"> האם בני גנץ הולך לפסיכולוגית? ואם כן, אז למה זה מפריע לו ולכולם? – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

האם בני גנץ הולך לפסיכולוגית? ואם כן, אז למה זה מפריע לו ולכולם?

פורסם לראשונה ב-5.4.2019

אריאל ינקלביץ, דוקטורנט לאנתרופולוגיה בבן גוריון, כותב במיוחד לבחברת האדם על המקרה של בני גנץ דרך מחקריו על השינויים בתרבות פיתוח העצמי בקרב המעמד הבינוני ושדה הטיפול והאימון הפופולרי.

בסוף השבוע האחרון המדינה סערה סביב הידיעה של בן כספית במעריב על כך שהרמטכ"ל לשעבר ומועמד רשימת כחול-לבן לראשות הממשלה בהווה, בני גנץ, טופל על ידי פסיכולוגית מוכרת מרמת השרון ואפילו קיבל מרשמים לתרופות פסיכיאטריות. בסביבתו של גנץ, שבאופן אירוני קרא למפלגתו המקורית "חוסן לישראל", מיהרו להכחיש את הידיעה וטענו ש"הפסיכולוגית האמורה היא יועצת ארגונית וככזו ליוותה עניינים עסקיים וארגוניים". בעניין התרופות טען גנץ במפגן בוטה של מאצ'ואיזם מיליטריסטי ש"הכדורים היחידים שאני מכיר זה 5.56 ו-7.62", שהם כדורי רובה.

הפרשה גררה כצפוי גל של תגובות נזעמות ברשתות החברתיות, הן כלפי מפרסם הידיעה והן כלפי תגובתו של גנץ, שלטענת המבקרים הוסיפה חטא על פשע בכך שהיא ביטאה את הזלזול והדעה הקדומה הרווחת בחברה הישראלית על טיפול נפשי. פוליטיקאים וידוענים מיהרו לחשוף את התנסותם בטיפול בהווה או בעבר (בעיקר בעבר, ולא במקרה), וקראו לניצול הפרשה על מנת לעודד שיח פתוח ולהגביר את הלגיטימציה של טיפול פסיכולוגי כדרך התמודדות עם מצוקות נפשיות. גם פסיכולוגים גינו את דברי גנץ וקראו להוצאת הטיפול הנפשי מהבוידעם התרבותי.

ההנחה הבסיסית מאחורי התגובות לפרשה היא שטיפול נפשי עדיין נתפס בישראל כעניין סטיגמטי ומעורר בושה. הנחה זו מתנגשת עם ממצאיהם של מחקרים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים מהשנים האחרונות אשר מצביעים על התפשטותו והשתלטותו של השיח הטיפולי בחברה הישראלית. אם החברה שלנו אכן עוברת פסיכולוגיזציה, למה הפרשה עוררה הדים שכאלה? למה אדם כמו בני גנץ, נציג האליטה הגלובליסטית האחוס"לית שאימצה כביכול הביטוס תרפויטי גלובלי (כפי שטוענת למשל אווה אילוז), מיהר להתנער מה"האשמות" שהוא פנה לטיפול פסיכולוגי? אם רגישות פסיכולוגית הפכה לסוג של הון עבור קבוצה חברתית זו, למה גנץ נמנע מלמנף אותו - כפי שעשו פוליטיקאים אחרים שהגיבו לפרשה בסיפורים על טיפולים שעברו - ובמקום זאת פונה לסטריאוטיפ גברי ומיליטריסטי מיושן?

התשובה לשאלה זו חורגת מתחום האסטרטגיה האלקטורלית ולוקחת אותנו אל אופן התרגום של אותו שיח תרפויטי גלובלי בהקשר הישראלי. ראשית, מתוך היכרותי עם שדה הטיפול והפיתוח האישי הישראלי, אני בטוח למדי שגנץ לא משקר כשהוא טוען שלא עבר טיפול במובן הקלאסי אצל אותה פסיכולוגית (לגבי התרופות הפסיכיאטריות אני פחות מוכן להתחייב, אם כי זה נושא לפוסט נוסף). להערכתי, זה היה קרוב יותר לסוג של מנטורינג או קואצ'ינג מהסוג שכה נפוץ בקרב אנשי עסקים ומנהלים בארגונים. כפי שלמדתי במחקר שלי בקרב עובדי פיתוח-עצמי (קואצ'רים, מנטורים ודומיהם), סוג ההתערבות הזה אומנם מתמקד ב"עניינים עסקיים וארגוניים", אבל הוא עושה זאת תוך חיבור לעניינים אישיים. אז מה ההבדל בינו לבין טיפול קלאסי? באופן די סכמתי, ניתן לומר שטיפול פסיכו-דינמי עוסק בחשיפה ועיבוד של תכנים לא מודעים וחוויות עבר, ואילו אימון - בין אם הוא מוגדר עסקי, אישי או אחר - עוסק בגילוי וטיפוח חוזקות ורתימתן להשגת מטרות בעתיד.

