"> גיא ברוקר בעקבות הגבריות האבודה – פתיחה אלטרנטיבית וכניסה לשדה למאמר על תיירי מין ישראלים בתאילנד – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

גיא ברוקר בעקבות הגבריות האבודה – פתיחה אלטרנטיבית וכניסה לשדה למאמר על תיירי מין ישראלים בתאילנד

פורסם לראשונה ב-23.7.2019

בגליון האחרון של כתב העת סוציולוגיה ישראלית התפרסם המאמר בעקבות הגבריות האבודה: תיירי מין ישראלים בתאילנד, שכתבו גיא ברוקר - דוקטורנט בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, והמנחה שלו עמליה סער. המאמר מציג את זירת תיירות המין של גברים ישראלים בפטאיה שבתאילנד כמקום לכינון מחדש ולשיקום סימבולי של דומיננטיות גברית, שעל פיהם אבדה כאשר הנשים הישראליות הפכו לחזקות ולתובעניות מדי. אך במיוחד לבחברת האדם מציע ברוקר פתיחה אחרת למאמר, המתארת את כניסתו לתוך שדה המחקר, הקשיים, הקסם והעוצמה של המחקר האנתרופולוגי.

גיא ברוקר: "אם המאמר היה מתפרסם בכתב העת 'אנתרופולוגיה ישראלית' (ובשלה העת לכתב עת כזה), כך הוא היה נפתח: הכניסה לשדה המחקר.

לקראת הטיסה התמלאתי חששות. פעמים רבות טסתי לטיולים ממושכים אך הפעם זה היה שונה, הייתה לי מטרה ממוקדת יותר מאשר ליהנות. אך המטרה האמורפית של עבודת שדה במקום לא מוכר ובארץ זרה לוותה בחששות רבים: מה יהיה? איך אצור קשר עם הגברים הישראלים? האם בכלל מישהו יסכים לדבר איתי? ציירתי לי תסריטים שבהם בעלי מועדוני גו-גו מאיימים עליי באקדחים שלא אבוא להטריד יותר את לקוחותיהם. חשבתי לעצמי, איך אני יודע לסבך את עצמי בצרות לא מחוייבות-המציאות, למה לא יכולתי לבחור נושא פשוט יותר, ידידותי יותר. אבל אולי מה שמושך אותי כל כך באנתרופולוגיה הוא בעצם האפשרות ללכת למקומות לא מוכרים לי, לסקרן את עצמי ולחוות מפגשים שלא היו נקרים בדרכי ללא האנתרופולוגיה (אני מודע לביקורת שמשפט זה יכול לעורר, אבל הוא אמיתי ביותר עבורי).

כאשר המונית משדה התעופה הורידה אותי בפתחי רחוב הקאווה-סאן, רחוב התיירים בבנגקוק, התנוסס במעלה הרחוב שלט גדול-ממדים ומואר באורות נאון אדומים: הקשר הישראלי. הבנתי שהגעתי למקום הנכון. תרתי אחר חדר זול ברחוב הצפוף בין הדוכנים והמסעדות עמוסי התיירים. ריחות מוכרים של טיגון פלאפל התערבבו עם משפטים באנגלית ותאית, וריחות הפאד-תאי התערבבו עם משפטים בעברית.

למחרת בבוקר שמתי פעמיי לכיוון הקשר הישראלי בלחות ובאוויר הדחוס של בנגקוק. כאשר פתחתי את הדלת עורי חש במשב הרוח המוכר כל כך - המזגן, ואוזניי פגשו בצלילים המוכרים כל כך - המוזיקה הגלגל"צית. התפריט שהוגש לי בעברית הציע ארוחת בוקר ישראלית ונס קפה עלית, והעדות היחידה לכך שאני נמצא במרכז בנגקוק ולא בקפה גרג באוניברסיטה הייתה שהמחיר ננקב בבאטים תאילנדיים. המקום גם הציע שירותי אינטרנט בעברית, משרד נסיעות אשר מארגן טיולים לישראלים, מקום לשמירת חפצים ולוח מודעות. ארוחת הבוקר שהזמנתי לוותה בשיחה ידידותית עם "פז"מניק" בתאילנד שהסביר לי מה אני "צריך" לעשות. בין המלצותיו של ידידי החדש לא נפקד ביקור שאסור להחמיץ במועדון גו-גו בפטפונג, וגם Body Massage "שזה פשוט חבל על הזמן". אחרי שיחת האינפורמציה התחלתי לתכנן תוכניות אופרטיביות לגבי המחקר, שעיקרן היו לשבת בקשר הישראלי ו"לצוד" את המשתתפים המבקרים בפטפונג. הייתי מרוצה מכך שהמחקר מתחיל להתממש, אך לפני כן עליתי למשרד הנסיעות והזמנתי לי כרטיס למקום שנראה מעניין ונעים לחופשה של חמישה ימים בקנצ'נבורי, שנמצאת שעת נסיעה מבנגקוק.

