גיא שני על האופן שבו מקום המגורים מעצב את המעמד
מאמר חדש של גיא שני, סוציולוג ומרצה במכללה למנהל ובמכללה האקדמית תל אביב-יפו, אשר בוחן את ההעדפה של בני המעמד הבינוני בתל אביב לשכונות ישנות ובבאר שבע לשכונות חדשות. שני מציע, בעזרת שילוב מתודולוגי מקורי, מציע לחשוב על הקשר בין מעמד לזהות כמתווך על ידי מקום.
בעשורים האחרונים מקום מגורים הפך לאלמנט מרכזי בזהותו של המעמד הבינוני. אם בעבר המעמד הבינוני התרכז "בשכונות הטובות" של העיר או בפרברים, כיום נחלק מעמד זה על הציר שבין פרבריות לעירוניות וגם בין ערים, ובתוכן הוא מתפצל לתתי-תרבויות. אולם מעמדו התאורטי של מקום בסוציולוגיה נשאר מצומצם ביותר. עד היום שולטת העמדה הרואה במקום מגורים תוצר של בחירה המונעת מטעמים והעדפות אפריוריות המשקפות את מאפייניו הסוציו-אקונומיים של הפרט. גם נתונים סותרים לפיהם מעמד ממשיך להשפיע על סיכויי חיים ואילו סגנונות חיים מנובאים טוב יותר על ידי מקום מגורים לא הובילו לשינוי משמעותי בתפקידו התאורטי של מקום. שני מבקש לשנות תפיסת שוליות זו במאמרו How place shapes taste : the local formation of residential preferences in two Israeli cities אשר ראה אור לאחרונה בכתב העת Journal of Consumer Culture.
טענתו של שני היא כי החיים בכל עיר אולי לא מוציאים פרטים מהגבולות המעמדיים של זהותם, אך הם כן מייצרים שונות מקומית משמעותית בתוכם. שני מציע את המושג "התמקמות" כדי לתאר תהליך זה, שבו שחקנים חברתיים מגיעים לאזור המיועד להם חברתית במרחב העירוני ומפתחים לאורך הזמן את הטעמים וסגנון החיים הקשורים לחיים באזור מגוריהם. באמצעות המשגה זו מבקש שני לחשוב על הקשר בין מעמד לזהות בתור כזה המתווך על ידי מקום.
המאמר, פרי עבודת הדוקטורט של שני מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מתמקד בסוגיה הקלסית של טעם ובוחן את ההעדפה של בני המעמד הבינוני בתל אביב לשכונות ישנות ובבאר שבע לשכונות חדשות. במהלך המחקר ראיין שני 30 משקי בית אשר רכשו את דירתם הראשונה בכל עיר (בסך הכול 60 משקי בית ו-106 מרואיינים). במבט ראשון ממצאי הראיונות לא מפתיעים במיוחד – מרבית המרואיינים בתל אביב נהגו כמו בני המעמד הבינוני העירוני היצירתי, המעדיף למשל שכונות עירוניות וארכיטקטורה ישנה, ואלה בבאר שבע הם נהגו כמו בני המעמד הבינוני ה"קלאסי" המעדיף שכונות סמי-פרבריות וסביבה בנויה חדשה. אולם בחינה מדוקדקת יותר של מאפייני המרואיינים ושל דבריהם הובילה את שני למסקנה כי ההסברים התאורטיים המקובלים מתארים רק חלק מהתמונה.
לטענתו של שני, צמצום ההעדפה לישן בתל אביב ולחדש בבאר שבע למאפיינים הסוציו-אקונומיים של תושבי הערים אולי משקפת את ההבדלים הממוצעים בין שתי האוכלוסיות, אך מחמיצה את הדפוס הכללי בכל עיר המתעלה על הבדלים אלו. מרואיינים שונים זה מזה סוציולוגיות בתוך כל עיר, לדוגמה מנהל עסקי ואקדמאית ממדעי הרוח, נהגו באופן דומה יחסית. במקביל, מרואיינים בין הערים הדומים זה לזה סוציולוגית, כמו אנשי הייטק, התנהגו באופן שונה. נוסף על כך שני טוען כי מרואייניו לא התייחסו לישן וחדש רק דרך ערכם האסתטי, אלא תמיד שילבו בין הערכות אסתטיות לבין שיקולים כגון הדימוי החברתי של תושבי הבניין והשכונה, ציפיות לגבי עתיד האזור וכדומה. בכל עיר דחפו שיקולים אלה את המרואיינים לאזורים שונים ללא קשר להעדפותיהם האסתטיות.
