"> מיתוס המעמד הבינוני – חלק ג' – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מיתוס המעמד הבינוני – חלק ג'

מתוך הערב לכבוד הספר של הדס וייס. סדרת פוסטים של שלושה חלקים מתוך הדברים שנישאו בערב לכבוד ספרה של הדס וייס - We Have Never Been Middle Class, שהתקיים בשלישי ה-31.12.19 בארגון האקדמיה לשויון

שני החלקים הראשונים היו דבריה של וייס עצמה, ואילו השלישי הם דברי התגובה של פרופ' שרית הלמן מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון.

לדבריה של הדס וייס: חלק א', חלק ב'

חלק שלישי - שרית הלמן על ספרה של וייס ועל מעמד הביניים כגיבור הטראגי  של הקפיטאליזם הניאו-ליבראלי

אני רוצה לברך את הדס על הספר המאתגר הזה.  הספר הזה הוא שונה, ומפתיע  כיוון  שהוא חורג מהרבה בחינות מהמחקר האתנוגרפי המוכר לנו.  זהו מחקר שנעשה בבית, אך בשונה ממחקרים אתנוגרפים שנעשים בבית, הוא לא חוקר את האחרים של החוקרת, או של הקהילה האנתרופולוגית.   הניתוח המוצג בספר זה, מתייחס ל"אנחנו," ולא לאחרים שלנו.

מי הוא.היא האנחנו הזה?  האנחנו הזה הוא מעמדות הביניים.  הדס מניחה שלאור הגלובאליזציה,  והפיכתו של העולם לשטוח, כולנו חשופים במידה זו או אחרת  לניאו-ליבראלזים הגלובאלי, למוסדות והפרקטיקות המוסדיות המכוננים אותנו כמעמד ביניים.

שנית,  ולעומת המחקרים האתנוגרפים הבוחנים את השיזור בין ניאו-ליבראליזם לבין מוסדות לוקאליים, והאופן שבו שיזור זה מכונן סובייקטיביות ו-common sense ניאו-ליבראליים מגוונים ורוויי סתירות,  הדס מתמקדת בתבניות המוסדיות  המכוננת סובייקט מעמדי שחוצה תרבויות וחברות.  כלומר, הספר מנסה להבין כיצד משטר ההצבר של הקפיטאליזם הניאו-ליבראלי מכונן את הנטיות הפרשניות, הוקגניטיביות והמוטיבציוניות של פרטים בלתי תלוי במיקום הגיאו-פוליטי שלהם.

ושלישית, ואולי בכך תרומתו המרכזית של הספר:  הוא מתמקד במוסדות המרכזיים של הקפיטאליזם הניאו-ליבראלי:  הבעלות הפרטית, וההון האנושי כדי להראות כיצד האידיאולוגיה (נוסח אלטוסר) מחוללת סובייקטים  התרים באופן תמידי אחר ההמיסטיפיקציה שמוסדות אלו מחוללים.

הגיבור הטראגי  של הקפיטאליזם הניאו-ליבראלי הוא מעמד הביניים. חוקרות וחוקרים אשר בוחנים את הסובייקטיביות הניאו-ליבראלית בהקשר של שוק העבודה, טוענים כי תחת משטר ההצבר של הניאו-ליבראליזם הניגודים בין הון לבין עבודה משטשטשים, ופרטים נתפסים כ-entreployees: כלומר עובדים.ות שכירות אשר משביחים את ההון האנושי שלהם באופן תמידי, סוחרים בו, ומקבלים את האינטרסים של המעסיק כמובן מאליו.  תפיסה זו של ה-Entreployee, מטשטשת את האבחנה בין יזם לשכיר. התכונות של היזם, כגון מנהיגות וחדשנות, לקיחת סיכונים ותכנון רציונאלי,  הופכות בתנאים של הפרטה ושל שוק עבודה גמיש לתכונות של העובד השכיר.  טיעון זה,  משלים את הטענה המרכזית של הספר והיא כי:   מעמד הביניים הוא קטגוריה מזוייפת וזאת מכיוון שהיא מציעה לנו עוצמה שלא נמצאת בידינו, ומטרות העוצמה הזו לא שייכות לנו, וגם לא משרתות אותנו.  כשאנחנו משקיעים בעצמינו, משביחים את ההון האנושי שלנו, למטרות שהן לא שלנו, אנחנו נמצאים ביחס מדומיין לתנאי הקיום הממשיים  שלנו, כלומר אנחנו סובייקטים של האידיאולוגיה הניאו-ליבראלית.