למחרת בבוקר הייתי בתוך קבוצת ישראלים, מחכה להסעה לקנצ'נבורי. ההסעה הגיעה למקום יפה על גדות נהר הקוואי. הרגשתי קצת חנוק מכל הישראליות שאפפה אותי, והרי לא מזמן עזבתי את ישראל. נסעתי באוטובוס מקומי לטיול במפלים באזור. כאשר חזרתי לעת ערב, ישבתי במסעדה של המקום ואוזניי התחדדו לשמע השיחה שהתנהלה מאחוריי ודנה באנשים שבאים לעשות סקס בתאילנד. הבנתי שמדובר בישראלים שגרים בתאילנד שנים רבות, התגברתי על הבושה והתיישבתי לידם. לא ידעתי שצעד זה יהיה כה משמעותי למחקר שלי. הסברתי להם שבאתי לעשות מחקר על תיירות המין של גברים ישראלים בתאילנד, והתברר לי שישנה עיר ייחודית אך ורק למטרה זאת - העיר פטיה, שבה יש מושבת ישראלים קבועה. נזכרתי שאודזר (Odzer, 1994) הזכירה את העיר הזו כעיר חוף שאליה יורדים הזוגות לסופי שבוע. המזל האיר לי פנים כפליים - אחד משני רעיי החדשים, רז, היה שותף במלון ישראלי שנמצא בפטיה. למרות שאני לא אדם מאמין, הוא פשוט נפל לי מהשמיים: השיחה התארכה, והמידע שקיבלתי היה כמו מטמון פנינים עבורי. קבעתי להיפגש עם רז בעוד שבוע אצלו במלון בפטיה.

לאחר שהבנתי שהיעד האמיתי של המחקר שלי נמצא בפטיה, ניגשתי למשרד הנסיעות בקשר הישראלי ובשקט בשקט, נבוך מכל הסובבים אותי, אמרתי שאני רוצה כרטיס לשם. הפקידה קרצה לי (נראה לי שגם גירץ היה מסכים איתי שזו היתה קריצה ולא מצמוץ) ואמרה לי לחכות מחר למטה במסעדה, משם תאסוף אותי הסעה שעוברת בכמה מקומות בעיר.

למחרת בבוקר ישבתי וחיכיתי, קצת מתוח. כבר עבר זמן רב מהשעה היעודה, אך התביישתי לשאול לפשר העיכוב. ואז זה הגיע, נכנס נהג תאילנדי שמנמן והרעים בקולו (או שרק לי זה נשמע כך) - "פטיה! פטיה!". בפנים מבוישות משהו יצאתי, מוצף בתחושה מוכרת מן העבר של גיא בן השבע שובר צלחת מרק באמצע חדר האוכל של הקיבוץ בארוחת ערב שבת, והעיניים של חצי קיבוץ מסתכלות עליו ושואלות "מה קורה עם הבן של שמואל?". הרכב היה כבר מלא גברים - אנגלים, גרמנים וישראלים, בשלשות או בזוגות, אז מצאתי לי מושב בודד. הפקקים של בנגקוק עברו עליי במחשבות על הלא נודע. אני היחיד שלא הוציא הגה מהפה כל הנסיעה, וזה לא שאני לא טיפוס ידידותי: הגרון היה יבש ומיתרי הקול בחרו לנוח. הוצאתי את המחברת וכתבתי "לבד! כל כך לבד! הנושא חשוב, הנושא מעניין, אבל אני הולך לפגוש אנשים שלא הייתי רוצה בקרבתם, אז למה דווקא? לא חבל על הכסף והזמן?"

