סידני מינץ: אוכל, תרבות ויחסי כוח
פינה שבה אנתרופולוג/ית מציגים אנתרופולוג/ית בולטים, משפיעים ומעוררי השראה בתחומם
דפנה הירש על סידני מינץ והאנתרופולוגיה של האוכל
סידני מינץ, יליד 1922, לא תכנן להיות "אנתרופולוג של אוכל" אבל כל מי שכותב בתחום רואה בו סוג של אב רוחני או "זקן השבט", כפי שהגדיר אותו חוקר האוכל קרישננדו ריי. ובכל זאת, הביוגרפיה שלו כמו הכינה אותו להיות כזה: אביו, שלמה מינץ, שהיגר לארה"ב ממזרח אירופה, הפך לטבח מכורח הנסיבות. ועם זאת, אוכל לא היה עבורו רק אמצעי פרנסה, אלא גם מקור להנאה חושית ולביטוי של תשומת לב ודאגה. בניגוד לכך, האם פאני – אינטלקטואלית ופעילה בתחום זכויות עובדים – יכלה להסתפק בארוחה קרה של לפת מבושלת. דומה שהבן סידני, חוקר של עבודה ואוכל, נטל משניהם: הדיון האינטלקטואלי שלו באוכל לוקח בחשבון לא רק את הממד הסחורתי שלו ואת היותו תוצר ומייצר של עבודה, אלא גם את משמעויותיו החברתיות ואת כוחו הרגשי.
לכתיבתו של מינץ התוודעתי בסמינר של גדי אלגזי על גישות ומסורות במחקר התרבות, בראשית לימודי התואר השני. זה היה הרבה לפני שחשבתי שאי פעם אעסוק במחקר על אוכל, שהלהיב אותי יותר כאובייקט לצריכה מאשר למחשבה. אבל אם יש מישהו שהעבודה שלו מדגימה עד כמה אוכל הוא מעניין, הן הודות למרכזיות שלו להבנת תהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים והן הודות לרב-ממדיות שלו – הרי זה סידני מינץ. כשהגעתי לחקור אוכל שנים לאחר מכן, מינץ היה אחד ממקורות ההשראה.
סידני מינץ החל את דרכו כחוקר של קהילות עובדים חקלאיים בפורטו ריקו במחלקה לאנתרופולוגיה בייל, שם לימד במשך שני עשורים. הוא עזב את ייל כדי להקים את המחלקה לאנתרופולוגיה בג'ונס הופקינס יחד עם ריצ'רד פרייס, אף הוא חוקר של הקריביים (יחד הם כתבו את הספר The Birth of African American Culture: An Anthropological Perspective משנת 1976).
ספרו החשוב ביותר של מינץ בתחום מחקר האוכל הוא Sweetness and Power: The Place of Sugar in Modern History משנת 1985 – נושא מתבקש כמעט, שכן את עבודת השדה שלו לדוקטורט עשה בקהילה של פרולטריון חקלאי במטעים של קני סוכר ("הספר הזה נטה לכתוב את עצמו", כתב מינץ בצניעות, "צפיתי בתהליך בתקווה שהוא יגלה לי משהו שלא ידעתי"). הספר משלב אנתרופולוגיה והיסטוריה של ייצור וצריכת סוכר בקריביים ובאירופה (בדגש על אנגליה) בהתאמה, במיוחד מהמאה השבע-עשרה ועד ראשית המאה העשרים. מינץ מנתח בו התפתחויות בקולוניות ובמטרופולין כחלק משדה אנליטי אחד ועומד על יחסי הגומלין ההדוקים בין ספירת הייצור לספירת הצריכה: כל אחד מהקטבים קובע חלקית את ההתפתחויות בשני. כפי שמראה מינץ, השליטה של המטרופולין בקולוניה לא תמיד מבוססת על אלימות גלויה, אלא לעיתים על תחומים אינטימיים כמו טעם, המייצר ביקושים, ובכך מכפיף את גורלם של העובדים בקולוניות להרגלים של אנשים זרים ורחוקים.
