"> מוטי גיגי על יחסי עיירות פיתוח וקיבוצים – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מוטי גיגי על יחסי עיירות פיתוח וקיבוצים

פורסם לראשונה ב-18.1.19

מאמר של הסוציולוג מוטי גיגי, ראש המחלקה לתקשורת במכללת ספיר, אשר פורסם בכתב העת Israel Studies Review. במאמר, Relations between Development Towns and Kibbutzim, מנתח גיגי את יחסי הכוח בין תושבי שדרות לחברי המועצה האזורית שער הנגב בשנים 1950–2012. המאמר הוא חלק מפרויקט גדול יותר שאותו פיתח גיגי במסגרת עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת בן גוריון, והתבסס על עבודה ארכיונית, ניתוח מדיה מקומית וארצית וראיונות עומק.

במחקריו בוחן גיגי כיצד התעצבו יחסי הכוח ההיסטוריים בין שדרות למועצה האזורית שער הנגב, וכיצד השפיעו יחסי כוח אלו על עיצוב המרחב, הזהות והיחסים המעמדיים בין שדרות למועצה האזורית שער הנגב. גיגי טוען כי התשובות על שאלות אלו טמונות בשינויים ההיסטוריים שהתרחשו בהיבטים של מעמד, זהות ומרחב בישראל, המבטאים את המתח שבין דומיננטיות כלכלית ופוליטית לבין הגמוניה תרבותית.

לפי גיגי, היחסים בין שדרות והיישובים סביבה התאפינו תחילה בשליטה כלכלית של קיבוצי המועצה על תושבי שדרות, בהפרדה במגורים ואף בעוינות, שביטאה עליונות פוליטית ותרבותית. גיגי מתאר כיצד יחסים אלו החלו להשתנות בשנות השבעים של המאה העשרים, בעיקר בעקבות מחאת הפנתרים השחורים; חברי הקיבוצים חששו מתוצאות הניצול הכלכלי וההפרדה וביקשו למתן את מידת הקיטוב בינם לבין אנשי שדרות באמצעות יוזמות תרבותיות וחינוכיות. יוזמות אלו כללו את הופעתם של גרעינים קיבוציים, את הקמת הקיבוץ העירוני בשדרות ואת הקמת סינמטק שדרות. מאוחר יותר, לאחר המשבר הכלכלי שחוותה התנועה הקיבוצית, נפתחה הדרך בפני מקצת תושבי שדרות לעבור להתגורר בהרחבות הקהילתיות בשולי קיבוצי שער הנגב, תוך פיקוח על יכולת התאמתם לערכים של הקיבוץ. במאמר עצמו מתמקד גיגי ב"פרויקט שיתוף פעולה שדרות שער הנגב" (ש.ש.ש), שזכה לשם "מפטרנליזם לשותפות". הפרויקט הוביל לפעולות חינוכיות ותרבותיות שהפעילו חברי הקיבוצים בשדרות. במסגרת ש.ש.ש. נכנסו גרעיני התיישבות קיבוציים לשדרות ובשלב מאוחר יותר הוקם הקיבוץ העירוני "מגוון" בעיר.

גיגי סוקר את המחקר הביקורתי על יחסי הכוח בין קיבוצים לעיירות הפיתוח ומצביע על שלוש גישות עיקריות: הגישה המרחבית, הגישה המעמדית והגישה הפוסטקולוניאלית. על פי הגישה המרחבית, המרחב נתפס כמנגנון שמסביר את היווצרותם של סוגים שונים של אי-שוויון מעמדי ואתני; הגישה המעמדית מסבירה את אי-השוויון במונחים כלכליים-חברתיים שמכוננים היררכיות בין קבוצות; ואילו הגישה הפוסטקולוניאלית מסבירה את אי-השוויון במונחי זהות שדרכה מתעצבים סוגים שונים של הדרה, הכלה ואמביוולנטיות, שמאפשרים ומונעים פריבילגיות מעמדיות במרחב נתון. ואולם, לטענת גיגי, כל אחת מהגישות הללו בנפרד מצליחה לענות רק באופן חלקי על השאלות הקשורות ליחסי הכוח ההיסטוריים בין שדרות לשער הנגב, כפי שהם מתבטאים כיום. שלוש הקטגוריות האלה כשלעצמן – מרחב, מעמד וזהות – אוצרות בתוכן יחסי כוח, הנחשפים אל מול כוחות כלכליים ותרבותיים רחבים יותר. לטענתו, שלוש קטגוריות אלו מבטאות את המתח שבין דומיננטיות כלכלית-פוליטית ובין הגמוניה תרבותית.

