"> עודד ארז ונדים כרכבי על הפופולריות החדשה של המוזיקה הערבית בישראל – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

עודד ארז ונדים כרכבי על הפופולריות החדשה של המוזיקה הערבית בישראל

פורסם לראשונה ב-17.5.2019

בעיתוי מעניין של חגיגות האירוויזיון במקביל לציון יום הנכבה התפרסם מאמר חדש של האנתרופולוג נדים כרכבי מהחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה והאתנו-מוזיקולוג עודד ארז מהמחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר-אילן בכתב העת Popular Music.

ארז וכרכבי בוחנים במאמר את מה שניתן לכנות "השיבה אל הערבית" בשדה המוזיקה הפופולרית הישראלית בעשור החולף, אשר במהלכו זכו להצלחה יותר ויותר מוזיקה ומוזיקאים העושים שימוש בשפה הערבית, או מפעילים בדרכים שונות את האסוציאציה לערבית ולעולמות התרבותיים אליהם היא מהווה צוהר. מרבית המוזיקאים השותפים למפנה זה הם בני ובנות הדור שלישי להגירה היהודית מארצות ערב (שהוריהם נולדו בישראל או היגרו אליה כילדים). אך בשל האידיאולוגיה הלשונית של הנחלת העברית בכלל, ותיוג הערבית כשפתו של האויב או של האחר הלא-יהודי בפרט, על פי רוב, מציינים ארז וכרכבי, לא רכשו בנות ובני דור זה את השפה הערבית בבית הוריהם או בבית הספר.

בעזרת ראיונות, תצפיות, וניתוח חומרים מוזיקליים ודוקומנטריים מוזיקליים ארז וכרכבי דנים בעדנה המחודשת לה זוכה הערבית בקרב מוזיקאיות ומוזיקאים בנות ובני הדור השלישי תוך שהם מציעים טיפולוגיה של הדרכים השונות בהן ניגשות מוזיקאיות בנות הדור השלישי אל ערבית. ביחס של בני דור זה לערבית מזהים המחברים מאפיינים של מצב בו שפה מאבדת את מעמדה כאמצעי תקשורת יומיומי, ובהתאם התפקודים התקשורתיים שלה מאבדים את הבכורה ואת מקומן תופסים (באופן חלקי או מלא) תפקודים סמליים הקשורים ב"עבודת זהות", טיפוח זיקות תרבותיות, וייצור או החייאה של מורשת. מאפיין מרכזי של מצב זה (כפי שחשף ג'פרי שנדלר בספרו Adventures in Yiddishland, העוסק בגורלה של היידיש במאה ה-20), הוא הנטייה לתת בכורה לתכונותיה הצליליות והאסתטיות של השפה, באופן המטשטש את הגבולות בין שפה למוזיקה.

 בתמונה: ארז וכרכבי מתוך אתר עמיתי בובר
בתמונה: ארז וכרכבי מתוך אתר עמיתי בובר

בתוך השדה המגוון של מוזיקאים ה"שבים לערבית" במידות ואופנים משתנים, ארז וכרכבי מאפיינים גישה אחת המתייחסת ללהגים ערביים ספציפיים כמורשת תרבותית יהודית, אחרת הרואה בשפה ובמוזיקה הערבית מעיין סגנוני ממנו ניתן לשאוב חומרי גלם למהלכים של חדשנות אסתטית, ושלישית המצמצמת את הערבית לצליל בלבד, תוך זניחה מתמדת של מעמדה כשפת תקשורת וכמפתח לתרבותם של מיליונים. בהתאם, בין המוזיקאים בהם מתמקדים ארז וכרכבי (כמו נטע אלקיים ועמית חי-כהן, דודו טסה, רביד כחלני, A-WA, שפיטה, טונה, צפריר יפרח ואחרים), ניתן למצוא כאלו המתאמצים ללמוד להגים שונים של השפה על בוריים (לצד הסגנונות המוזיקליים הקשורים בהם), אחרים השרים בערבית בלי שליטה של ממש בשפה, וגם כאלו שמסתפקים בהפעלה של הערבית כאסוציאציה, דרך אימוץ מבטא כמו-ערבי, שירה בג'יבריש כמו-ערבי, או שימוש ספורדי במילים ערביות השזורות ברקמת התרבות העברית בישראל ומקורותיהם מגוונים. את הגישות הללו, המכונות (בהתאמה) "ערבית כמורשת", "ערבית כסגנון" ו-"ערבית כצליל" מציגים המחברים לא כקטגוריות קשיחות המאפשרות למיין את המוזיקאים או השירים השונים לקבוצות, אלא כהגיונות המשמשים פעמים רבות בערבוביה, במקביל או לסירוגין על ידי אותם המבצעים עצמם, ואף בתוך יצירה אחת (שיר, אלבום או מופע).

לצד כל אלו, ארז וכרכבי מבקשים להבין את ההקשר הפוליטי העכשווי של השיבה לערבית, הכולל הן את ההתעוררות התרבותית והפוליטית של מזרחים בני הדור השלישי (המכונה לעיתים "רנסנס מזרחי"), והן את החרפת הטון כנגד המיעוט הערבי בפוליטיקה הלאומית, כולל הנסיונות להעמיק את ההדרה של המיעוט הערבי-פלסטיני על יד ביטול מעמדה של הערבית כשפה רשמית. הם מעלים את הסברה לפיה דווקא הייאוש מפתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני והאקלים הפוליטי העוין את הערבים והערבית, תרמו לזמינות המחודשת של הערבית כמשאב אסתטי כללי וכמשאב של זהות יהודית בפרט. זאת בניגוד לעידן אוסלו, בו הזיקה לערבית במוזיקה הישראלית נתפסה במידה רבה דרך הפריזמה של גשר תרבותי בין ישראלים ופלסטינים.

עוד על עודד ארז

עוד על נדים כרכבי

--

הגהה: נילי גרבר