"> אורנה ששון-לוי ועדנה לומסקי-פדר על הספר מגדר בבסיס: נשים וגברים בשירות הצבאי – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

אורנה ששון-לוי ועדנה לומסקי-פדר על הספר מגדר בבסיס: נשים וגברים בשירות הצבאי

פורסם לראשונה ב-8.3.2019

לקראת ההשקה החגיגית של האסופה מגדר בבסיס, המאגדת 15 מאמרים שמציעים פרספקטיבות חדשות על המפגש בין שירות צבאי ומגדר, ביקשנו מעורכות הספר - אורנה ששון-לוי מאוניברסיטת בר-אילן ועדנה לומסקי-פדר מהאוניברסיטה העברית - לכתוב קצת לדף בחברת האדם על הספר, המאמרים שבו ובכלל על מחקר על צבא ומגדר. אנו מודים לעדנה ואורנה על הנכונות. 

וכך הן כותבות:

יצאנו לעריכת הספר מתוך כמה נקודות מוצא מרכזיות, ובמידה מסוימת חדשניות, בחקר מגדר וצבא. ראשית, לפני יותר משני עשורים עבר המשטר המגדרי של הצבא הישראלי שינויים משמעותיים בעקבות הכנסת נשים לתפקידי לחימה (כולל הקמת ארבעה גדודים מעורבים של חי"ר קל), איחוד מגדרי של קורס קצינים וביטול מערך הח"ן. נוסף על כך שינויים טכנולוגיים שמאפשרים לחימה מרחוק שינו תפיסות ופרקטיקות של הפעלת אלימות צבאית והשפיעו על המגדור של אלימות ושל הצבא. שינויים חברתיים אחרים, כגון המאמץ לגייס גברים חרדים, היו גם הם בעלי השפעה משמעותית על המבנה המגדרי של הצבא. ולבסוף, המספרים ההולכים וגדלים של בנות דתיות המתגייסות לצבא עוררו גל התנגדות רחב לשילוב נשים בצבא, בעיקר בקרב רבני הציונות הדתית.

אי-אפשר לכן לראות את הצבא כמוסד הממוגדר באופן בינארי, אלא יש להתייחס אליו כמוסד המאורגן באמצעות ריבוי משטרים מגדריים, המייצרים מופעים שונים של שוויון ואי-שוויון בזירות שונות. שרית עמרם-כץ במאמרה מסכמת את השינויים במבנה המגדרי של הצבא, ומציעה מפת דרכים להבנת מקומן של נשים ברבדים השונים של הצבא, והמאמר של אורנה ששון-לוי סוקר את המחקר על הצבא בעקבות השינויים שחלו הן במשטר המגדרי של הצבא, והן בחשיבה האקדמית עליו.

נקודת מוצא שנייה של אסופה זו היא כי אי-אפשר להתייחס אל נשים בצבא כאל קבוצה אחידה. בעוד מרבית המחקר על נשים בצבאות זרים מתייחס לנשים כאל קבוצה המאוחדת על פי מינה, לטענתנו יש לבחון את שירות הנשים בצבא מתוך גישת המיקומים המוצלבים – נשים מתגייסות לצבא מקבוצות אתניות ומעמדיות שונות משרתות בתפקידים שונים, והחוויה הצבאית שלהן היא דיפרנציאלית בהתאם.

מתוך כך, אי-אפשר גם להיצמד עוד לשתי התיאוריות הפמיניסטיות המקובלות – האחת היא הגישה הליברלית שלפיה הצבא מקדם נשים לעבר שוויון אזרחי וחברתי, והשנייה היא הגישה הרדיקלית שלפיה הצבא הוא ארגון דכאני כלפי נשים, המשתפות פעולה עם מוסד היררכי ואלים. לטענתנו שתי הגישות פשטניות ואינן מתאימות לניתוח המציאות של נשים בצבא הישראלי. אנחנו יוצאות מהנחה שהארגון הצבאי הוא ארגון הטרוגני ומורכב מזירות שונות המאפשרות מסלולים שונים לקבוצות שונות. כמו כן, השירות באותו תפקיד עצמו יכול לתרום לקבוצה אחת של נשים, ולפגוע בקבוצה אחרת. מתוך הבנה של מורכבות זו עולות שאלות חדשות, כגון מי משרתת איפה, ומהם הגורמים להסללה של קבוצות מסוימות של נשים לתפקידי פקידות ומנהלה ואחרות לתפקידי הדרכה קרבית. המאמר של עדנה לומסקי-פדר, אורנה ששון-לוי ונועה דותן המשווה בין החוויה של חיילות ממעמד נמוך וממעמד בינוני ששירתו כפקידות מלמד עד כמה חשובה ההבחנה בין קבוצות אתנו-מעמדיות שונות בצבא. מאמרה של תאיר פרסלר-קרזי בוחן את החוויה הצבאית, ובאופן ספציפי את ההתמודדות עם כוח, בקרב קצינות זוטרות. מתוך בחינת המיקום התעסוקתי הספציפי, פרסלר-קרזי מראה את תחושות הבושה והאשמה של הקצינות הקשורות לסתירה שבין תפיסות מסורתיות של נשיות לבין בעלות על כוח פיקודי בצבא.