מבחינה תיאורטית, גיגי טוען שהמתח בין דומיננטיות להגמוניה מגולם בהבדל בין עבודתו של אנטוניו גרמשי (2009, Gramsci) לבין עבודתו של רנג'יט גוהא (Guha, 1989). גרמשי מגדיר הגמוניה כתהליך שבו נוצרת הסכמה כללית בחברה על ערכים שמשרתים קבוצת מיעוט. הגמוניה מושגת על ידי השתלטות על מנגנוני מדינה ועל היכולת להפוך תפיסת עולם פרטיקולרית לכזו שנתפסת כמייצגת את כלל החברה, והיא מורכבת מצירוף של כוח שלטון והסכמה חברתית. ואולם גרמשי אינו נדרש לסתירה האפשרית בין שליטת המדינה להסכמה תרבותית. על כך עומד גוהא, שמציע כי שליטה (דומיננטיות) יכולה לקבל מעמד הגמוני רק כאשר תפקידו וכוחו של תהליך השכנוע (יצירת ההסכמה הכללית) גדולים יותר מכוחם של תהליכי הכפייה של כוח השלטון. ללא אמצעי שכנוע, עשויה להיווצר סתירה בין דומיננטיות להגמוניה.

מכאן, לפי גיגי, קטגוריות המעמד, הזהות והמרחב אינן כוחות מחוללים בפני עצמן. הן מהוות את האפקט של המתח בין דומיננטיות להגמוניה. באמצעות המתח הזה ניתן לראות כיצד משתנים ומשתעתקים היחסים המעמדיים, הזהותיים והמרחביים. חוזקן המשתנה של הדומיננטיות וההגמוניה של התנועה הקיבוצית היה תלוי בראש ובראשונה בפעולתם של חברי התנועה הקיבוצית שבעקבות גראמשי. גיגי מכנה אותם "אינטלקטואלים אורגניים" מטעם התנועה הקיבוצית, שבין היתר, בעקבות מחאת הפנתרים השחורים, חששו מאיבוד הדומיננטיות הכלכלית-פוליטית שלהם. חשש זה עורר בקרבם מהלך שביקש להפחית את הניכור כלפיהם, שהתפתח בקרב האוכלוסייה המזרחית בעיירות פיתוח כמו שדרות. למהלכים אלו נוסף המשבר הכלכלי בתנועה הקיבוצית, שאחת התגובות לו הייתה תופעת ההרחבות הקהילתיות.

על פי הגישה שמציע גיגי, ניתן לראות את הקמת הקיבוץ העירוני בשדרות ואת הסינמטק כאסטרטגיה לשימור ההגמוניה שאותגרה גם היא. כך, הקיבוץ העירוני בשדרות מהווה ניסיון להנחיל לתושבי שדרות ערכים שהמקומיים אמורים להפנים. כמוהו גם הסינמטק, שמבקש להגדיר מחדש עשייה של תרבות מתקדמת, ישראלית, שהמקומיים אמורים לרכוש. לצד כל אלו אנו עדים להתנגדויות של תושבי המקום, התנגדויות של מוכפפים, שמודעים לאסימטריות של יחסי הכוח, שאינם מקבלים את הסדר שנכפה עליהם ומנסים לחולל שינוי. בקיבוץ העירוני ובהרחבות הקהילתיות אנו עדים לפרקטיקות של חיקוי, שמגולמות במשיכה ובדחייה הדדיות. כאמור, כל אלו מכונָנים לפי גיגי על ידי המתח שבין דומיננטיות להגמוניה.

עוד על מוטי גיגי
מוטי גיגי כותב בהעוקץ: האם יש רק מודל אחד של מזרחיות?
מוטי גיגי מנסה להסביר בהעוקץ את כוח המשיכה של טראמפ ואת ההשלכות של הבנה זו על המציאות הישראלית
המכללות אינן אוניברסיטאות סוג ב' - מוטי גיגי ונועה לביא

--

הגהה: נילי גרבר