"> אנתרופולוגיה של פוליטיקה, אידיאולוגיה ומפלגות – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

אנתרופולוגיה של פוליטיקה, אידיאולוגיה ומפלגות

סיגל עוזרי-רוייטברג, כתבה במיוחד לבחברת האדם לקראת סבב הבחירות השני, על עליתה, ירידה ושוב עליתה של הסוציאל דמוקרטיה במפלגת העבודה וגם על האנתרופולוגיה של המערכת המפלגתית והפוליטית בישראל. מחקרה של עוזרי-רוייטברג, כיום במכון מופ"ת ובסמינר הקיבוצים, התמקד במפלגת העבודה בשנים 2006-2009, אך רלוונטי מאוד גם להבנת התהליכים של הבחירות הקרובות. חלק מהמחקר, יתפרסם בקרוב גם כספר בהוצאת מאגנס ויד טבנקין


סיגל עוזרי-רוייטברג - אידיאולוגיה, זהות וסוציאל דמוקרטיה במפלגת הישראלית (בין 2006 ל2019)

"התרבות הפוליטית בישראל עוברת שינויים משמעותיים בעשורים האחרונים שיש להם השלכות מרחיקות לכת על כלל תחומי החיים החברתיים. המחקר האנתרופולוגי, בארץ ובעולם עסק ועוסק רבות באספקטים הפוליטיים של תופעות וזירות חברתיות מגוונות, אך הוא לא נטה למקד עצמו בחקר הפוליטיקה עצמה. זירות הפוליטיקה הגדולה: מפלגות, פרלמנטים, ממשלות- זוהו לרוב כמוקדי המחקר של מדעי המדינה ומעט מן המחקר האתנוגרפי מוקם בהן. אולם, חשיבותם וכוחם הדיפוזי של הפוליטיקה והתרבות הפוליטית והערך המוסף של נקודת המבט האנתרופולוגית המוחלת עליהן, מצדיקים לטענתי, הרחבה של עיסוק מחקרי זה. לשם המחשת העניין שאני מצאתי בשדה זה, אציג בקצרה את המחקר האתנוגראפי שערכתי במפלגת העבודה הישראלית בין 2006-2009 ואת הרלוונטיות של כמה ממצאיו להבנת התפתחויות פוליטיות בנות-זמננו.
במחקרי ביקשתי להכיר מקרוב את השינויים שחלו בשיח האידיאולוגי שקיימו פעילי המפלגה, לאחר הצטרפות 'עם אחד' ובחירתו הראשונה של עמיר פרץ ליו"ר, בנובמבר 2005. קשה להגזים בתיאור ההפתעה הפוליטית שהביאה עימה בחירה זו, שלאחריה עזבו את המפלגה שמעון פרס וחברי סיעה נוספים לטובת מפלגת קדימה. היא זכתה בעיתונות לכינוי הסימבולי "מהפך" שהדהד ל-77 ולהעברת תמיכתם הפוליטית של מצביעים מזרחים בישראל, ממפא"י לליכוד והיא נשאה בחובה לכל הפחות שתי הבטחות לשינוי סדר היום המפלגתי. הבטחה מוצהרת, לשינוי אידיאולוגי שיפעל לקידום מדיניות סוציאל-דמוקרטית/חברתית והבטחה מרומזת יותר לשינוי בדימויה הזהותי-אליטיסטי של המפלגה ובסיכוייה לייצג מצביעים מן הפריפריה המזרחית של החברה בישראל. אמנם, יום לאחר בחירתו, הצהיר עמיר פרץ על 'קבירת השד העדתי', אולם זהותו המזרחית הוסיפה לשחק תפקיד חשוב בעיצוב דמותו הפוליטית ובהון הסימבולי שהיה לו בתוך המפלגה ומחוצה לה, לחיוב ולשלילה.
המשמעות הסימבולית של בחירת עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה הישראלית, הייתה הטריגר שהניע את העניין שלי בשדה המחקר, אולם מחקרי לא מוקד בו או במחנהו. הוא התחקה אחר ההתפתחויות בדינמיקה ובשיח הפנים מפלגתי, שנוצרו עם הצטרפות פעילים פוליטיים חדשים, צעירים וסוציאל-דמוקרטיים למפלגה, עם בחירת עמיר פרץ ליו"ר, אך גם הרבה אחריה. היה זה מחקר רב זירתי שנע בין זירות 'המעלה' (בישיבות סיעה, ישיבות מרכז ועוד) ובין זירות 'המטה' (ישיבות מחוז, ישיבות בסניף, בבתי קפה ובבתים הפרטיים של הפעילים).
הדינמיקה הפנים מפלגתית אליה נחשפתי אפשרה לי להבין את עומק המשבר האידיאולוגי והזהותי שעברה המפלגה בשנים אלו בהנהגת עמיר פרץ ואהוד ברק. אחד הביטויים הבולטים למשבר היה שבמשך פחות משלוש שנים (בין 2008 ל2011), 11 מתוך 19 חברי סיעת העבודה בתקופת המחקר, פרשו ממנה, לאור אכזבתם ממנהיגות המפלגה ו/או מן הדינאמיקה הפנים- סיעתית.


