"> הפרולטריון האקדמי – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

הפרולטריון האקדמי

מתן קמינר, פוסט דוקטורנט בחיפה ופעיל חברתי, ל"בחברת האדם" לציון האחד במאי (מאמר שפורסם אחר כך גם בהעוקץ), ומפנה את המבט דווקא אלינו - האנתרופולוגים בפרט והאקדמאים בכלל. לתפיסתו של קמינר - "על אקדמאים בדורנו נגזר להתחרות על תקנים הולכים ומתמעטים, להתקיים מעבודה ארעית בשכר נמוך, כשאנו חשופים ובעיקר חשופות לניצול מסוגים שונים, כולל ניצול מיני. אם לא נילחם ביחד על זכויותינו כעובדים לא תישאר לנו קרקע לעמוד עליה כאינטלקטואלים...דווקא מכיוון שרובנו הגענו לאקדמיה מתוך תשוקה ולא משיקולי פרנסה, קשה לנו לפעמים להבין שאנו עובדים מנוצלים..."

למאמר המלא:
""ב-1846 כתבו קארל מארקס ופרידריך אנגלס באידיאולוגיה הגרמנית כי ״רעיונותיו של המעמד השליט מהווים בכל תקופה את הרעיונות השליטים״, היות ש״אותו מעמד שאמצעי-הייצור החומריים עומדים לרשותו - אף הפיקוח על היצירה הרוחנית מצוי בחזקתו, [ולפיכך] כפופים לו רעיונותיהם של אותם אנשים שאין להם אמצעי ייצור רוחניים״. מארקס ואנגלס לא חזו כמובן את מערכת ההשכלה הגבוהה שאנו מכירים היום, וודאי לא את תהליך ההפרטה החלקי שעוברת המערכת הזו בשנים האחרונות; אך כיום מלותיהם מצלצלות בצליל מדויק מתמיד. לכבוד האחד במאי, יום הפועלות והפועלים הבין-לאומי, בואו נפנה את מבטינו אל מי שעבודתם היא לאייש את ״אמצעי הייצור הרוחניים״: אל עצמנו, הפרולטריון האקדמי.

הקוראים המחזיקים בתקן – רובכם, על פי הסטטיסטיקה, בגיל העמידה – עלולים להרים גבה לנוכח הכינוי הנ״ל. אתם נהנים ממשכורות בין הגבוהות במשק, מביטחון תעסוקתי שאין כמוהו ומיוקרה חברתית המאפשרים לכם לומר את שעל לבכם ללא תלות, לכאורה, ב״רעיונות השליטים״. האם אתם משתייכים באמת למעמד הפועלים? אותיר לכם לענות על השאלה. אולם אותה סטטיסטיקה מספרת שסיכוייהם של אקדמאים בני דורי ליהנות ממשרה כמו שלכם שואפים לסיכויינו להגיע להופעה של הביטלס. עלינו נגזר להתחרות על תקנים הולכים ומתמעטים, ובינתיים להתקיים מעבודה ארעית, בשכר נמוך, כשאנו חשופים ובעיקר חשופות לניצול מסוגים שונים, כולל ניצול מיני.

כמוכם, הפרופסורים שלנו, גם אנחנו הגענו לאקדמיה מתוך תשוקה ליצור ידע ולחלוק אותו, לחקור וללמד. לימדתם אותנו לראות בעבודה האקדמית ייעוד ולא ג׳וב, והאמנו שבאקדמיה נוכל לומר את האמת כפי שאנו מבינים אותה ללא פחד מפגיעה בפרנסתנו. אולי לא ידעתם שהזמנים השתנו, אולי לא רציתם להאמין עד כמה השתנו, ואולי היה לכם נוח לתת לנו לשגות באשליות. כך או כך מצאנו את עצמנו במילייה שבו התקדמותנו אינה תלויה במקוריות ובנחיצות של מחשבתנו, אלא ב״גב״ הכלכלי והתרבותי שאנחנו מביאים מהבית וביכולת שלנו לייצר, במהירות, מאמרים המתפרסמים, באנגלית, בכתבי עת שזוכים לדירוג גבוה על פי אינדקס שרירותי כלשהו. המילייה הזה הורג לאט לאט את התשוקה שלנו להגיד משהו חדש על העולם – אולי משהו שאף יוכל לשנות אותו! – ומחליף אותה במיומנות הטכנית של כתיבה ספציאליסטית, עמוסת ז׳רגון, המדברת אל קומץ קולגות בתת-תת-דיסציפלינה שעליה הטלנו את יהבנו.

