"> כנרת להד ומיכל קראבל טובי על נשים הבוחרות להינשא לעצמן – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

כנרת להד ומיכל קראבל טובי על נשים הבוחרות להינשא לעצמן

פורסם לראשונה ב-29.11.2019

באביב 2016 אריקה אנדרסון, רווקה אמריקאית בת 36, עמדה על גג ביתה בברוקלין וחגגה בטקס צנוע עם משפחה וחברים את אהבת חייה – היא עצמה. היא לבשה שמלת כלה, החליפה נדרים עם עצמה והבטיחה לאהוב את עצמה בטוב וברע, בעושר ובעוני. שנה מאוחר יותר, בציון יום השנה הראשון, היא סיפרה לעיתונאים סקרנים עד כמה הנישואים לעצמה היו משמעותיים ומשני חיים עבורה. אנדרסון מייצגת תופעה הולכת ומתרחבת בשני העשורים האחרונים, שבה נשים – מרביתן רווקות – בוחרות להינשא לעצמן. הן עושות זאת בצורות טקסיות מגוונות, החל בטקס אינדיבידואלי ואינטימי מול המראה, דרך עבודה עם מאמנת או באמצעות חבילות מסחריות של "עשה זאת בעצמך", וכלה בטקסים המוניים שבהם עשרות נשים נישאות לעצמן בהנחיה קבוצתית.

מאמר חדש שכתבו כנרת להד מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב ומיכל קרבאל טובי מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שפורסם בכתב העת The Sociological Review, הוא הראשון לעסוק במושג המתהווה של נישואים לעצמי. להד וקראבל טובי מתמקדות בתצורות השיחניות ובנוסחאות הנרטיביות אשר מקנות למושג מובן ומשמעות.

בעוד רבים ורבות במדיה החברתית מגחיכים את התופעה ורואים בה עוד ביטוי לנרקיסיזם גרוטסקי ואומללות של רווקות, להד וקרבאל־טובי מתייחסות לנישאות לעצמן ברצינות ומנסות להבין את הערך שהן מייחסות לפעולה זו. בהתבסס על ניתוח של סיפורי נישואים לעצמי המופיעים במרחבים דיגיטליים, מראות להד וקרבאל־טובי כיצד הנישואים לעצמי הם פרקטיקה פרפורמטיבית (נטולת השלכות משפטיות), שדרכה הנישאת לעצמה מכוננת את עצמה מחדש ואחרת. ביתר פירוט, המאמר מציע ניתוח טמפורלי של התביעה לאושר ומלמד כיצד מצהירות נשים רווקות באמצעות הנישואים לעצמן על הקדימות שהן נותנות לעצמן כאן ועכשיו, על התחלה חדשה או התקדמות הלאה בחייהן, ועל המחויבות לאהוב את עצמן מעתה ועד עולם במנותק מהשאלה אם ומתי הן יתחתנו עם בן/בת זוג.

הניתוח מציב את המושג של "בעלות טמפורלית" ומציע כי הנישואים לעצמי מייצרים חלופות לתסריטים הטרונורמטיביים של אושר. ראשית, הנישואים לעצמי יוצאים נגד תסריטים של המתנה, ויוצרים סכמה של עצמי מלא והווה מלא שאינם מתמצים בעמדת הציפייה לעתיד אחר. הנישאות לעצמן מתעקשות שלעצמי שלהן יש נוכחות ותוקף גם כשהן לא מסתדרות בזוגות־זוגות בעולם, ושההווה שלהן חשוב כשלעצמו, שהרי הוא ערוץ להגשמה עצמית. שנית, אקט הנישואים לעצמי מובנה כאבן דרך המבטיחה התחלה חדשה לאחר משברים אישיים וזוגיים, או התקדמות בחיים לאחר תחושה של תקיעות בחיים לא מספקים. שלישית, הנישאות לעצמן מתחזקות באופנים טקסיים שונים חוויה של מחויבות מתמשכת, ארוכת־טווח, אין־סופית אפילו, לעצמן. הניתוח מתמקם בתוך גופי ידע שונים, בעיקר על ניאוליברליזם ותרבות האושר המרוכזת בעצמי, טמפורליות ורווקות, ומציע להם חיבור. באמצעות מקרה הבוחן מבקשות להד וקרבאל־טובי להראות עד כמה המשטר הניאוליברלי של אהבה לעצמי ושל המחויבות לאושר מושתת על תכתיבים, ציוויים והגיונות טמפורליים.

עוד על כנרת להד

עוד על מיכל קרבאל טובי

--

הגהה: רגב צברי