"> מיתוס המעמד הבינוני – חלק ב' – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מיתוס המעמד הבינוני – חלק ב'

מתוך הערב לכבוד הספר של הדס וייס. סדרת פוסטים של שלושה חלקים מתוך הדברים שנישאו בערב לכבוד ספרה של הדס וייס - We Have Never Been Middle Class, שהתקיים בשלישי ה-31.12.19 בארגון האקדמיה לשיויון

שני החלקים הראשונים יהיו דבריה של וייס עצמה, ואילו השלישי הם דברי התגובה של פרופ' שרית הלמן מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון.

חלק שני מתוך הרצאתה של ד״ר הדס וייס (מכון מדריד ללימודים מתקדמים) – צלילה אל תוך הספר – על גירושין וחלוקת רכוש, על הון אנושי ונסיונות לחינוך פיננסי ועל הכישלונות של הפוליטיקה המעמד-ביניימית והנסיון לכפר על כך על ידי התנדבות (לחלק א'):

עד עכשיו אני דיברתי באופן הכי מופשט כדי לתאר את היסודות התיאורטיים של הספר שלי. אבל חשוב לי לציין שהספר הוא לא רק תיאורטי אלא גם אמפירי: אני מביאה הרבה דוגמאות ממחקרים שלי בישראל ובגרמניה, וממחקרים שערכו אנתרופולוגים וסוציולוגים במקומות אחרים בעולם, כדי להמחיש את הטענות שלי. בגלל שאנחנו נמצאים בת״א אני רוצה לתת לכם טעימה מכמה מהדוגמאות שלי שממוקדות בארץ.

מה שהסברתי עד עכשיו מפורט בעיקר בהקדמה ובפרק הראשון של הספר. בפרק השני אני נכנסת יותר לעומק לנושא של רכוש. כדי להציג את מה שאני קוראת לו הפרדוקס של רכוש, אני מספרת על מחקר שערכתי בארץ על גירושים. גירושים עניינו אותי בגלל שהם דורשים חלוקת נכסים, ולכן מאלצים את בני הזוג לחשב את ערך הרכוש שברשותם ולהרהר במשמעות שלו, שזה משהו שאנחנו נמנעים מלעשות בדרך כלל. אני עקבתי אחרי מקרים רבים של זוגות שהתגרשו לאחרונה ובכך התוודעתי למכלול האסטרטגיות שהם נקטו בהן.

דיברתי למשל עם אישה שהתגרשה אחרי 13 שנות נישואין. בעלה היה דוקטורנט במדעי הרוח ומתרגם פרי-לנס, והיא הייתה מטפלת במשרה חלקית שאת יתר הזמן הקדישה לגידול הילדים שלהם.

הם התקשו כלכלית והגירושים העצימו את הקושי. את הדירה שלהם, הם קנו בזמנו בעזרת ההורים שלה ומשכנתא. אף אחד מהם לא יכול היה להרשות לעצמו לקנות מהאחר את החצי השני של הדירה ולשלם את כל המשכנתא. לכן הם מכרו אותה ובמקומה קנו דירה קטנה יותר שבה היא תגור עם הילדים. הם גם הסכימו שהוא ישלם פחות מסכום המזונות הנקוב עד שיסיים את הדוקטורט וישיג משרה קבועה. רק התחיל לשלם את הסכום המופחת, המו״ל שלו פשט את הרגל והוא איבד את עבודת התרגום. לכן ההורים שלה לקחו על עצמם את תשלום המזונות בזמן שהוא חיפש משרה חלקית חדשה.

זאת הייתה רק אחת מבין אסטרטגיות רבות שכללו: לרשום את הדירה בבעלות הילדים, להימנע מחלוקת הדירה או הפנסיה על ידי הפחתת המזונות או לקיחת החובות על ידי צד אחד, היעזרות בהורים, בביטוח לאומי, הגדלה או הפחתה של שעות עבודה ועוד כהנה וכהנה. המטרה בכל המקרים הייתה להחזיר מידה של ביטחון למצב שבו הוא התערער, ולאפשר לשני בני הזוג לנחות על הרגליים.

יחד עם זאת, מדינת ישראל, כמו רוב המדינות המתקדמות, מסכמת גירושים בחלוקה שווה של הרכוש המשותף. חוקי גירושים נובעים מתפיסה ליברלית רווחת לפיה בעלות על רכוש היא התמריץ האולטימטיבי להשקיע, רכוש משקף באופן פרופורציונלי את מידת ההשקעות שלנו, ומשמר את ערכן. לאור התפיסה הזאת, הגיוני שגירושים יסתכמו בחלוקת רכוש. בהמשך הפרק אני מדברת על השורשים ההיסטוריים וההדהוד העכשווי של הפרספקטיבה הזאת על רכוש. הטענה שלי היא שבגלל שאנחנו לוקחים כמובן מאליו שרכוש מגלם ומשמר את ערך ההשקעות שלנו, אנחנו נוטים להשקיע יותר מכפי שהיינו משקיעים אחרת. הבעיה היא שרכוש לא משמר את ערכו. כשמצבי קיצון כמו גירושים מעמתים אותנו עם זה, אנחנו מגיבים בהתאם. אבל כמעט בכל סיטואציה אחרת, אנחנו לא מחשבים את ערך הרכוש שלנו וממשיכים להשקיע בו באופן כמעט אוטומטי.

