"> מיתוס המעמד הבינוני – חלק א – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מיתוס המעמד הבינוני – חלק א

מתוך הערב לכבוד הספר של הדס וייס. סדרת פוסטים של שלושה חלקים מתוך הדברים שנישאו בערב לכבוד ספרה של הדס וייס - We Have Never Been Middle Class, שהתקיים בשלישי ה-31.12.19 בארגון האקדמיה לשויון.

שני החלקים הראשונים יהיו דבריה של וייס עצמה, ואילו השלישי הם דברי התגובה של פרופ' שרית הלמן מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון.

חלק ראשון מתוך הרצאתה של ד״ר הדס וייס (מכון מדריד ללימודים מתקדמים) על הרקע לכתיבת הספר והיסודות התיארטים שלו (לחלק ב'):

המטרה של הספר שלי היא לבקר אידיאולוגיה, שאני מזהה אותה עם מעמד הביניים, שטוענת שאנחנו תוצר של המאמצים וההשקעות שלנו. שלא משנה מאיפה התחלנו, זאת ההתנהלות שלנו שחורצת את גורלנו. לפי האידיאולוגיה הזאת, הדרך להתנהל נכון היא להקריב קצת נוחות ולדחות מעט סיפוקים בהווה על מנת להשקיע בעתיד, אם בלימודים או בחסכון, אם בקשרים חברתיים או בנדל״ן, אם בעידון תרבותי או בפנסיה. ברמת הכלל, ההבנה היא שכולנו פרטים שקשורים אלו לאלו דרך ההשקעות שלנו, אם כיריבים ואם כבני ברית. וברמה הערכית, ההנחה היא שאם הגורל שלנו שפר עלינו זה הודות למאמצים שלנו, ואם המצב שלנו לא טוב, זה בגלל שלא השקענו נכון או מספיק. התפישה הזאת מעצבת גם איך אנחנו שופטים את גורלם של אחרים.   

ההנחיה המקובלת לסופרת הפוטנציאלית היא להסביר למוציא לאור לא רק על מה הספר, אלא גם למה חשוב לפרסם אותו דווקא עכשיו, ולמה היא הבנאדם הנכון לכתוב אותו. אז אמנם הספר שלי כבר התפרסם אבל זאת נראית לי עצה טובה באופן כללי ואני אאמץ אותה לצורך השיחה הזאת.

אני אתחיל מהסוף: למה זה הרגיש לי נכון שאני עצמי אכתוב על זה. התשובה היא שקודם כל, כי יש לי היכרות אינטימית עם האידיאולוגיה הזאת. זאת האידיאולוגיה שגדלתי עליה והתנהלתי לאורה הרבה שנים. בגלל שהתמזל מזלי לגדול בסוג של חממה, עם הורים טובים וסביבה מגוננת, כל הילדות והנעורים שלי היוו מעין אישור לאידיאולוגיה זאת, והפלא ופלא: המאמצים שלי באמת נשאו פרי. עד שלא, אבל זה כבר הגיע מאוחר יותר, אחרי שכבר הייתי בעמדה טובה יותר כדי להבין למה.

הסיבה השנייה שיכולתי לכתוב את הספר הזה היא שאני אנתרופולוגית. אידיאולוגיה היא לא איזה מצג שווא שאפשר לחשוף ולתקן ממקום של ראייה צלולה של המציאות. אידיאולוגיה היא אמונה כוזבת ששואבת את הכוח שלה מהמציאות עצמה – וכדי לדייק אומר מציאות קפיטליסטית. זאת המציאות שמאשרת אותה ומעניקה לה עמידות וכוח שכנוע. בהנחה שהחוקרת והנחקרים חיים את אותה המציאות, הרי שממילא לא קיימת עמדה נקייה מאידיאולוגיה שממנה אפשר להעמיד ביקורת. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להתחקות במפנים אחרי הסתירות הפנימיות של האידיאולוגיה.

אחת הדרכים היעילות לעשות את זה היא באמצעות מחקר אנתרופולוגי, כלומר מחקר אמפירי, איכותני, שבודק לא רק מה אנשים אומרים ומאמינים, אלא גם מה שהם עושים על בסיס האמונות שלהם. ככה אפשר לזהות את המקרים שבהם המעשים סותרים את האמונות ולנסות להבין אותם.

