"> יוסי לוס על אנתרופולוגיה, גישור ומיינדפולנס – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

יוסי לוס על אנתרופולוגיה, גישור ומיינדפולנס

פורסם לראשונה ב-16.5.2019

נישה אנתרופולוגית: האנתרופולוגיה שמחוץ ועם האקדמיה - סדרת פוסטים על אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות אשר חצבו לעצמן/ם נישה יחודית אשר משלבת עשייה חברתית, מחקר ופרנסה המתבססת על ידע וחשיבה אנתרופולוגיים. מתוך הנחה שבאופק התעסוקה הנוכחי והעתידי הסיכוי לקבל משרה קבועה באקדמיה ילך ויקטן, לצד הדינמיות והגמישות של שוק העבודה - נדמה שרבים מבין אלו הרוצים לעסוק באנתרופולוגיה יצטרכו ליצור לעצמם מקום ומרחב שלא היו שם קודם. אלו הסיפורים של האנשים אשר יוצרים לעצמם "נישה אנתרופולוגית".

--

ד"ר יוסי לוס הוא אנתרופולוג, מורה לאנתרפולוגיה, מדריך מיינדפולנס ומגשר. לאנתרופולוגיה הוא הגיע מאוחר יחסית, אחרי שבעבודת המאסטר שלו, בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, הוא ניתח באופן ביקורתי את תקופת מיסוד האנתרופולוגיה בישראל, אך לאחר מכן הוא צלל אל תוך העולם האנתרופולוגי וחקר בעבודת הדוקטורט ישראלים המתרגלים בודהה־דהמה ואת תהליך הפיכתם למתרגלים. לוס פרסם מאמרים ממחקריו ולימד במקומות שונים. הוא ניהל פרויקט פיתוח, הכשרה ומחקר של תוכנית לימודים דו לשונית שמבוססת על סיפורי ילדים מקוריים, ערך את אתר העוקץ ובשנים האחרונות הוא מלמד אנתרופולוגיה לילדים, מלווה חולים במחלות קשות וכרוניות בעזרת תרגול מיינדפולנס ומגשר:

"אנתרופולוגיה עבורי היא קודם כל התשוקה להבין אנשים אחרים ואת עצמי. אנתרופולוגיה עבורי היא נקודת מבט על העולם שמתמקדת בממדים הסמליים ובחוויות האנושיות, במשמעויות שאנשים מקנים לדברים, ובאופנים שבהם הם עושים זאת. אנתרופולוגיה עבורי היא הזמנה להקשיב לאחרים עם סבלנות ורצון טוב, להשעות ולהשהות את השיפוט שלי, בלי לבטל אותו ובלי לוותר עליו. אנתרופולוגיה עבורי היא התבוננות במעשים יום-יומיים וזיהוי משמעויות סמליות שגלומות בהם, כמו למשל מה זה אומר כאשר במשרד רב תרבותי נשים פלסטיניות וארמניות שותות רק אספרסו, גבר אשכנזי מבשל קפה ערבי, גבר אתיופי מעדיף קפה בוץ ועוד, או מה בעצם עושים ממשלת ישראל והחמאס כאשר הם יורים אלה על אלה. אנתרופולוגיה עבורי אינה רק מקצוע אלא דרך הסתכלות על החיים ועל הצד הסימבולי שלהם, שהוא הממד האנושי העיקרי.

סיימתי דוקטורט באנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה בהנחיית נורית בירד דוד ותמר כתריאל ב-2007. היה זה לאחר תואר ראשון בביולוגיה, ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות שבמסגרתו חקרתי את תקופת מיסוד האנתרופולוגיה בישראל. במאמר מוסגר אציין רק שלאור הבחירה המשמחת השנה להעניק לאלכס ויינגרוד פרס על מפעל חיים, במחקר שלי הוא התברר כיוצא דופן שהקדים את זמנו מבין אנתרופולוגי התקופה שפעלו בישראל.