עם זאת, "טעם" בעצמו אינו קטגוריה נייטרלית וטבעית. מינץ מזכיר כי המשיכה לטעם המתוק, אף שאפשר לראות בה נטייה אוניברסלית, עדיין לא מסבירה את השינויים בצריכת הסוכר, אשר מאמצע המאה השבע-עשרה הפך בהדרגה ממוצר מותרות שנצרך על ידי האריסטוקרטיה למקור של קלוריות זולות וזמינות עבור הפרולטריון. הפיכתו של הסוכר ל"צורך" היא בעצמה תוצר של התרחבות הנכסים הקולוניאליים והשוק הקפיטליסטי העולמי, כמו גם של ארגון העבודה בקולוניות ובאירופה. מינץ מראה כיצד מטעי קני הסוכר בקריביים היו סוג של מיזמים אגרו-תעשייתיים שהתבססו על עבודת עבדים, ושהקדימו למעשה את התפתחות התעשייה המודרנית באירופה במאה השמונה-עשרה. עם זאת, האספקה של קלוריות זולות, שנצרכו בדרך כלל יחד עם משקאות כמו תה, קקאו וקפה, שבעצמם הפכו לזמינים הודות להתפתחות המסחר הקולוניאלי, עזרה "לתחזק" את הפרולטריון. תהליך ההתפשטות של צריכת הסוכר באירופה הייתה כרוכה אפוא בהיווצרות שימושים חדשים ומשמעויות חדשות. משמעות, טען מינץ, אינה טמונה באובייקט או בחומר עצמו, אלא בשימוש שאנשים עושים בו במסגרת יחסים חברתיים. נוסף על שלל התובנות שהוא מציע, גדולתו של הספר באופן שבו הוא קושר בין אתרי הייצור הקולוניאליים לזירות הצריכה במטרופולין, בין כלכלה פוליטית לתרבות, בין רמת המקרו של תהליכים גלובליים לרמת המיקרו של תשוקות מוגפנות (embodied).
עבודתו של מינץ על הסוכר פתחה פתח למחקרים נוספים בתחום, שבמרכזם שאלות הנוגעות להיווצרות הרגלי בישול ואכילה ולהשתנותם. פרדוקס בסיסי המאפיין את ההתנהגות האנושית בתחום האוכל, טען מינץ, הוא שמצד אחד קל יותר לשנות את הפוליטיקה של חברה מאשר את התפריט שלה, ומצד אחר – בתנאים מסוימים הרגלים בתחום האוכל עשויים להשתנות באופן רדיקלי ובמהירות. ספרו השני של מינץ על אוכל, Tasting Food, Tasting Freedom: Excursions into Eating, Culture and the Past משנת 1996, הוא קובץ של מאמרים שבהם הוא עוסק בשאלות של שינוי והמשכיות ובמיוחד ביחסים שבין אוכל לתרבות וליחסי כוח. למשל, אחד הפרקים מוקדש לאורחות האוכל של עבדים בקריביים, ובו קושר מינץ בין היכולת של העבדים ליצור מטבח – והמטבחים הקריביים הם פרי יצירתם של עבדים – ליכולת לבטא אנושיות אל מול הדה-הומניזציה שנעשתה להם, וכך לחוות את טעם החירות (קשה שלא לחשוב על הדברים שהתפרסמו לאחרונה בהארץ על המחסור באוכל בכלא חרמון ומה שהוא עושה לאסירים). שאלה נוספת שמינץ דן בה באריכות בספר זה נוגעת למושג המטבח (cuisine) עצמו: עבור מינץ, מטבח מחייב אוכלוסייה כלשהי שצורכת אותו לעיתים קרובות מספיק כדי לראות עצמה מומחית ביחס אליו, לאופני ההכנה שלו ולטעמו הראוי, ושמושקעת רגשית במומחיות הזו. משום כך, המושג "מטבח לאומי" הוא בהכרח אידיאולוגי. בכך הוא נבדל מחוקרים ששמו דגש על תפקידם של שיחים ושל רפרטוארים "מלמעלה" בהתגבשות מטבחים לאומיים.
התרומה של מינץ, יש לציין, רחוקה מלהתמצות במחקר האוכל. היא באה לידי ביטוי במחקריו על הקולוניאליזם והתפתחות הקפיטליזם, על המודרניזציה המוקדמת של הקריביים, כמו גם על מושג התרבות, שאותה תפס כישות הטרוגנית ודינמית (כלומר, היסטורית) בהכרח – כתוצר חברתי, אך גם כמייצרת חברה. הידע הנרחב והמגוון של מינץ בא לידי ביטוי בכמות עצומה של ספרים ומאמרים שפרסם לאורך הקריירה הארוכה שלו, והיד עוד נטויה. בימים אלה הוא חוקר נושא שכמעט לא עסקו בו בתחום מחקר האוכל: התססה.
עוד על סידני מינץ
—
דפנה הירש היא חוקרת תרבות מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. היא עוסקת בשאלות הנוגעות לבניית תרבות חיי היום-יום, גוף ומגדר, היגיינה וחומוס. ספרה "באנו הנה להביא את המערב": הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט יצא בשנת 2014 בהוצאות מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות.
הגהה: נילי גרבר