כדי להעניק הסבר שלם ומורכב יותר לממצאיו, פיתח שני מסגרת תאורטית ואמפירית חדשנית. במישור התאורטי הוא שילב בין השימוש הנוכחי בבורדייה בסוציולוגיה העירונית עם המשגות עדכניות המדגישות את מעמדו הייחודי של ה"מקום" כאתר שבו נפגשים כוחות מבניים עם מציאות מקומית, ושילוב זה אפשר לו לקשור בין תהליכים עירוניים ומעמדיים. נוסף על כך עשה שני שימוש ב-GIS) Geographic Information System – מערכת מידע גאוגרפי, כלים לעבודה עם מידע גיאוגרפי דיגיטלי) כדי לעבד את נתוני מפקד האוכלוסין למפות של דפוסי ההתמיינות המעמדיים במרחב העירוני. קריאת המפות לאור ההיסטוריה הסוציו-כלכלית של שתי הערים אפשרה לשני להרחיב את תיאור הרכב האוכלוסייה העירוני ולהבחין כיצד בכל עיר גבולות מעמדיים מאורגנים באופן שונה ומקבלים בולטות שונה.
לפי ממצאיו של שני, בתל אביב המעמד הבינוני אשר חזר לשכונות העירוניות של מרכז העיר בשנות התשעים, גולש זה זמן-מה לשכונות ואזורים שונים בדרום העיר וביפו. כתוצאה מכך, ובמקביל לצמיחה של תרבות מעמד ביניימית עירונית, הגבול המעמדי הפיזי והסימבולי בין המרכז לדרום מיטשטש וזהות המעמד הבינוני התל-אביבי מוגדרת יותר ויותר אל מול המעמד הבינוני בפרברים. בבאר שבע, לעומת זאת, דפוסי פיתוח מקומיים דוחפים את המעמד הבינוני מחוץ לשכונות הוותיקות של העיר אל שכונות חדשות בפאתיה. השכונות הישנות עוברות תהליך של הזדקנות והידרדרות, ומשפחות צעירות מהמעמד הבינוני מתרכזות בשכונות הדומות במאפייניהן הפיזיים והחברתיים לפרברים. כך, המרחב המעמדי-מקומי של באר שבע מבליט את הגבולות המעמדיים בין השכונות החדשות לישנות ומטשטש את הגבול הסימבולי שבין חיים עירוניים לפרבריים.
שני טוען כי העדפות המגורים והטעמים האסתטיים של מרואייניו מתווכים על ידי המשמעות המקומית של ישן וחדש, המשקפת את הקשר המקומי בין תהליכים וגבולות מעמדיים לתהליכים וגבולות מקומיים. בבאר שבע שכונות חדשות מסמלות התחדשות, אוכלוסייה צעירה ו"איכותית" ונושאות איתן הבטחה לעתיד מוצלח והימנעות ממצבן העגום של השכונות הישנות אשר מסמלות בעיר עוני וחשש מהידרדרות. בתל אביב, לעומת זאת, שכונות ישנות מסמלות חיים עירוניים של המעמד הבינוני ופוטנציאל ל"שיפור" חברתי וכלכלי, ושכונות ובניינים חדשים מסמלים את המעמדות הגבוהים או את הפרברים שלמולם מוגדרת זהותו של המעמד הבינוני בעיר.
שני מתאר כיצד המשיכה לשכונות השונות בכל עיר נשענת בה בעת על טעמים והעדפות אסתטיות מעמדיות ועל המשמעות המקומית של ישן וחדש. כך למשל, בבאר שבע ישן היה מילה נרדפת לעני, מרואייניו דיברו על "אנשים ישנים, עתיקים ממש" כדי לתאר אוכלוסייה ענייה וביכרו בניינים חדשים שאליהם תושבי השכונות הישנות לא יוכלו לעבור. בתל אביב המרואיינים הביעו דחייה גם מבניינים חדשים וגם מבניינים לשימור היסטורי, שכן הזהות של יושביהם נתפסה כמנוגדת ל"זהות של העיר". כך גם אסתטיקה ישנה בתל אביב יכולה הייתה להיתפס באופן שלילי בהתאם לניואנסים מקומיים. ממצאיו של שני מדגימים, אם כן, כי טעמים והיבחנות חברתית הולכים יחדיו אך מאורגנים באופן שונה בכל עיר. נוסף על כך שני בוחן באופן ספציפי את הקשר בין ההעדפות שאיתן נכנסו המרואיינים לתהליך החיפוש לבין המציאות המקומית. הוא מראה כי אומנם המציאות המקומית מחזקת לרוב את ההעדפות האפריורית של מרואייניו, אך ישנן לא מעט דוגמאות שבהן המרואיינים נותבו לכיוון אחד של העדפות ולא אחר, ואף מקרים שבהם מרואיינים שינו את העדפותיהם בשל המציאות המקומית.
לסיכום, טוען שני, אם ברצוננו להבין את החלוקות התרבויות הגאוגרפיות בנות זמננו, עלינו לקחת בחשבון לא רק את הגורמים המעצבים אזורי מגורים שונים אלא גם את האופן שבו אזורים אלה מעצבים את זהותם המעמדית של תושביהם.
—
הגהה: נילי גרבר