"> מייקל הרצפלד: אינטימיות תרבותית, מחוות רטוריות ושוברים שתיקה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מייקל הרצפלד: אינטימיות תרבותית, מחוות רטוריות ושוברים שתיקה

פינה שבה אנתרופולוג/ית מציגים אנתרופולוג/ית בולטים, משפיעים ומעוררי השראה בתחומם

פורסם לראשונה ב-28.1.2016

אנדרה לוי על מסמן הדרך מייקל הרצפלד, וכיצד אנטימיות תרבותית מתקשרת לחורים בגרביים וכיבוס כביסה מלוכלכת בחוץ

"מייקל הרצפלד (Herzfeld) הוא פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת הרווארד (היוצא לגמלאות בקרוב) הנחשב לאחד ההוגים המרכזיים בתחומים כגון אנתרופולוגיה של הבירוקרטיה, מדינת הלאום, אורבניות ועוד. שדות המחקר שלו מתפרסים גיאוגרפית מתאילנד ודרום מזרח אסיה ועד איטליה, יוון ואירופה כולה.

בדבריי כאן אתייחס למושג אחד מרכזי אצל מייקל הרצפלד: "אינטימיות תרבותית" ("Cultural Intimacy"). מושג זה הוא רק אחד מתוך שרשרת של טיעונים מתפתחים אצל הרצפלד לגבי האנתרופולוגיה של מדינת הלאום והוא משקף היטב את האופן שבו הרצפלד רואה את התרומה של האנתרופולוגיה לחקר ביקורתי של המדינה בכלל, ולחקר המנגנון הבירוקרטי בפרט. הרצפלד קורא באופן בלתי מתפשר להיצמדות לעבודת שדה. הדבקות במחקר האנתרופולוגי הקלסי איננה ביטוי של נאמנות עיוורת לקלסיקה של האבות והאימהות המייסדים של הדיסציפלינה, אלא מבטיחה את יצירתו של המסד האונטולוגי והאפיסטמולוגי שעליו עומדת האנתרופולוגיה. לפיו, הידע האנתרופולוגי יונק מן המפגש הבלתי אמצעי והאינטימי עם בני אדם בשגרת חייהם. אין מדובר רק בטיעון רומנטי-אמפיריציסטי (אף כי יש נימה שכזו בעבודתו), אלא יש בהיענות לציווי לעבודת שדה אתנוגרפית ולביטויה המפורש באתנוגרפיה הכרה מלאה כי הידע המיוצר הוא תוצאה של המפגש המפרה והפורה בין האנתרופולוג לבני האדם שהוא מבקש להבין. כיוון שכך, הכתיבה אינה צריכה רק לנבוע מהבנה זו, אלא גם להביא אותה לידי ביטוי ברור בטקסטים האתנוגרפיים, בעיקר על ידי הימנעות מכתיבה היררכית בין "תיאור" ו"תיאוריה". הידע האתנוגרפי הנרכש הוא תוצאה של תקשורת, או, כפי שהרצפלד היה כנראה מבכר לכנות: מחוות רטוריות. עבודתו שלו כאנתרופולוג היא פענוח המחוות הרטוריות הללו, שאותן הוא מבכר לחשוף בעיקר במצבי מפגש וקונפליקט בין סוכני ביורוקרטיה (החל מפקיד שולי ועד ראשי מדינה) ואלו שנדמים כפופים להם. ההתמקדות במחוות רטוריות מאפשרת להרצפלד לשלב בעבודתו מידה מסוימת של חדשנות תרבותית (מה שהוא מכנה "וירטואוזיות"), כיוון שהן יכולות להסיח את הדעת מן התכנים החתרניים אל הצורה המרהיבה. המחוות הרטוריות הן גם כלי של שליטה. כאלו הן המחוות המכוננות אינטימיות תרבותית.