כדי לפנעח את אותו יחס מדומיין של יחידים לקיום ההממשי שלהם, נוקט הספר שלפנינו בביקורת איממננטית, בניסיון לעמוד על המתחים וסתירות מבפנים. על ידי חקר היחסים בין מעמדות הביניים לבין הקפטיטאליזם הנאוליבראלי, הספר  שואף לעמוד על האופן שבו נחשף ההיפוך שהאידיאולוגיה מחוללת, וזאת, באותם המקומות שבהם הלוגיקה שלה מועדת.  לעומת העבודה האתנוגרפית, ששמה במרכז את המשמעויות שאנשים מייחסים לקיום שלהם, ומפענחת אותם במונחים של הקונטקסט, הדס הופכת את הסיבתיות: היא מתקמדת במבנים  המוסדיים אשר עומדים ביסוד ההפצה והפופולאריזציה של ייצוג ודימוי של מעמד ביניים ואף כוננו אותו.

היסודות המבניים של "מעמד הביניים" מקורם בקפיטאליזם של המאה ה-20, ובעיקר הפשרה בין הון ועבודה, בדמותה של מדינת הרווחה קיינסיאנית.  יתר על כן, הקפיטאליזם של המאה העשרים  הביא עמו מה שאולין רייט כינה כמיקומים מעמדיים סותרים.   כלומר לעומת הסתירה בין הון לעבודה והתגלמותם בפורליטריון והבורגנות, נוצר מרחב שאותו  מאכלסות קטגוריות כגון מעמדות הביניים, מרחב שהוא כר פורה לשאיפות ולחרדות. הדס וייס מתייחסת למעמד הביניים לא כאל מעמד בפני עצמו או מעמד עבור עצמו (כלומר בעל תודעה מעמדית) אלא  כאל  אוסף של פרטים המנותקים זה מזה או כמאירתו של מרקס ב-18 לברומאייר  על האיכרים בצרפת: כמעין שק של תפוחי אדמה.  ככזה, הוא חסר תודעה מעמדית, או כפי הדס מנסחת זאת, מעמד הביניים לא מודע או שולל את התנאים המבניים והאילוצים וההזדמנויות שמיקום זה מזמן.  אם לוקץ', ובעקבותיהם אדורנו והורקהיימר ומרקוזה בניסוחים שונים ייחסו את אובדן הביקורת של מעמד הפועלים למה שהם כינו החפצה,  הרי שבמקרה של מעמדות הביניים, הקפיטאליזם הניאו-ליבראלי הצליח לפורר את הגבולות והתודעה הקבוצתית ולהפוך אותנו לאוסף של אינדיבידואלים.