בימים כתיקונים אנחנו עושים את זה עבור ביטחון, גם כשבסופו של דבר אנחנו משיגים חוסר ביטחון. כל סבב של השקעות מסתכם בכך שמשקיעים מנסים לשמור על היתרונות שלהם על ידי חסימת הגישה לסבב הבא של משקיעים. זה קורה ברמה ההשכלתית והמקצועית, ברמה השכונתית, ואפילו ברמה המדינית – מניעת חלוקת משאבים נרחבת שתסכן את הקניין הלאומי שלנו. זה המרוץ שאנחנו לכודים בו, בלי להפנות את תשומת לבנו לכך שהרכוש של כולנו הופך להיות תנודתי יותר, ובטוח פחות.

הפרק השלישי דן בהון אנושי. אני פותחת אותו בטעימה ממחקר הדוקטורט שלי על התנחלויות. אני מספרת איך באותו זמן שניסיתי להתחקות אחרי המשמעות הפוליטית של ההתנחלויות, מה שמצאתי בשטח, כשגרתי בשתיים מהן, היה מתח בין דורי. הבחירות הלפעמים מתריסות של בני ובנות הדור השני להתנחלות היו טעונות רגשית. הן פורשו על ידי הוריהם, או כמצדיקות את ההשקעות של ההורים שעברו לגור בהתנחלויות למען החינוך והשגשוג של ילדיהם, או כמבטלות את המשמעות שלהן. האידיאלים של המתנחלים בני הדור הראשון, מעורפלים ככל שיהיו, נועדו להתגשם בדמות בניהם ובנותיהם. לכן ההורים החשיבו את הבחירות והמעשים של הדור השני כמשקפים את ההצלחה או הכישלון שלהם עצמם.

מתוך נקודת הפתיחה הזאת, אני דנה בהון אנושי, שהוא בדרך כלל ההשקעה הכי גדולה שהורים משקיעים בילדים שלהם. אבל זאת בהכרח השקעה לטווח ארוך מאוד. הערך של הון אנושי מתממש רק אחרי שמתרגמים אותו למשכורת. לכן הפירות של ההשקעה הזאת עוד פחות בטוחים מאלה שברכוש.

יש חוקרים, כמו פייר בורדייה, שמותחים ביקורת על כך שאין לנו הזדמנות שווה להשקיע בהון אנושי. מי שיש לו נקודת פתיחה משפחתית טובה יותר, יזכה בתנאים להצליח יותר בלימודים ואז ישעתק את היתרונות שלו לדורות הבאים. אני מסכימה אתו, אבל הביקורת שלי היא אחרת. אני טוענת שבלי קשר ליתרונות יחסיים שמשפחות יכולות להעניק לילדיהם, קשה מאוד לתרגם הון אנושי בדמות השכלה, או קשרים חברתיים, או עידון תרבותי, ליתרון חומרי. מצד אחד, התגמול החומרי הופך להיות פחות מהימן. מצד שני, התחרות הגוברת מכריחה אותנו להשקיע שוב ושוב גם בלי הביטחון שהמאמצים שלנו יישאו פרי.

בהמשך הפרק אני מתארת את התהליך הזה וגם עוקבת אחרי ההשפעות שלו על יחסים משפחתיים, שם המחיר שהן גובות ניכר יותר מכל. בין היתר, אני מנתחת מגזינים ותוכניות טלוויזיה כמו ״משפחה בצמיחה״, ״משפחה חורגת״ ו״חיים חדשים.״ המטרה שלי להראות איך הרעיון של השקעה בהון באופן כללי, ובהון אנושי בפרט, מתווה את היחסים האלה. המסר של התוכניות האלה הוא שמרכז חיי משפחה זה הילדים, כי הם מהווים את המוטיבציה הכי גדולה להשקיע. אבל השקעה בילדים מייתרת חישובים של תגמול, בגלל שזאת השקעה לטווח ארוך מדי כדי לאפשר חישובים כאלה. בד בבד, חיי נישואים לובשים צורה של השקעה הדדית. כל אחד מבני הזוג אמור להצדיק את ההשקעה הראשונית של בן או בת זוגו בו עצמו. הזוגיות עצמה היא שברירית וצריך כל הזמן לטפח אותה על ידי השקעה מחדש. וממול, המשמעות של משפחה מורחבת תלויה במידה שבה היא מאפשרת או מדכאת את ההשקעות של המשפחה הגרעינית.