במאמר מוסגר אומר כי העיתוי לדיון במושג אינטימיות תרבותית הולם במיוחד את השעה הפוליטית בישראל. אני מכוון לדיון הציבורי והפוליטי סביב "שוברים שתיקה" ובעיקר הביקורת המושמעת כלפיהם על העברת הזירה של פעולתם הפוליטית אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל. הטענה הבסיסית נגדם היא כי "לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ". הרצפלד יטען כי ביקורת זו היא אבן יסוד במנגנון הפיקוח של מדינת הלאום. המושג "אינטימיות תרבותית" מבקש למלא חלל שקיים בעבודתו של בנדיקט אנדרסון על אודות "קהילות מדומיינות". לפי הרצפלד, הטענה של אנדרסון חסרה. היא קובעת שישנה פעולה של דמיוּן, המאפשרת תחושה של קולקטיב שאיננו נשען על תקשורת פנים אל פנים. לכן הוא מציע את המכניזם הקונקרטי המאפשר את תחושת הקהילתיות הלאומית. יסודה של תחושה זו היא המבוכה. ליתר דיוק, המבוכה הנובעת מגלישת האינטימיות אל מעבר לגבולותיה. הבה נדמיין מצב אתנוגרפי היפותטי פשוט. שעת ערב. אני בביתי, בקרב בני משפחתי. לרגליי גרב נושנה, מחוררת (אני מפנה בדוגמה זו לפתיחת ספרו של סארטר "אינטימיות"). נוח לי ונעים לי. למעשה, החור בגרב איננו קיים מבחינתי. לפתע אני שומע רגליים מטופפות בחדר המדרגות. באותו הרגע ממש, מתעוררת בי תחושת מבוכה מן החור בגרב. מבוכה זו מתעוררת משום החשש מן המבט הזר שיחדור אל תוך המרחב האינטימי שלי. כך, ברגע זה ממש מסומן (שוב) הגבול של האינטימיות המשפחתית שלי. למעשה, אין צורך שתהיה הפרה של האינטימיות; די לחשוש מן האפשרות לחדירה אליה. באותו הרגע האינטימיות הופכת גלויה ומביכה, והיא מגדירה עבורי מי בפנים ומי בחוץ. היא, אם כן, המרחב שבו אין מבוכה. כך, האינטימיות מגדירה את גבולות היחידה התרבותית. לפי הרצפלד, קשרי המשפחה מהווים את היחידה הבסיסית של תחושת השייכות לקבוצה. לא מפתיע, על כן, כי מדינת הלאום, או ליתר דיוק, אנשים הפועלים/מדברים בשם מדינת הלאום, מגייסים את הדבק הסמלי הבסיסי הזה לצורכי יצירת קולקטיב לאומי במסגרת מדינה. כלומר האפשרות לגייס אנשים לתוך המסגרת של הקהילה המדומיינת של אנדרסון מתממשת בזכות היכולת של בירוקרטים של מדינה לעשות מניפולציה בסמלי משפחה. הם מעבירים את סמלי המשפחתיות אל המישור הלאומי. כך הם עושים שימוש ברטוריקה מתחום המשפחה כמו: "המשפחה הלוחמת", "משפחת השכול", או הביטוי השגור: "אחי" (בתחום הצבאי). במישור הפוליטי נעשה שימוש במונחים כמו "אב האומה", "אימא אדמה" וכיו"ב. כך אפשר לדמיין מקבילות לדוגמה האתנוגרפית המומצאת (אך לא מופרכת) הזו גם במישור הלאומי. למשל, המבוכה המתעוררת בנו שעה שאנו בטיול בחו"ל ונתקלים בהתנהגות של תייר ישראלי שנראית לנו גסה. המבוכה הזו נובעת דווקא מתחושת השייכות לאותו לאום. אלמלא כן, מדוע המבוכה על התנהגותו של זר לחלוטין? על רקע זה, נדמה לי, הזעם הגדול כלפי "שוברים שתיקה" ברור, כמו גם העוצמה הטמונה בניתוח דרך גישתו של הרצפלד".

עוד על מייקל הרצפלד

--

אנדרה לוי הוא מרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון אשר חקר וכתב על מרוקו, תפוצה, קהילות מיעוט, אתניות בישראל, מדינת לאום, נסיעות שורשים ועוד. כיום הוא שוהה בשבתון באוניברסיטאות הרווארד וברנדייס. ספרו האחרון Return to Casablanca יצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת שיקגו.

הגהה: נילי גרבר