סיגל עוזרי-רוייטברג על המחאה על פרשת ילדי תימן
מאמר של האנתרופולוגית סיגל עוזרי-רוייטברג, כיום מרצה במכון מופ"ת ובסמינר הקיבוצים, התפרסם בספר "ילדים של הלב" בעריכת טובה גמליאל ונתן שיפריס. המאמר, המחאה על פרשת ילדי תימן: בין עדה למדינה, עוסק במחאה על פרשת ילדי תימן ומבקש לנתח את היחסים המתמשכים, המורכבים ורבי הפנים בין המדינה למוחים. ראו גם את הרצאתה של עוזרי-רוייטברג בכנס במכון יד בן צבי על המאמר והנושא.
במאמר מתמקדת עוזרי-רוייטברג בשני גלי מחאה בראשית שנות האלפיים: לאחר פרסום דוח ועדת החקירה הממלכתית בנובמבר 2001, וביוני-יולי 2016 עת עלה הנושא שוב לסדר היום הציבורי. על סמך מחקר אתנוגרפי שערכה עוזרי-רוייטברג במסגרת עבודת התזה שלה שפורסמה ב-2003, ושזכתה גם בפרס האגודה הסוציולוגית הישראלית, ועל סמך השוואה למחאה של השנים האחרונות, ביקשה עוזרי-רוייטברג לאפיין במאמר את השיח וההתנהלות של המוחים ונציגי המדינה אלו אל מול אלו, ובחנה מה נשתנה כ-15 שנה מאוחר יותר.
ניתוח השיח המתמשך בין המוחים למדינה חושף לטענת עוזרי-רוייטברג את כוחה של המדינה בעיצוב מעגלי הכוח והפרשנות שהגבילו את המחאה לאורך כל שנות קיומה ועיצבו אותה כמחאה של "עדה" מול "מדינה". היא טוענת כי בגלגול הקודם של המחאה, לאחר פרסום דוח ועדת החקירה הממלכתית בשנת 2000 וחרף פניה הרדיקליים והחתרניים דאז, הייתה זו "מחאה שבויה" שנשבתה במעגלי הכוח והפרשנות שטוותה המדינה. למרות הוויכוח הנוקב בין המוחים למדינה על תיאור העובדות היבשות, הן המוחים והן נציגי המדינה שעימם נפגשו נטו לסמן במונחי "עדה" ו"מדינה" את המאשימים והמואשמים בפרשה. אומנם נציגי המדינה השונים והמוחים ייחסו למונחים "עדה" ו"מדינה" משמעויות שונות, לעיתים אף מנוגדות, שמוקמו בנרטיבים היסטוריים מתחרים, ואולם משמעויות אלו הושפעו, הוזנו ואף נבנו זו מזו והתבססו על דימויי יסוד משותפים ועל ההנחה כי העדה והמדינה הן ישויות מובחנות שמתנהל ביניהן מאבק משפטי ופוליטי-מוסרי.
ניתוח השיח המתמשך בין המוחים למדינה עד ראשית שנות האלפיים חשף את תהליכי המיסוד וההבניה מחדש של דימויים וסטריאוטיפים מקומיים וגלובליים המשויכים לקטגוריות המדינה והעדה. מעגלי הכוח והפרשנות שניהלה המדינה טוו את דמותה כישות מודרנית, רציונלית, אוניברסלית, חובקת-כול וקשה להשגה תרתי משמע, ואת דמות העדה שרטטו כמסורתית, גלותית, א-רציונלית ומגזרית. פרשנויות אלו, שמקצתן חלחלו גם לשיח המוחים, הקשו על ניהולה של המחאה לאורך מרבית שנותיה, אך גם כאן, לפי עוזרי-רוייטברג, המדינה מתגלה כאידיאה רבת-עוצמה, חמקמקה ומתעתעת, שבכוחה לא רק לנהל אוכלוסיות אלא גם לכונן זהויות ולמסד קונפליקטים חברתיים לשם ביסוס שלטונה.
בשנת 2016, מראה עוזרי-רוייטברג, אומנם חלו שינויים דוריים ופוליטיים שבאו לידי ביטוי בעיקר בפעולת המחאה, ברטוריקה שלה, ביחסה למדינה ובלגיטימציה שלה זכתה, אך בפועל, לטענתה, תגובת המדינה לא השתנתה – לא בנכונותה להביא לפתרון הפרשה, ולא ביחסה לתביעת המוחים בהכרה.
על כן טוענת עוזרי-רוייטברג כי כדאי לבחון בחשדנות את ההתגייסות הפוליטית האחרונה לטובת המחאה, ויש לתת את הדעת הן להמשכיותן של פרקטיקות שיח המבססות את דומיננטיות המדינה והן לאופנים שבהם האליטה הפוליטית השלטת מבקשת למסד מחדש את הקונפליקט העדתי הנטוע בלב שיח המחאה מבלי להידרש לפתרון הפרשה.
עוד על עוזרי-רוייטברג
—
הגהה: נילי גרבר