בבואי לנתח את הוויכוחים האידיאולוגיים שהתקיימו בין כוחות פוליטיים שונים בתוך מפלגת העבודה, ולבחון את 'האידיאולוגיה' הן כמושג תיאורטי והן כמושג אמפירי (ברמת ה-emic), הסתייעתי בהמשגה התיאורטית שהעניקו למושג ריקר (Ricoeur 1997) וצ'יאפלו (Chiapello 2003). המשגה זו שילבה בין המשמעות האנתרופולוגית, התרבותית, שקיבל מושג 'האידיאולוגיה' (אצל גירץ, דמונט ואחרים) ובין משמעותו המרכסיסטית, הביקורתית (על גרסותיה השונות אצל מרכס, אלתוסר, גרמשי ואחרים). ההמשגה המשלבת, מחדדת כי תפקידה של האידיאולוגיה אינו רק פוליטי, אלא גם אפיסטמי והיא מבקשת להסדיר לא רק שאלות של יחסי כוח ואינטרסים, אלא גם שאלות פרשניות שעוסקות במשמעות הסדר החברתי הרצוי.
בהתאם, בניגוד לנטייה של פרשנים פוליטיים להסביר את המשבר המפלגתי במונחים פרסונאליים ולתארו באופן ציני, כמונע ממאבקי אגו ואינטרסים אינסטרומנטליים צרים; המחקר האנתרופולוגי חשף, בין היתר, את הפערים הפרשניים ותפיסות העולם השונות שקידמו את המשבר ובסופו של דבר החלישו את מנהיגות המפלגה הוותיקה. התיעוד האתנוגראפי חשף מאבק פנים מפלגתי, על תפיסת עולם ואינטרסים שניטש בין פעילים צעירים, סוציאל-דמוקרטיים ויחסית חדשים במפלגה, שהשתייכו לדור הXY (אלמוג ואלמוג 2015), ובין פעילי מפלגה ותיקים בני 'דור המדינה', שהחזיקו באידיאולוגיה אותה כיניתי 'הפרגמטיזם הממלכתי'.
קצרה היריעה מלפרט כאן לעומק אודות אפיוניהן של האידאולוגיות השונות, אולם כן ניתן לומר כי הלך הרוח הדורי, המצוקות הכלכליות והחברתיות שידעו הפעילים והאירועים שעיצבו את ניסיונם הפוליטי, הטביעו את חותמם על השיחים אלו שביטאו יחידות דוריות שונות.
השיח הסוציאל-דמוקרטי התאפיין ברב קוליות, נטיות א-היררכיות והיה פלורליסטי בטעמיו ובאופיו. במובנים אלו, הפעילים הסוציאל-דמוקרטים תמכו בעמיר פרץ, גם בגלל זהותו המזרחית ומשמעותה הסימבולית ולא רק בגלל הפוטנציאל האלקטוראלי שטמון בה, אלא גם בגלל 'התיקון החברתי' שהיא בישרה. עם זאת, לא היה זה כוח פוליטי פרסונאלי ומחויבותו לעקרונותיו היא זו שהכתיבה את טיב זיקתו למנהיגים ו/או למפלגה. הוא אמנם הפיח במפלגה רוח חיים והביא אליה מצטרפים חדשים, אולם ראה בה בעיקר "פלטפורמה פוליטית" להגשמת עקרונותיו.