נקודת מוצא שלישית שהדריכה אותנו בעריכת הספר היא שכניסת נשים לצבא, החדרה של טכנולוגיות לחימה חדשות ושינוי אופי הלחימה שינו גם את המשמעות של הגבריות הצבאית, ואתוס הלוחם הקלסי מאותגר בצורות שונות. מאמרה של דנה גרויסוירט-קחטן שואל כיצד החיבור בין מגדר ואתניות מייצר תרבויות ארגוניות נבדלות. מאמרה של מירב פרץ בוחן אילו קבוצות של גברים יכולות לחתור תחת אתוס הלוחם ומאיזה כיוון, ומאמרם של יגיל לוי וזאב לרר מציע ניתוח מבני של הקונפליקט, שמקבל הדים רבים עוד יותר בשנים האחרונות, בין קבוצות דתיות לבין הצבא לגבי אופי שירות הנשים בצבא.

נקודת מוצא רביעית שהנחתה אותנו היא מרכזיותה של האלימות בארגון הצבאי. הצבא הוא הארגון שאמור לנהל את האלימות עבור המדינה. לכאורה מדובר תמיד באלימות כלפי אויב חיצוני, אבל האלימות תמיד מפעפעת לתוך הארגון, ויש לה אופי ממוגדר. לכן גם הגברים וגם הנשים בצבא הם גם סוכנים של אלימות וגם קורבנות של אלימות, ללא קשר לכוונות המודעות שלהם. כאן, רעיה מורג בוחנת את ייצוגה של הטראומה של חיילים בנרטיבים קולנועיים, ומאמריהן של מירב פרץ ואריקה וייס מטפלים בסובייקטים הנמנעים או מסרבים לשרת בגלל אופיו האלים של הצבא. ניצן רותם מנתחת את השיח על התאבדות של חיילות, ומראה איך הצבא מתנער מהאלימות שלו עצמו המביאה חלק מהחיילים והחיילות להתאבדות. המאמר של ששון-לוי, לוי ולומסקי-פדר מציע ניתוח ממוגדר של העדויות שנשים נתנו לארגון "שוברים שתיקה".

ולבסוף הספר ממשיך את התפיסה של ישראל כחברה מיליטריסטית שעל פיה לצבא יש השפעות והשלכות מעבר לבסיס הצבאי: בחיי הבית והמשפחה, במערכת התרבות והחינוך ועוד. באסופה זו הבאנו מאמרים שמראים את יחסי הגומלין ההדוקים שבין צבא, חברה ותרבות דרך העדשה המגדרית. כך למשל העבודות של קרן פרידמן-פלג, מיטל ערן-יונה וחוה ברונפלד-שטיין מראות כיצד הצבא מעצב מיניות, זוגיות ומשפחתיות.

ככל אסופה גם זו אינה שלמה - אנחנו מצטערות שאין בה מאמרים על חוויית השירות של נשים דתיות ושל להט"בים בצבא, אין בה פרספקטיבות לא יהודיות על הצבא, ואין בה עיסוק מספק על המקום של הטכנולוגיה החדשה בעיצוב המגדור של הצבא. זה רק אומר שיש עוד הרבה עבודה לפנינו, ואפשר כבר לחשוב על הספר הבא, ואולי אותו כבר יערכו הסטודנטיות שלנו.

--

הגהה: נילי גרבר