בה גבולות, מלבד אלה שאנחנו שמים לעצמנו. אני אוהבת את הממשק בין אנתרופולוגיה ליישומי, כי הוא מאתגר עבורי כל יום מחדש את הגבולות שאני שרטטתי לעצמי. יש יתרונות וחסרונות לכל אחד מהשדות. יש גם חסרונות ויתרונות לעבודה בו-זמנית בשני השדות יחד. החיסרון העיקרי הוא ריבוי המשימות וקוצר הזמן. עבודה אקדמית ו-וודאי עסק פרטי דורשים עבודה אינטנסיבית ורבה. היתרונות, עם זאת, הם רבים: הממשקים מעלים סימני שאלה שמעודדים חשיבה ביקורתית ואפשר למצוא סיפוקים בהצלחות קצרות טווח כמו גם בהצלחות ארוכות טווח. גם מבחינה כלכלית, העובדה שאני לא נסמכת על מקור פרנסה אחד מאפשרת לי חופש לבחור לעשות רק את מה שאני אוהבת. אני לא חושבת שאני פורצת דרך. בשנים הבאות, אני מאמינה, יבואו נוספים שיפעלו בשני השדות. אולי אנחנו דור חדש של אנשים שחושבים קצת אחרת, ואולי אנחנו ביטוי של דור שפועל בעולם מק-ג'ובי חסר ביטחון. דור שצריך מצד אחד לפעול בנחישות כדי לבטא את הייחודיות שלו בעולם נזיל, אבל גם יכול, מהצד שני, לכתוב טקסט לא מתחייב באורך של 970 מילה בהשראת "הערות על קרב התרנגולים הבלינזי" או "Two or three things that I know about….".

עוד על שלומית גיא

--

הגהה: נילי גרבר