אל מול כוח פוליטי עולה זה, השיח האידיאולוגי בו אחזה המנהיגות הוותיקה אופיין ב'פרגמטיזם הממלכתי'. אמנם, היו לו שורשים היסטוריים בתרבות הפוליטית של הסוציאל-דמוקרטיה ככלל ושל תנועת העבודה בפרט. אולם, אף הוא תורגם ועוצב בהתאם לרוח בני 'דור המדינה' שהובילוהו והיגיון השוק הניאו -ליברלי שחלחל לתוכו. המדיניות שקידם הייתה לרוב שמרנית והוא הוביל את המפלגה, כמעט בכל הרכב, לשבת בקואליציה. ההצדקות האידיאולוגיות למהלכים שקידם שיח אידיאולוגי זה, היו רפובליקניים- ממלכתיים והוא נטה להתייחס באופן אינסטרומנטלי לפוליטיקת הזהויות בתוך הקולקטיב היהודי. הוא הציג את המפלגה כמפלגה של כווולם, כ'מפלגה של המדינה', מפלגה 'על-מפלגתית', שמחויבת לא רק לבוחריה, אלא גם ובעיקר לעם, לטובת העם ולרצון העם (שבהשפעת ההיגיון הניאו-ליברלי תורגמו לתוצאות הסקרים האחרונים). כוח השכנוע של הפרגמטיזם הממלכתי, שהיה רב בתקופת הדומיננטיות המפלגתית של מפא"י, הסתבר כמשכנע פחות ואף כדיספונקציונלי בגרסתה המצומקת יותר של המפלגה, כפי שהעידה פרישת סיעת עצמאות ב2011, בשם הממלכתיות והסלידה מפלגנות.
על אף שונותם, של שיחים אידיאולוגיים אלו, המאבק ביניהם לא היה בינארי ונטול סתירות פנימיות. אלא מאבק מורכב שכלל בתוכו גם יחסים של שיתוף פעולה, השלמה הדדית וסימביוזה. באופן זה, הצעירים הסוציאל-דמוקרטיים חשו זיקה מסוימת לנטיות הפרגמטיות של אידיאולוגיית הוותיקים, הם כינו עצמם 'צעירים ריאליים' כניגוד ל'טהרנים' (הנמנעים מלהיכנס למשחק הפוליטי) והם אף חשו זיקה לממלכתיות ולעממיות של מפלגת העבודה, בניגוד למה שכינו 'מפלגות נישה כמר"צ'). אף 'הפרגמטיזם הממלכתי' הושפע בשעתו מן השיח הסוציאל-דמוקרטי, ולמעשה, ניתן לראות בהתפתחויות הפוליטיות האחרונות את ביטוייהם של אלמנטים שונים מאותם שיחים אידיאולוגיים.
לאור זאת, ניתן להניח כי הגעגוע לממלכתיות המאחדת, לצד ההבנה שהיא לא יכולה להמשיך ולהתייחס לקולקטיב היהודי בלבד, אם זה מטעמים אידיאולוגיים ואם זה מטעמים פרגמטיים, קידמה את הקמת 'המחנה הדמוקרטי', בין היתר, ע"י חברי מפלגה לשעבר צעירים וותיקים. אף את החיבור העבודה-גשר, ניתן להבין כניסיון לכונן אג'נדה מדינית סוציאל-דמוקרטית שתגשר בין מחנות פוליטיים מימין ומשמאל ותהדהד מחדש את ההבטחה לתיקון חברתי ולהשלמת 'המהפך' בדימוי הסוציולוגי של המפלגה, עליו רימזו עליו בחירות 2006. כך או כך, נראה כי דור פוליטי חדש הטביע חותמו על השיח האידיאולוגי של השמאל הישראלי בהטמעתם של שיח סוציאל-דמוקרטי מסוג חדש, ברגישות לפוליטיקת הזהויות החדשה ובכמיהה לסולידריות אזרחית-ממלכתיות מסוג חדש".

עוד על מחקריה של עוזרי-רוייטברג:

סיגל עוזרי-רוייטברג על המחאה על פרשת ילדי תימן
מסמני דרך - סיגל עוזרי רוייטברג על ג'יימס סקוט: כוח והתנגדות

עבודת התיזה של סיגל עוזרי-רוייטברג - מחאה שבויה - פרשת ילדי תימן 2002, אשר זכתה בפרס האגודה הסוציולוגית הישראלית