"> על 'טבעון' האֶבל בשיח הישראלי על הפריה לאחר המוות – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

על 'טבעון' האֶבל בשיח הישראלי על הפריה לאחר המוות

אורי כץ ויעל השילוני-דולב מראים כיצד בשני העשורים האחרונים מתנהל ויכוח ציבורי ומשפטי ביחס לשימוש בזרע של מת לצורכי הפריה

פורסם לראשונה ב-15.2.2019

במאמר שפורסם בכתב העת Medical Anthropology Quarterly בוחנים אורי כץ, דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, ויעל השילוני-דולב, פרופ' לסוציולוגיה במכללה האקדמית תל אביב יפו, את הדיונים על אודות הפריה לאחר המוות בישראל, ואת האופנים שבהם פרקטיקה חדשה זו פוגשת תפיסות של אֶבל.

כץ והשילוני-דולב מראים כיצד בשני העשורים האחרונים מתנהל ויכוח ציבורי ומשפטי ביחס לשימוש בזרע של מת לצורכי הפריה. אף שמשטרי ההצדקות שבהם משתמשים תומכי הפרקטיקה הזו ומתנגדיה, שונים זה מזה, כץ והשילוני-דולב טוענים ששני הצדדים עושים שימוש במושג 'טבע' כדי לתמוך בטענתם. עבור המתנגדים להפריה לאחר המוות, הפרקטיקה הזו מייצרת סוג חדש של אבל, שמבקש להפוך את הזרע המוקפא של המת לישות שבאמצעותה ניתן להילחם בסופיות המוות. לכן, הם טוענים, מדובר באבל שאינו 'טבעי'. התומכים בהפריה לאחר המוות, לעומת זאת, רואים בפרקטיקה ביטוי נוסף של תהליכי אבל מוכרים הקיימים מימי קדם. מכאן, זהו ביטוי 'טבעי' מאין כמוהו לאבל על אדם צעיר שנפטר בטרם עת.

במאמר מתבססים כץ והשילוני-דולב בעיקר על ראיונות עומק עם בני משפחה שביקשו לעשות שימוש בזרע של יקירם המנוח, שבחלק מהמקרים הוקפא עוד בטרם המוות (כחלק מפרוצדורה של שימור פוריות כתוצאה ממחלה), ובמקרים אחרים נשאב לאחר המוות (בעקבות בקשת המשפחה ואישור שופט תורן). המקרה הישראלי נחשב למתירני בעולם בכל הקשור לרגולציה על הפריה לאחר המוות. אומנם השיח הציבורי והמשפטי בישראל מתייחס בצורה שונה לבקשות של אלמנות לעומת בקשות של הורי המנוח (שברוב המקרים מבקשים להביא לעולם את נכדם בעקבות הסכם עם אישה, שלא הכירה את המנוח ושתהיה אימו של הילד העתידי). אולם בשני המקרים מאשרת המדינה, על פי רוב, את ההליך, ובשני המקרים, טוענים כץ והשילוני-דולב, תפיסת ה'טבע' היא מרכזית בטיעוני הצדדים.

כץ והשילוני-דולב מנתחים את תהליכי ה'טבעון' של אבל והבנייתו כאבל 'בריא' לעומת אבל 'פתולוגי', בעיקר ביחס לשינויים שחלו בתפיסת 'הקשרים המתמשכים', מושג שמתאר את הניסיון לכונן המשכיות ליחסים עם המתים. עד לפני כמה עשורים ביקשה הפסיכולוגיה המערבית לתאר את שחרור המת כאבל בריא, ואילו הקשרים המתמשכים עם המתים תוארו כנחלת תרבויות 'מסורתיות'. במהלך המאה ה-20 גברה הלגיטימציה החברתית ל'קשרים מתמשכים' עם המתים גם במערב, בין היתר בעקבות טכנולוגיות שטשטשו את החלוקה הבינארית שבין חיים למוות (טכנולוגיות מאריכות חיים, השתלות איברים וגם הפריה לאחר המוות).

באמצעות הבניית הפרקטיקה של הפריה לאחר המוות ככזו שמבטאת 'קשרים מתמשכים' עם המת, טוענים כץ והשילוני-דולב, נוצרת הצדקה כפולה: מחד גיסא – ערכים מסורתיים המקדשים את ההמשכיות הגנטית (כפי שבולט למשל בהלכת הייבום היהודית), ומאידך גיסא – טכנולוגיה חדשנית המתיימרת להביס את ההפרעה המוחלטת והקשה ביותר להעמדת צאצאים, הלוא היא מוות. בהתאמה, הטיעונים שבהם משתמשים תומכי הפרקטיקה נעים בין המסגור הלאומי, המדגיש את תרומת הגברים שנפטרו למדינה ומכאן את מחויבות המדינה להמשכיות הגנטית שלהם, לבין המסגור האינדיווידואלי המקדש את זכויות הפרט לשימוש בטכנולוגיה רפואית קיימת.

לטענת כץ והשילוני-דולב, באמצעות ההצדקה הכפולה הזו מבקשים תומכי ההפריה לטעון ל'טבעיות' הצעד שאותו הם מבקשים לעשות, ושאותו הם ממסגרים כצעד שהופך את ההמשכיות הסימבולית והמטפורית של המת לממשית. כך, כשם שטכנולוגיות הפריון היו לדרך ממשית שהחליפה ביטויים סימבוליים המבטאים כמיהה לילדים בעקבות בעיות פוריות, הפריה לאחר המוות עשויה להיתפס כביטוי ממשי לכמיהה ארוכת הימים להמשכיות המת, קל וחומר הגבר שמת בטרם עת.

כץ והשילוני-דולב מתארים אפוא את התנועה המתמדת והדו-כיוונית לאורך הציר שבין 'טבעי' ל'לא טבעי', בין חידוש למסורת, בין חיים למוות ובין מטפורה וממשות. בכך הם מחזקים את הטענות של לאטור ואחרים ביחס להפרות של דיכוטומיות, ובראשן "טבע" ו"תרבות". הטבע מנותח כמושג גמיש וכמושא להבניה תרבותית שונה. לבסוף טוענים כץ והשילוני-דולב שמקרה המבחן המנותח במאמר מתרחש בהקשר תרבותי ייחודי, שבו ישנן הנחות תרבותיות עוצמתיות הן ביחס להורות גנטית והן ביחס להמשכיות המת. לכן, לטענתם, כאשר שתי ההנחות הללו נפגשות לאור טכנולוגיה ופרקטיקה חדשה, כמו במקרה של הפריה לאחר המוות, ההבנייה של ה'טבעי' הופכת לשדה מרתק לניתוח סוציולוגי ואנתרופולוגי.

--

הגהה: נילי גרבר