הרושם הכללי העולה מהתוכניות האלה הוא שיחסים משפחתיים כבר לא מושתתים על יסודות מוצקים של חובה, מסורת ומחויבות, כי בני המשפחה עצמם צריכים לעמוד לרשות צמיחה כלכלית. כל אקט משפחתי, בגלל שהוא מושא ופרי של השקעה מסוכנת, שתוצאותיה לא ברורות, נושא מטען רגשי שעלול להתפרש במונחים של קורבן, ניצול, ושליטה. ההשקעות של הורים בבניהם ובבנותיהם מעצימות את התחרות בין משפחה אחת לזולתה, ובכך מבודדת אותן אלה מאלה. אבל גם בקרב כל משפחה בכל קהילה מתפוררת, הקשרים מכוונים למקסום ערך ההשקעה בזוגיות ובילדים. לכן הם גם סובלים ממשא המטענים שבאים עם אי-הוודאות של התמורה להשקעות האלה.

בפרק הרביעי אני דנה בפוליטיקה ובערכים שנובעים מהאידיאולוגיה המעמד-ביניימית. הטענה העיקרית שלי היא שמחאות פוליטיות של אנשים שתופסים את עצמם בתור מעמד הביניים, בגלל שהם או הוריהם השקיעו בהשכלה או ברכוש, מוצאות את עצמן במלכוד. מצד אחד, יש בקרב הפעילים רצון אמיתי לתקן עוולות ואי-צדק שכולם סובלים מהם. מצד שני, הפחד להפסיד את ערך השקעות העבר, והרצון להבטיח את עתיד המשפחה, דוחף את הפעילים לכיוונים שמרחיקים ביניהם במקום לאחד אותם.

אחת הדוגמאות שאני מביאה היא מחאת הדיור שהייתה פה בארץ. למרות התואנות המוצדקות על יוקר המחייה שהיא נתנה להן ביטוי, המחאה התמוססה מבלי להביא להוזלה של הדיור. מתוך עבודת השדה שערכתי בקרב רוכשי דירות ראשונות בירושלים, אני מספרת על הלחצים שבהם היו נתונים זוגות צעירים תחת נטל המחירים הגבוהים. הם קנו דירות גם במחיר לא סביר, כי הם פחדו שאם הם יתמהמהו ,המחירים ימשיכו לטפס עד שהם כבר לא יוכלו להרשות לעצמם דירה בכלל. בזכות העזרה של ההורים שלהם ושל הבנק, הם השקיעו מה שהשקיעו כדי לתת יתרון לילדים שלהם.

רק שאז הם מצאו את עצמם עם אינטרסים שונים מאלה של בני דורם. משותפים לצרה, אחרים הפכו להיות: או בעלי בתים שמרוויחים מעליית ערך הנדל״ן הפרטי שלהם. או שוכרים שאם ישאפו לקנות בית מאוחר יותר, הם יעזרו לנפח את מחירי הדירות של מי שכבר קנה. או שכנים שצריכים לדאוג לקריטריונים ומגבלות שיאפשרו להם לשמור על ערך הדירות שברשותם. או אלה שצריך לדאוג שלא יקנו באותה שכונה כי הנוכחות שלהם תאיים על הערך הזה. מעבר למתחים האלה, למרות כל הטענות של רוכשי דירות כלפי המדינה והבנקים, הם מצאו את עצמם בסיטואציה שבה הם היו תלויים ביכולתם של המוסדות האלה לשמר את כוחם ובכך להגן על ערכי הדיור, כדי שהבועה שהרוכשים כבר השקיעו בה לא תתפוצץ.

אני מביאה עוד דוגמאות באותו פרק שמאפשרות לי לדון, לא רק בכישלונות של הפוליטיקה המעמד-ביניימית, אלא גם באלטרנטיבה הנפוצה שלה, והיא ערכים, התנדבות, עשייה למען הזולת. שוב, בגלל עוולות ומצוקות קיימות, רבים מהאנשים שמזהים את עצמם כמעמד ביניים מרגישים דחף לעשייה כזאת. הטענה שלי היא שזאת נטייה שלמעשה מביאה לידי ביטוי חוסר אונים פוליטי, חברתי וכלכלי. לחוסר אונים אמיתי של מי שכפופים לאילוצים ותמריצים כלכליים, היא מציעה פיצוי פסיכולוגי: תחושת משמעות מינורית, בתוך המסגרות הנכפות והלוחצות עליהם, שאותן כבר נואשו מלשנות.

בפרק החמישי אני מנסחת מחדש את הטענות העיקריות של הספר תוך התכתבות עם חוקרים ביקורתיים כמו לוקאצ׳ ומרקוזה. אני מגיעה למסקנה שרק עשייה קולקטיבית יכולה להתגבר על אידיאולוגיית מעמד הביניים. כל עוד אנחנו מחפשים פתרונות אישיים למצוקות שלנו, או אפיקים אישיים להגשים את השאיפות שלנו, אנחנו דנים את עצמנו להישאר כלואים בתוך מרוץ שלא מיטיב עמנו. מי שיחפש בספר פתרון קונקרטי לא ימצא כזה: אני לא חזקה בפתרונות. המטרה שלי בספר הייתה מצומצמת יותר: לשפוך אור על מציאות קיימת ולבקר אותה. ותוך כך, בעקיפין, לנסות ולהבין יותר טוב את הבחירות והכישלונות של בני דורי וגם שלי עצמי.