כיצד אפשר לאפיין את הסובייקטיביות של מעמדות הביניים?  או כדי לדייק כיצד ניתן לאפיין את הסובייקטיביות של מעמדות הביניים בעידן של הקפיטאליזם הניאו-ליבראלי, ולאור הפיננסיאליזציה של הכלכלה הפוליטית ושל החיים החברתיים בכלל?  במרכזה של הסובייקטיביות הניאו-ליבראלית נמצא ראיון החירות.  חירות זו מושגת על ידי פעולה יזמית שפירושה לקיחת אחריות לבחירות שלנו, ניהול סיכונים, וניהול החיים האישיים כמעין מיזם -וזאת באמצעות המיקסום של ההון האנושי.  המקסימיזציה של ההון האנושי כרוכה באוטונומיה, גמישות, פרו-אקטיביות, דימיון ויצירתיות. כל אלו הופכים את היחיד למעין  חבילה של מניות שעל הפרט להשקיע בתבונה, תוך ערנות מתמדמת להשתנות של השוק.  אם פרטים ישביחו את ההון האנושי שלהם, יהיו קשובים לתנאים המשתנים,  ויגלו גמישות, אזי מובטח להם מקום של כבוד בגן העדן הניאו-ליבראלי.   במילים אחרות,  השקעה מתמדמת בהון אנושי,  גמישות, וזריזות ואוטונומיה, הם אלו שנתפסים כמזכים במוביליות חברתית. בנוסף ולא פחות חשוב, היחסים החברתיים מוגדרים באמצעות  היכולות לינהול עצמי, אחריות אישית, יצירתיות ודימיון כנכסים אשר עשויים לשפר את היכולת של הפרט להתחרות בשוק. מכאן, שההון האנושי מהווה מעין קומודיפיקציה של האישיות והערך של הפרט נמדד על ידי הרחבת יכולותיו היזמיות.

 עם זאת, חשוב לציין, כי העצמי היזמי  לא היה תמיד  במרכזה של הסובייקטיביות של מעמדות הביניים. מעמדות הביניים בתקופה של המדינה המפתחת וגם במה ג'יסופ מכנה מדינת הרווחה הקיינסיאנית היה אמנם מריתוקרטי אך שאיפתו היתה לבטח את עצמו, וזאת באמצעות תגמולים חברתיים כגון ביטוח אבטלה,  ופנסיות.  במדינות רווחה ביסמרקיות כגון ישראל, גרמניה וגם צרפת, מדינת רווחה  הייתה נדיבה עבור עובדים מאורגנים, הבטיחה מוביליות חברתית, רכישת נכסים, ואף השקעה בהון האנושי של הדורות הבאים.  גורלם של עובדים לא מאורגנים, של עובדים בשוק השניוני, ושל נשים היה שונה. נשים היו תלויות בגבר המפרנס,  ועובדים לא מאורגנים היו חשופים לתנודות של השוק עם רשת ביטחון מחוררת.  ועל כן, על אף שמעמד היא קטגוריה חזקה יותר מגזע, דת, ומגדר, אי אפשר להתייחס למעמד ללא בחינת ההצטלבות שלו עם צירים דיכוי אחרים, שכן מעמד הוא לעולם ממוגדר ומוגזע.   ועל כן, כשאנחנו משקיעים בעצמינו כדי להשיג את אותה חירות, הרי שאנחנו עושים זאת כנשים ממעמד הבינוני, ואותו הדבר נוגע למזרחים, פלסטינים, אפרו-אמריקאים, ולטינוס. כלומר, אותם כוחות ותהליכים מבניים אשר כוננו את מעמד הביניים יצרו שיזרו אותו עם מגדר וגזע או אתניות.   

אם במגדר עסקינן, לא מפליא שתוכניות פיתוח שונות המכוונות לדרום הגלובלי, שואפות להפוך נשים ליזמיות,  או לכונן אותן כיזמיות, שכן, הן היו זרות ומודרות מהמשטר האתי של מדינת הרווחה הקינסאינית וכן של המדינה המפתחת, ובתנאים של צמצום מדינת הרווחה,  הן הופכות למטרה לקומודיפיקאציה, בתוכניות של עסקים קטנים ועידוד יזמות בקרב נשים.  זה לא מקרה, שבאותה סדנא לאימהות חד הוריות המוזכרת בספר,  המנחה משבחת אישה שעבדה ואף הצליחה לחסוך בקרן פנסיה כדוגמה של אחריות אישית, השקעה בעתיד  ואי-תלות.

