"> מאחורי המסעות לפולין – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מאחורי המסעות לפולין

כתבה גדולה בהארץ של אור קשתי על עבודתו של האנתרופולוג ירון עידן על המסעות לפולין

"...בשנים האחרונות ליווה האנתרופולוג ד"ר עידן ירון שבעה מסעות תלמידים לפולין. ספר שפרסם לאחרונה, "מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין", מספק מבט מקיף ובעיקר הצצה יוצאת דופן, בלי פילטר, למתרחש שם, במירוץ שבין אושוויץ לטרבלינקה ובהתפרקות במלון, בלילות האחרונים של המסע..."

"...ירון חושב שמדובר במפעל חינוכי חשוב, אבל גם שצריך לשנות את מתכונת המסעות, כך שייתנו יותר מקום למחשבה, עיבוד, ואולי, לכמה רגעים, גם ערכים שחורגים מהקו הקורבני והלאומני. הסיכוי שמשרד החינוך, בוודאי תחת שרים מהימין, יקדם מהלך כזה אינו גבוה; זה לא קורה בתוכנית הלימודים או בשיעורי האזרחות. המכונה תמשיך לעבוד.

ירון השתתף במסעות שהוציאו מגוון בתי ספר. הוא אינו חושף את פרטיהם, אבל מספק מאפיינים: בית ספר גדול, "ממוצע" ואינטגרטיבי במרכז הארץ, ישיבה תיכונית, קרית חינוך שמשרתת כפרים ומושבים במועצה אזורית כלשהי, תיכון שנחשב למוביל באחת הערים הגדולות, מסגרת לנערות במצוקה, ורשת של בתי ספר מקצועיים, שבה לומדים יהודים ומוסלמים. המסע לפולין הוא אמנם וולונטרי, אך המשלחת היוצאת כפופה לשורה ארוכה של נהלים ומטרות שמכתיב משרד החינוך..."

"...כאשר ההספק הוא מעל הכל, תגובה שכיחה היא שעמום. בבית קברות בוורשה, אחרי לילה ארוך ללא שינה, מתאר ירון סיטואציה מוכרת: "כל כך משעמם לי פה; אני לא יודעת מה אני עושה כאן!", אומרת תלמידה, וחברתה מוסיפה: "זה לא מעניין; אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי!". בתגובה לתלונות, מזכיר המדריך לתלמידות, ספק ברצינות, ספק בצחוק, כי "הסיכום היה שאנחנו משעממים אתכם עד מוות, ואתם עומדים ומקשיבים כאילו אתם נהנים". "אנחנו צריכות לנסוע עד לכאן בשביל לאהוב את ארץ ישראל?", שואלת תלמידה.

"הדגל מונף בגאווה רבה, ולעתים גם בהתרסה", מציין אחד המדריכים. השאלה כלפי מי מופנית ההתרסה — פולנים, גרמנים, ערבים, העולם כולו או כל ההיסטוריה — פחות חשובה

אחת הדרכים להתגבר על השעמום ולדבוק בלוח הזמנים היא להרבות בסיפורים ובציטוטים אישיים, הנבחרים לא פעם ממאגר ידוע, המועבר מדור מדריכים אחד לשני. אבל לאחר שלושה ארבעה ימים, גם השיטה הזאת מאבדת מכוחה, והתנגדות התלמידים גוברת. במסע של בית הספר ממרכז הארץ, ירון מספר כי המחנכים נדרשים להגביר את עוצמת הגערות: "מדובר בשואה, איזו בושה!", צעק המנהל.

הטקסים הם הכלי העיקרי ליצירת "חוויה" במסע. הם צריכים להיות "קצרים, להעביר מסר ברור, ולרגש", אומר מדריך. הדבר מחייב סדר ומשמעת. באושוויץ, בטקס "לכל איש יש שם" שנערך באולם חשוך באחד הצריפים, כמה תלמידים מוחאים כפיים לאחר שאחד מהם מספר על בני משפחתו שנהרגו בשואה. המדריך כועס. "לא מוחאים כפיים. זה לא תיאטרון ולא סטנד־אפ. כמה פעמים אמרתי לכם את זה!", הוא גוער בהם. "אני מסביר שוב את הנוהל: כל אחד מסיים ואומר: 'תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים', ואז כולם עונים 'אמן.."