לאווירה המסויטת הזו, הנפוצה כיום ברוב מדינות המערב, מצטרפת בישראל פרנויה מיוחדת הנובעת מפרויקט חיסול ההתנגדות של המשטר וגרורותיו, כגון ארגון ״אם תרצו״. לעת עתה – כל עוד קוד הצנזורה של שר החינוך בנט אינו נכנס לתוקף – הקביעות עדיין מגנה על בעלי התקן מפני אובדן מקום עבודתם. אך בנט וחבריו מודעים היטב לכך שהאקדמיה היא אולי המקום היחיד שבו צעירים ישראלים עדיין עשויים להיחשף לאמת ההיסטורית אודות הציונות והכיבוש, לאידיאולוגיות כלכליות חלופיות, ולתיאוריות מגדריות רדיקליות – והם מפעילים לחץ לשים לכך סוף. את הלחץ מרגישים אלו מאתנו שאינם מוגנים בידי תקן: ״אפקט הצינון״ נושף בעורפנו ומחלחל במורד הגב, ואנו מבינים כי למען עתידנו המקצועי עדיף לנו להימנע מלחקור נושאים שנויים במחלוקת, להרגיז תלמידים שעשויים להלשין עלינו, לבקר את סיפוחה של אקדמיית האפרטהייד בשטחים הכבושים למועצה להשכלה גבוהה, שלא לדבר כמובן על תמיכה בחרם על ההתנחלויות (ושלא להזכיר אפילו תנועת חרם אחרת, אלא אם זה על מנת להוקיע אותה מכל וכול). אמנם עוד לא הגענו למצב של הקולגות הטורקים שלנו, שמאות מהם עומדים כיום למשפט בשל חתימה על עצומה נגד המלחמה בכורדיסטאן, אך היום אינו רחוק.

דווקא מכיוון שרובנו הגענו לאקדמיה מתוך תשוקה ולא משיקולי פרנסה, קשה לנו לפעמים להבין שאנו עובדים מנוצלים, כמו עובדות הניקיון והמאבטחים באוניברסיטה – גם אם סוג הניצול ודרגתו שונים, וגם אם לא כולנו חווים אותו באותו אופן. הניצול שאנו חווים אולי אינו מביא אותנו לפת לחם, אך הוא מעוות את תשוקתנו לידע, והופך אותנו לברגים חרדים ומיואשים במכונה שמבהירה לנו, מיום ליום, שמה שמעניין אותה אינו האמת המדעית או הקניית השכלה רחבה, אלא הדבר שמעניין כל תאגיד אחר: רווחים.

תחת התנאים האלה, האידיאולוגיה המריטוקרטית והאינדיבידואליסטית הנפוצה באקדמיה מתגלה בכל כיעורה כ״רעיונותיו של המעמד שליט״ – דהיינו, הרעיונות המאפשרים את המשך שלטונו. התפיסות שמי שראוי להצלחה זוכה בה גורמת לאלו מאתנו ש״נכשלים״ להאשים את עצמנו ולהתבייש, ולמיעוט שמצליח לשגות באשליה שהוא זכה בהצלחה ביושר. התפיסה שידע נוצר בידי יחידים וראוי שיהיה לרכושם הפרטי גורמת לנו לקנא ולחשוד בקולגות שלנו, במקום לשתף אותם ברעיונותינו וברגשותינו. ושניהם גם יחד מונעים מאתנו להתאגד ולהיאבק יחד על האינטרסים ה״חומריים״ שלנו – שכרוכים קשר בל יינתק באינטרסים ה״רוחניים״ שלנו, של תלמידינו ושל החברה כולה.

ב״אידיאולוגיה הגרמנית״ לא התכוונו מארקס ואנגלס לרפות את ידיהם של אלו הנאבקים בשלטון אלא דווקא להפנות את תשומת ליבם אל חשיבותה של זירת המאבק ״הרוחנית״, חשיבות שלה השליטים מודעים היטב. באחד במאי ובכל יום, אנחנו חייבים להבין שאם לא נילחם ביחד על זכויותינו כעובדים לא תישאר לנו קרקע לעמוד עליה לחוד כאינטלקטואלים. לחלקנו יש הסכמים קיבוציים להגן עליהם, בעוד שאחרים – במיוחד במכללות – צריכים עדיין להקים אותם ארגוני סגל ולהילחם על הסכמים. וכולנו יכולים להצטרף לארגונים כמו אקדמיה לשוויון, הנאבקים על ממדים אחרים של צדק חברתי באקדמיה. יכולים? אנחנו חייבים, ולו מפני שהאלטרנטיבה מדכאת מדי."

בתמונה - הפגנת הסגל הבכיר במכללות מול הכנסת, 2018. צילום: לירון שני.