את הדוקטורט עשיתי על ישראלים שמתרגלים בודהה־דהמה בישראל וניתחתי את התהליך שעובר מי שהופך להיות מתרגל. תהליך שבמרכזו חוויה טרנספורמטיבית מפתיעה שמתרחשת בדרך כלל בריטריט הראשון או בעקבותיו. אם רוצים להבין מיהו מתרגל בודהה־דהמה, יש לשאול מי חוזר לריטריט שני בעקבות חוויה משמעותית בראשון או בעקבותיו. הוא זה שהתרגול הופך לחלק חשוב בחייו. רבים משתתפים באחד ולא שבים יותר. ניתחתי מספר סיפורי חוויות אינדיבידואליים שונים זה מזה וזיהיתי בהם מרכיבים דומים עד כדי ניסוח של מודל חווייתי בעקבות תרגול ויפסנא בישראל. כאשר ערכתי מחקר משווה בקרב מתרגלי מדיטציית ויפסנא דומה (insight) ארה״ב, סיפורי החוויות היו שונים בעליל וכלל לא הזכירו את החוויות ששמעתי בישראל.

לאחר הדוקטורט, לימדתי מספר שנים במוסדות אקדמיים כמורה מן החוץ, וזה היה ניסיון נפלא. אולם, אז גם הבנתי את מצב האקדמיה ושמקומי לא יימצא בה. כשהתחלתי את הדוקטורט לא ידעתי שזו תקופה לא מתאימה לכך ולא הבנתי את המשמעויות וההשלכות של ההרעבה הממשלתית את התחומים האקדמיים שאינם קשורים להון. כיום, אף שאינני עוסק במחקר אנתרופולוגי, אני מגדיר את עצמי כאנתרופולוג לא רק כי זה תחום המחקר והידע העיקרי שלי אלא מכיוון שבמובן משמעותי לבי נמצא שם. מזה מספר שנים שאני מגשים חלום ומלמד ילדים אנתרופולוגיה. זה מרתק ומאתגר. ברוח זו, הייתי רוצה לראות לימודי אנתרופולוגיה בהרבה מקומות לקהלים רבים ומגוונים. זה בעיניי אחד האתגרים הראשיים של אנתרופולוגים בני זמננו בכל הדרגות והרמות – להוציא את האנתרופולוגיה מהמרחב האקדמי ולהנגישה לכל קהל אפשרי. הידע האנתרופולוגי ובעיקר צורת ההסתכלות האנתרופולוגית רלבנטיים וחשובים כיום, אולי יותר מאי פעם בעבר, לכולם. בדיוק בגלל תהליכי הגלובליזציה האינטנסיביים, אנחנו נתקלים באחרים ובאחרויות מסוגים שונים ובלתי צפויים, באופנים שונים ומפתיעים לעיתים קרבות והולכות. השמחה על העושר התרבותי שמפגשים אלה מעוררים, צריכים להיות מלווים בדאגה מהפוטנציאל הגדל והולך לאי־הבנה בין תרבותית. אנתרופולוגיה כתחום של ידע שפיתח מומחיות ומיומנות במחקר של אחרים ואחרויות, יכול לסייע בהתמודדות ובהתגברות על אי־הבנה בין תרבותית ובהחלשת הסכנה הטמונה בה.

התחלתי בשנתיים האחרונות לעסוק בגישור, עדיין רק בהתנדבות, וגם כאן באה לידי ביטוי התשוקה שלי להבין אחרים ולעזור להם להבין אלה את אלה. אחד המרכיבים המרכזיים בעבודת שדה אנתרופולוגית היא הקשבה סבלנית ואמפטית לסיפורים של אנשים על עצמם. גם בגישור אי אפשר להפריז בחשיבות של הקשבה, במיוחד בתרבות הישראלית שבה רבים עסוקים בחופש הדיבור של עצמם, אבל מעט מאד, מעט מדי, בהקשבה לאחרים, וזה כה חסר. נוסף על כך המיומנות הפרשנית האנתרופולוגית בזיהוי משמעויות, מסרים סימבוליים, חוויות... שמילאו תפקיד מערער בקשר בין הצדדים המסוכסכים שבאים לגישור מחזקת, להערכתי, את יכולתי לגשר בהצלחה. בחלק מהגישורים מצאתי את עצמי מציע לאחד הצדדים פרשנות אפשרית חלופית להתרחשות עבר שאיפשרה לו להבין בצורה מפוייסת יותר את הצד השני. זו לא פרקטיקה שלמדתי בקורסי הגישור, אלא התנסחה מאליה תוך כדי התהליך, ודי ברור שהיא תוצאה של המבט האנתרופולוגי. אך לא רק אנתרופולוגי.