לאחר שהגענו לעיר, מצאתי את עצמי עומד לבד ברחוב ושני נהגי אופנוע הציעו לי מלון להתאכסן בו. החזקתי את כרטיס הביקור שרז נתן לי והסברתי להם שרק לשם אני רוצה להגיע. כמובן שהדבר לא מנע מבעדם לעצור בעוד כמה מלונות בדרך, עד שראיתי מרחוק שלט גדול בעברית - מאי טרוול. בדרך למלון הישראלי My Travel הרגשתי די בודד, ומייד כשקיבלתי את החדר כתבתי במחברת שלי: "נהג האופנוע מסיע אותי ל- My Travel, הרוח מרביצה לי בפנים ואני לא יודע אם הדמעות בעיניים שלי הן מהרוח או מהלבד. אני עושה Check-In ושם לב שמעבר לדלת במסעדה, בחורה תאילנדית עושה לי עיניים, פתאום אני הרבה פחות לבד". אני ממשיך וכותב "אולי מהר מדי, אבל אני מרגיש שהבנתי משהו חשוב: חוסר הרצון להרגיש בודד הוא כה חזק ואולי הוא מביא הנה כל כך הרבה הגברים?"

החדר, שמוקם בקומה השנייה מבין 14 חדרים, נראה כמו שדמיינתי חדרים בבית זונות זול: תמונת פוסטר של נוף, שלט לטלוויזיה, מקרר קטן ועליו חפיסת קונדומים. המיטה עם ציפוי כחול דהוי שהפך עם הזמן לאפרפר. כדי שלא אשכח לאיזה מטרה הגעתי, על השידה ליד המיטה הונח קונדום בודד נוסף. אני מניח את התיק, מדליק את המזגן, בוחן את ערימת סרטי ה-DVD המונחים מתחת לטלוויזיה. ביניהם אני מוצא דיסקים צרובים של "חגיגה בסנוקר" ועוד סרטים ישראלים, וזה נתן לי אישור סופי שהגעתי למקום הנכון.

לאחר מקלחת ומנוחה אני יורד ללובי-מסעדה שבו שולחנות מסודרים, משרד, חדרון קטן של מחשבים, שולחן ביליארד ועל הקירות תמונות רבות של גברים ישראלים חבוקים עם תאילנדיות ודברי תודה לרז ושותפו השני עומר, בעברית כמובן. התמונות הרבות על הקירות הן מזכרות אילמות לכיבושים הרבים שכבר התרחשו בפטיה. המקום די מלוכלך אבל סביר. אני מזמין מהמלצרית התאילנדית חומוס וסלט. בפטיה קיימות עוד ארבע מסעדות ישראליות במובלעות של התיירים הישראליים, ובהן התפריטים כתובים בעברית והאוכל המוגש הוא "ישראלי טיפוסי". על לוחות המודעות בסביבה תלויים פתקים ושלטים בעברית המסמנים כך את המרחב כמתחם ישראלי. במובלעות אלה ניתן לשמוע עברית לא רק מפי הגברים הישראליים, אלא גם מפי מספקות השירותים המקומיים, בעיקר "בן זונה" או "רוצה מציצה".

בערב אני יוצא לרחוב, ולא מספיק לצעוד שני צעדים עד שמהבר שליד צועקת לי בחורה "Come-on, Come-on”. הרחוב מלא ברים שבכניסה אליהם שורה של נערות צעירות צועקות לי לבוא אליהן. אני ממשיך במורד הרחוב וגם הרחוב הבא הומה גברים ובחורות תאילנדיות. צעקות "Come-on sexy boy, Come-on sexy boy" נשמעות לעברי מכל עבר, וזה לא שאני חתיך הורס. הברים אינם נגמרים, זו עיר משוגעת, מאות ברים עם נערות תאילנדיות, מועדוני גו-גו, דיסקוטקים ומועדוני ריקודים. לאורך הטיילת, על הים, מאות בנות עומדות ומנסות לפתות אותי להצטרף אליהן. אני מרגיש מוצף, נחשק, כל כך הרבה נשים קוראות לי, עושות לי עיניים, נוגעות בי, חבורה של בנות מתנפלת עליי בקריאות "Sexy Man". הייתי בהלם טוטאלי מן העיר הזאת, חשבתי לעצמי - איזה טירוף! קראתי על מנגנוני הכוח הפטריארכליים, אני מאמין בהגות הפמיניסטית, קראתי עדויות מזעזעות של זונות, והעיר הזאת, בהתנהלות הנורמלית של כל הסובבים, מטשטשת את מה שידעתי. ללא ספק חוויתי שוק ראשוני של מציאות אנושית שונה מכל מה שנתקלתי בו בכל חיי. החוויה החזקה הזו של הערב הראשון תהפוך בהמשך לשאלה שאני לא פוסח עליה עם אף מרואיין: "מה הרגשת כשהלכת פה ברחובות בערב הראשון?".