אנחנו נמצאים בזמן טוב כדי לזהות את הסתירות האלה, וזה מביא אותי לשאלה השנייה: למה הספר הזה דווקא עכשיו. התשובה היא שעכשיו אנחנו רואים סביבנו יותר ויותר אנשים שלמרות כל ההשקעות והמאמצים שלהם, הלימודים, החיסכון, דחיית הסיפוקים, לא מגיעים לא לבית ולא לפרנסה ולא לפנסיה. במשך כמה עשורים, במדינות עם כלכלה ומערכות רווחה מתקדמות, רבים מאתנו היו פחות או יותר מוגנים על ידי מוסדות שתגמלו את השקעות שלנו בעבודה קבועה ובפנסיה בטוחה ובערכי רכוש יציבים. אלא שבעשורים האחרונים, רשת הביטחון הזאת הולכת ומתפוררת. בהתאם, גוברים הקולות במדינות האלה שמדברים על ״שחיקת מעמד הביניים.״

עם זאת, הביקורת שלי שונה מזאת של הספרות הענפה על שחיקת מעמד הביניים. ההנחה בספרות הזאת היא שאין כאן אידיאולוגיה, שאנחנו באמת תוצר של ההשקעות שלנו, ושצריך רק לתקן את מה שהשתבש במדיניות הכלכלית כדי שהמציאות הזאת תמשיך להיות תקפה כמו פעם. הטענה שלי היא הפוכה: אני טוענת שאף פעם לא היינו תוצר של ההשקעות שלנו ושההשקעות שלנו אף פעם לא השתלמו באמת, רק שעכשיו יותר קל לראות את זה. כדי להסביר את הטענה הזאת, אני עוברת לנושא העיקרי שלי: על מה הספר.

הספר במהותו הוא ביקורת על קפיטליזם, מתוך הפרספקטיבה של מי שקוראים לעצמם מעמד ביניים. אלה האנשים שעבורם אידיאולוגיית ההשקעה שהזכרתי היא משכנעת, בגלל המציאות שלהם. המציאות הזאת היא שיש להם, מצד אחד, את האמצעים להשקיע בעתיד, ומצד שני, מידה מסוימת של ניידות חברתית, כלומר, פוטנציאל להתנייד כלפי מעלה וסכנה להתנייד כלפי מטה.

אני מכנה קפיטליזם שיטה כלכלית שהלכה והשתלטה על העולם במאות האחרונות, לפיה סחורות נוצרות למטרות רווח. הרווח נגזר מערך עודף שיוצרים עובדים כשהערך של תוצר כוח העבודה שלהם גדול מזה שמגולם במשכורות שלהם. בספר אני מרחיבה על המקורות של קפיטליזם ועל איך הוא פועל.

פה חשוב לי לציין רק שקפיטליזם מחייב תחרות על רווח, והתחרות הזאת מפעילה אילוצים על אלה שמחזיקים בהון, וגם מתמרצת אותם. מתוך האילוצים והתמריצים האלה, היא מנתבת את ההתנהלות שלהם. זאת, בשעה שהכורך לייצר ערך עודף מוביל לניצול של כל מי שעובד למחייתו, מהבחינה הזאת שעבודה יוצרת ערך גדול יותר מהתגמול שלה, בלי קשר לגובה השכר.

מערכת כלכלית שרוב מי שכפופים לה אך ורק מנוצלים, היא מערכת שנמצאת בסכנה קיומית. אבל הסכנה הזאת פוחתת, עבור הקפיטליזם, בכך שהולכות ומתרבות האפשרויות עבור עובדים לקבל חזרה חלק מהערך שחומק מידיהם. הם מקבלים את הערך הזה בצורת נכס כמו בית, אוטו, חסכון, ניירות ערך, פנסיה, או תואר. מרגע שיש להם אחיזה בדברים האלה, הגורל הכלכלי שלהם לא תלוי אך ורק בהווייתם כעובדים, אלא גם בהווייתם כבעלי רכוש. כעובדים, הם ממשיכים להיות מנוצלים. אבל כבעלי רכוש ונכסים, פתאום יש להם מצד אחד, משהו להפסיד, ומצד שני, נתיב להתקדמות. אבל אז הם גם סוג של בעלי הון, שההתנהגות שלהם מוכתבת על ידי האילוצים והתמריצים שחלים על הון.

זאת גם הסיבה שאידיאולוגיה שמשקפת מציאות קפיטליסטית ומתוך כך תומכת בהמשך קיומה, צריכה להתקשר, לא לעבודה כי אם לרכוש. עבודה זה מה שמחבר בינינו כמי שכפופים למערכת נצלנית, ולפיכך, כבעלי טענות משותפות נגד המערכת הזאת. קניין הוא מה שמבדיל בינינו כבעלי אינטרסים פרטיים. כדי לשמור על ערך הרכוש והנכסים שברשותנו ולוודא שהתגמול שלהם יצדיק את מה שהקרבנו עבורם, אנחנו צריכים להגביל את הגישה אליהם לאחרים. אנחנו מרוויחים בעקיפין מכך שאחרים נדרשים לשלם יותר מאתנו עבור אותם יתרונות או שירותים.

בשביל זה כדאי, למשל, לוודא שמחיר הדיור בשכונה שאנחנו גרים בה, לא יהיה כזה שיאפשר רכישת דירות לאלה שהנוכחות שלהם תוזיל את המחירים. או למשל לדאוג שחברת הביטוח או הפנסיה שלנו לא תכלול אנשים שמהווים סיכון גדול מדי או לחילופין שתגבה מהם הפרשות גדולות יותר. או למשל, להעמיד קריטריונים ללימודים באוניברסיטה שאנחנו למדנו בה כדי לא להוזיל את ערך התואר שלנו, או למשל הגביל בעזרת תקנים את העיסוק במקצוע שלנו כדי שלא להוזיל את השירות שאנחנו מספקים.