תרגול המדיטציה שכיום מקובל לכנות אותה מיינדפולנס שינה את חיי לפני יותר מעשרים שנה בצורה שלא יכולתי לתאר לעצמי מראש וממשיך לשנות בצורות שמתבהרות בכל פעם רק בדיעבד. כיום אני מלמד מיינדפולנס חולים במחלות קשות (סרטן ועוד) וכרוניות בהתנדבות ובשכר ורואה קסמים בהתהוות. בשנים האחרונות, נעשה מקובל לשלב בין מיינדפולנס לטיפול נפשי ופיזי, לחינוך ולניהול. בנוסף על שילובים אלה, שילוב נוסף שנראה לי בעל פוטנציאל מאיר עיניים ופורה הוא בין מיינדפולנס לאנתרופולוגיה. אני מוצא חפיפה ניכרת בין שני התחומים ודיאלוג מעניין במקומות שאינם חופפים בין שתי הפרקטיקות, נקודות המבט, צורות החשיבה, והמערכות המושגיות. דיאלוג זה עשוי להוביל לשילוב משלים, מעורר מחשבה ומועיל. אין לי עדיין תשובה פשוטה איך נכון ומדויק לעשות זאת.

אם אפשר לומר שבאנתרופולוגיה התפתחה מיומנות בהבנת אחרים, ומאז המפנה הרפלקסיבי ברור שאי אפשר להבין אחרים, בלי לתת את הדעת על מי אני, הרי שמדיטציית מיינדפולנס מאפשרת, בין השאר, הבנה בהירה, מדויקת ומפורטת של עצמי. מיינדפולנס היא יכולת תודעתית (מודעות להתרחשות הפנימית הרגעית באופן שאינו מעדיף דבר) אשר פיתוחה מתאפשר דרך תרגילים תודעתיים, ודרך לימוד של מושגים שמקורם בדרשות של הבודהה, והם מאפשרים שחרור מאי־הנחת שהאדם מייצר בעצמו. כלומר, מדובר בשתי מיומנויות שהאחת מתמקדת באחרים, והשניה מתמקדת בעצמי, אך שתיהן מבינות את התלות ההכרחית של הבנת אחרים ועצמי.

דוגמא אחת להידרשות לאתגר כזה באה ממקום רחוק בדמותה של חוויה מטלטלת שעברה מתרגלת בודהה־דהמה אמריקאית ממוצא פקיסטני שהיא גם מרצה באוניברסיטה, כאשר הונחתה במהלך תרגול מדיטציה לשים לב לעור גופה. דבר לא הכין אותה להצפה של הדימויים, המשמעויות והחוויות בחייה שהיו קשורות להיותה חומה בחברה לבנה. היא היגרה כנערה עם משפחתה לארה״ב זמן קצר לאחר הפיגוע בתאומים. לדבריה, איש מבין מורי המדיטציה הלבנים וחבריה הלבנים לקהילת המתרגלים לא היה קשוב אליה במידה מספקת בנוגע לקשיים שהציפו אותה. רק מתרגלי בודהה־דהמה כמותה, שמסומנים בחברה האמריקאית כאחרים בגלל צבע עורם, התבררו בהמשך כמשענת מתאימה. אתגר דומה של אי הבנה יכול להיות רלבנטי באופנים שונים לבני ובנות זהויות קולקטיביות שונות, של רוב או מיעוט.״

עוד על יוסי לוס

--

הגהה: אורית נבנצל