למחרת ישנתי עד שעה מאוחרת ובצהריים ירדתי ללובי ופגשתי את רז, ששמח לפגוש אותי. דיברנו ואלינו הצטרפו עוד כמה גברים ישראלים. השיחה בינינו קולחת ועולים בה דברים שאני אומר לעצמי שאני חייב לרשום. לאחר מכן אני ורז נשארים לבד והוא אומר לי שאני לא צריך לראיין אף אחד אלא רק לשבת ולהקשיב, והוא ישאל את הגברים את כל השאלות שאני רוצה לדעת. הייתי בשוק, הרי רק לפני חודש לימדתי במבוא לאנתרופולוגיה את המאמר "חבורת קרן הרחוב", וזה משפט שדוק אומר לוויט. אני אומר לעצמי "יש לי אינפורמנט מפתח, שלמד בבית ספר לאינפורמנטים, הוא פשוט מושלם עבורי" - דבר שהתבדה בהמשך. את הדלתות לעולמם של תיירי המין פתחתי בעצמי, ואף יותר מכך - התברר כי שותפו של רז, עומר, שימש כ"שומר סף" ועקב אחר התנהלותי לאורך כל שהותי במלון.

אחרי הצהריים לקחתי מונית לסופר גדול כדי לקנות לי מצרכים שיהפכו את חדר בית הזונות לביתי לתקופה הקרובה. ראשית קניתי סדינים נקיים וכמה מצרכים למקרר. הסופר היה ענק, ממוזג והציע מכל טוב. רק דבר אחד היה שונה בתכלית ובולט ביותר והוא הזוגות המעורבים שהסתובבו בו - תאילנדית צעירה וגבר שאינו תאילנדי.

הערב השני מגיע, אני שוב יוצא לרחובות, וכשאני חוזר לחדרי אני כותב ביומן "הערב אני שוב הולך ברחובות, אך הפעם השוק של ההתחלה לא מסווה את מאות הנערות והנשים המסכנות שקוראות לכל גבר שעובר בסביבה. אני רואה נערה מנגבת זיעה מהמצח של זקן גרמני, אני רואה גבר אנגלי עם שתי נערות, אחת מתחת לכל זרוע. זוג ישראלים צעירים מתגפפים עם שתי נערות מקומיות. זה כל כך שונה מאתמול. אני מחפש את הרחובות הצדדיים, בלי הברים, כדי לעבור דרכם".

תקציר המאמר בעקבות הגבריות האבודה: תיירי מין ישראלים בתאילנד / גיא ברוקר ועמליה סער

המאמר מציג את זירת תיירות המין של גברים ישראלים בפטאיה שבתאילנד כמקום לכינון מחדש ולשיקום סימבולי של דומיננטיות גברית, שעל פיהם אבדה כאשר הנשים הישראליות הפכו לחזקות ולתובעניות מדי. עבודת שדה ושישים ראיונות עם תיירים ישראלים בעיר, שהיא מרכז עולמי של תעשיית המין, חושפים אצל הגברים תחושות של נחיתות לגבי מראם, מצבם הכלכלי ואונם, וכעס כלפי נשים ישראליות שלהרגשתם פוגעות ביכולתם לממש את גבריותם. הגברים הישראלים מחפשים מפלט זמני בחופשת המין בתאילנד, שהפכה לזמינה וזולה עבורם בזכות היתרון היחסי של ישראל בכלכלה הגלובלית. שם הם מנסים לממש פנטזיות של גבריות פטריארכלית בלתי מעורערת באמצעות פרפורמנס של היפר-גבריות, שליטה, אלימות והכפפת נשים. הניתוח מפרש פרקטיקות אלו כתגובה לעלייה היחסית בכוחן של הנשים בישראל, לקושי המתגבר של גברים לתפקד כמפרנסים ראשיים ולציפיות הסותרות שהם תופסים כמופנות כלפיהם - להמשיך להפגין און מיני וכלכלי, אך בה בעת לגלות רגישות ולנהוג בשוויוניות מגדרית.

עוד על גיא ברוקר

עוד על עמליה סער

--

עריכת לשון והגהה: אורלי ניטיס יעקובי