האסטרטגיות האלה יוצרות מצב שבו כל אחד מאתנו יכול להתנייד כלפי מעלה ביחס לזולתו ועל חשבונו, אבל גם נמצא בסכנה מתמדת שאחרים שהשקיעו לפנינו, או יותר מאתנו, יחסמו לנו את הנתיבים להתקדמות. לכן, במקום להתאגד על בסיס על הניצול המשותף של כולנו כעובדים, אנחנו מתבדלים ומתחרים על יתרונות יחסיים בקניין.

חלק מהספרות על שחיקת מעמד הביניים מקוננת על כך שניידות חברתית כבר כמעט ולא קיימת ושצריך לעודד אותה. שוב, אני אומרת להפך: היא קיימת. אמנם יותר ויותר כלפי מטה מאשר כלפי מעלה, אבל יש ניידות חברתית. ועם זאת, היא בעייתית, ולא משהו שצריך לשאוף אליו. זאת בגלל שהיא הופכת אותנו, שלא לטובתנו, למתחרים בעלי אינטרסים מנוגדים. האידיאולוגיה שלפיה אנחנו תוצר של ההשקעות שלנו נובעת מהניידות הזאת ומאשרת אותה. זאת, בשעה שהיא מסיטה את תשומת לבנו מהעובדה שכולנו כפופים למערכת ששולטת בנו ומנצלת אותנו. אדרבה, היא גורמת לנו, נוכח קשיים כלכליים, להאשים את עצמנו או את זולתנו בגלל השקעות שגויות או לא מספקות, במקום להפנות את האצבע המאשימה על המערכת עצמה שכולנו כפופים לתכתיבים שלה.

הבעיה היא לא רק בהסטת תשומת הלב שלנו מניצול העבודה, ומיתר הרעות החולות של מערכת שחורטת על דגלה את הרווח בלבד, כמו למשל התייחסות לסביבה בתור משאב וניצול יתר שלו. הבעיה היא גם בעובדה שבהשראת האידיאולוגיה הזאת, והניידות החברתית שמחזקת אותה, כדי להקנות לעצמנו או לילדים שלנו יתרונות יחסיים, אנחנו עובדים יותר ומשקיעים יותר ובתוך כך גם מנוצלים יותר, בלי שאף אחד יצטרך להכריח אותנו לעשות משהו שאנחנו לא רוצים. כמו בשיטת הפרד ומשול, אנחנו מוצבים בעמדות מנוגדות כדי להתחרות אלה באלה, בשעה שהמאמצים שלנו להתקדם מייצרים הון שחומק מידינו.

 עוד יותר מזה, כמו שמעיד הדיבור על שחיקת מעמד הביניים, המאמצים כיום הם פחות להתקדם מאשר פשוט לשמור על הקיים. ככל שהתחרותיות גוברת וכוללת יותר אנשים, המחיר של התגמולים העתידיים עולה, ובאותו זמן הערך של הנכסים הקיימים פוחת. ובלי קשר למאמצים שלנו, הערך של הבית, החיסכון, הפנסיה והתואר, תלוי בגורמים שאין לנו שום שליטה עליהם.

כיום, עם הדומיננטיות הגוברת של העולם הפיננסי, יש בכל העולם אפשרויות נרחבות יותר להיכנס לתחרות בעזרת הלוואות, תשלומים ואשראי. אבל הערך של נכסים שהופכים להיות נגישים לנו, בגלל השיטות המתקדמות שעוזרות לתרגם אותם לניירות ערך שנסחרים בשווקים פיננסיים, הוא הרבה יותר תנודתי. ההשלכות של התנודתיות הזאת עבור האדם מן השורה, הן שאנחנו לא יכולים אף פעם ליהנות מפירות ההשקעות שהשקענו בעבר ולנוח. התואר הופך להיות לא רלוונטי, הכישורים המקצועיים זקוקים לעדכון, העידון התרבותי מתיישן, החיסכון נאכל על ידי אינפלציה, הפנסיה חשופה לסיכונים בשוק המניות, ערך הבית עלול לפחות בכל רגע, כל בועה מועדת להתפוצץ, וכולי.

התנודתיות של ערך הרכוש וההון מאלצת אותנו להשקיע מחדש, שוב ושוב, וגם להשקיע באפיקים שונים ומגוונים כדי לפזר סיכונים. אנחנו עושים את זה בתקווה לשמור על היתרונות הקיימים שלנו ולא להתנייד כלפי מטה. וכך, למרות שרוב המאמצים שלנו בסופו של דבר נועדו להשיג מידה מסוימת של ביטחון כלכלי, ביטחון כלכלי זה בדיוק מה שחומק מידינו.