--

ההבדל הזה הוא לא רק עניין של סגנון או מיקוד תרפויטי שונה, אלא הוא משקף תפיסות שונות של העצמי. בתפיסה הפסיכו-דינמית העצמי הוא ישות מורכבת וקונפליקטואלית, המכילה דחפים ורצונות סותרים שלא ניתנים להכרה ושליטה מלאה. מטרת הטיפול היא אומנם להביא כמה שיותר מאותם תכנים לא מודעים לתחום השליטה המודעת (האגו הפרוידיאני), אבל תמיד יישאר איזשהו חלק בתוך העצמי שעליו אין לנו שליטה, מעין נטע זר שמתחבא עמוק בתוכנו ולא נותן לנו מנוח. תפיסה זו של העצמי מתנגשת עם אתוס מושרש מאוד בקרב אחוס"לים מהדור של גנץ, שנמצאים במוקד הדוקטורט שלי, ושאותו ניתן לכנות בעקבות אורי בן-אליעזר "ביצועיזם". זהו גלגול מאוחר של מיתוס החלוץ אשר הופיע אחרי קום המדינה, ובמרכזו מחויבות לביצוע, יוזמה ופעלתנות בשירות המדינה. האתוס הזה, המוכר לנו ממשפטים מההווי הצבאי כמו "קשה יש רק בלחם" ו"אין לא יכול, יש לא רוצה", מניח עצמי תכליתי וכול יכול, שלא מקשה קושיות בנוגע למטרות אך גם לא בנוגע לרצונותיו הוא. זהו עצמי שקוף, ממושמע ומוכוון משימה, כזה שלא מתלבט ולא מהסס, ההפך מהעצמי הנוירוטי הפרוידיאני.

בני הקבוצה הזאת לא רק מדברים דוגרי, כפי שהסבירה תמר כתריאל, אלא גם מרגישים דוגרי. לכן, אין להם מה לחפש בטיפול פסיכולוגי. מבחינתם, הדרך להתמודד עם בעיות בתחום הפרטי היא להסתכל להן בלבן של עיניים ולפעול בצורה תכליתית לפתרונן, לא "לחפור" בטראומות ילדות. או כפי שמרואיין אחד ביטא זאת: "העבר מבחינתנו במקרים רבים הוא סרח עודף. זאת אומרת, תכל'ס, אני יכול לכעוס על אמא שלי עד מחרתיים, עליה השלום. הפסיכולוגיה הולכת לחפש בעבר כל מיני אינפורמציות שיעזרו לנו להבין את ההווה שלנו. עוברים, חופרים, חופרים כדי להבין למה אני הולך כל הזמן עם רגל ימין קדימה. אבל אוקיי, אז מה עושים עם זה?"

האימון, לעומת זאת, מניח עצמי שנמצא בשליטה רגשית מלאה ורואה את האדם כ"יצירתי, בעל תושייה ושלם". אין דחפים לא מודעים, רצונות סותרים ורגשות בלתי-מוסברים (אם כבר, אלה סימנים של פתולוגיה נפשית). זה רק אתה עם הערכים שלך והמטרות שלך, ולא פחות חשוב - עם האחריות שלך על חייך. או כפי שאותו מרואיין הגדיר זאת, "האימון מבחינתי עוסק במה עושים". אין פלא אפוא שאותם אחוס"לים בגיל העמידה, קהל הבית של גנץ ומפלגתו, מתחברים יותר לשפה התרפויטית החדשה הזאת מאשר לשפה הפסיכודינמית. אז אומנם הם כבר לא רואים בטיפול עניין שיש להתבייש בו, בניגוד להוריהם בני דור תש"ח, אבל כן רואים בו כישלון בגילום דמות העצמי הביצועיסטי והכול יכול שהם חוברתו אליו. אם להשתמש בדימוי מוצלח של אחת המרואיינות, "יש שני סוגי אנשים: יש אנשים שיש להם פתרון לכל בעיה, ויש אנשים שיש להם בעיה לכל פתרון." באיזה צד אתם חושבים שגנץ מעדיף להיות?

-

עוד על אריאל ינקלוביץ

הרצאה של אריאל ינקלביץ: בין אנתרופולוגיה פסיכולוגית ואתנו-פסיכיאטריה בישראל