  על אף  שהשקעה בהון אנושי, והשקעה באופן כללי היא מטפורה שכיחה בניאו-ליבראליזם,  הנורמטיביות הניאו-ליבראלית, נורמאטיביות שגלומה  בפרקטיקות ההצבר של הניאוליבראליזם ממנפת שתי מטפורות: אחריות אישית ויזמות.  אחריות אישות, במסגרת הניאוליבראליזם מציינת עצמאות כלכלית אשר עומדת כנגד ההישענות על תגמולים ציבוריים, וכנגד חוסר אחריות כהעדר משמעת המכוונת לעתיד. יזמות, מכילה אחריות, אך כפי שציינתי מדגישה סוכנות, פעלתנות, ויוזמה אישית. אחריות אישית ויזמות מקבלות ביטוי בהקשרים מעמדיים ומגדריים שונים.  ועל כן נשים, גם במעמד הבינוני ונשים צעירות הופכות למטרות לקידום על מנת שהן תרכושנה תכונות של יזמיות, וכן ללקוחות של תוכניות לאוריינות פיננסית כפי שהמחקרים של מירנדה ג'וסף ואחרות מראים.

יזמות כרוכה בשיפור הבלתי פוסק של ההון האנושי,  כתנאי למוביליות חברתית, וכן לעדכנות.  מודלים חדשים של מדינת רווחה, כגון מודל ההשקעה החברתית מציינים זאת במושג life long learning.  מה פירוש life long learning, וכיצד הוא קשור למשטר ההצבר של הקפיטאליזם. בעוד שהשכלה גבוהה והון תרבותי היו לא מזמן נכסים בעלי  ערך המרה  גבוה וכן סימנו גבולות מעמדיים, הרי שכיום, וכפי הדס מציינת,  יכולת ההמרה של השכלה ושל ההון התרבותי המגופן נשחקת לאור התחרות והתנאים המשתנים של שוק העבודה. אולם, כאן הפרדוקס, ברגע ששיפרנו, נהיינו גמישים יותר, כישורים חדשים אלו לא בהכרח מבטיחים את המרה לתעסוקה מתגמלת.  משטר ההצבר של  הקפיטאליזם  הניאו-ליבראלי, לא רק הופך את ההשכלה לסחורה ככל הסחורות,  אלא  שמייצר את  מה שהוגי הקפיטאליזם הקוגניטיבי מכנים קוגניטריאט.  בעוד שבמשטר ההצבר הפורדיסיטי מעטים עסקו במה שמכונה עבודה לא מטריאלית (בעצם אלו שמיקומם המעמדי היה סותר)  הרי, שכיום מיקומים סותרים אלו התרחבו  והם  עוסקים במה שמכונה עבודה לא מטריאלית, עבודה שקשורה לעיבוד ידע, ייצור ידע, הספקת שירותים המבוססים על ייצור ידע וכו'.  אולם הידע לא מגן מפני ההון, אלא שהוא הופך למקור חדש להפקת ערך עודף וניכוסו וזאת באמצעות מה שמכונה  הפרטת קניין רוחני.  הקוגניטריאט, בעלי תארים שונים, אשר מופקדים על השלבים השונים של שרשראות הערך (value chains),  מרובד בתוכו, כשמעטים יכולים להמיר את ההון האנושי שלהם לתגמולים גבוהים, בעוד שמרבית בעלי ההשכלה ואשר עובדים עבודה לא מטריאלית לא זוכים בהכרה ובכישורים ובמיומנויות שלהם. אנשים אלו מבצעים עבודה קוגניטיבית, אך מתמודדים עם ירידה וצמצום המוביליות החברתית שלהם ומיועדים לעבודות הפחות רווחיות בחלוקחת העבודה הקוגניטיבית החדשה. כלומר, במונחים של משטר ההצבר של הניאו-ליבראליזם, עבודתם "היא לא פרודוקטיבית."

וכאן, הפרדקוס עליו מבוסס כל הספר: אחרי שקנינו אל האידיאולוגיה של השקעה לשיפור עצמי, היא פועלת כנגד המטרות הארוכות הטווח שלנו.

ככל ניתוח אשר מנסה לנתח התפתחות של משטרי הצבר, וכן של הסובייקטים המופעלים ומפעילים אותו,  או בנוחס הטיעון אודות האידיאולוגיה אצל אלטוסר אין הרבה מקום לאותם השברים, מתחים וקונפליקטים שעשויים להסביר שינוי והתנגדות.