"אני רוצה להזדעזע" – מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין
קטע מתוך ספרו של עידן ירון, מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין – מיומנו של אנתרופולוג, אשר פורסם לפני כשנה. בקטע זה מציג ירון את אחד המסעות – מסע של בית ספר של בני אליטות, אשר מנסה לפנות אל הלמידה ולא אל הרגש, אך נתקל בהתנגדות התלמידים. מה המקום של הרגש במסע של בני הנוער?
כדי להציג מגוון אפשרויות לניהול המסע לאתרי המוות לפולין, על שלביו השונים, הצעתי שבעה מקרי בוחן. הדברים הבאים מתייחסים לאחד המסעות – מסע של בית ספר שכּוּנה מסע מוביל. הם מתייחסים למוסד חינוכי ציבורי-עצמאי "איכותי, מוביל ומתווה דרך, המכוון את תלמידיו להיות בני אדם מעורבים ומשפיעים בחברה הישראלית". בית הספר שואף לחנך להשקפת עולם המבוססת על "הומניזם, סובלנות ודמוקרטיה; כיבוד המורשת התרבותית והרוחנית של העם היהודי וחיזוק הקשר אליה; הזדהות עם מטרות הציונות, טיפוח הכּרת הארץ והעמקת תחושת השייכות למדינת ישראל והנאמנות לחוקיה; חינוך לערכים המשפיעים על איכות התלמידים כבני אדם, על השתלבותם בחברה ועל תרומתם לה; חינוך לערכים אסתטיים; טיפוח הערכים הקשורים בחינוך הגופני". בית הספר שואף לעצב את "מנהיגי העתיד".
כפי שניסחתי זאת בפני מנהל החטיבה העליונה בבית הספר, המסע היה מבחינתי "מופת, אם כי לא דוגמה". מבחינות מסוימות, הוא התנהל ברמה בפני עצמה – אולי אפילו ב"בועה". אגע בהיבט אחד המתייחס למסע:
מוח ולב
תלמידי המסע המוביל רובם ככולם שכלתנים, ולמדו איפוק ונימוסים טובים. הם נמנעים מ"תגובה מהבטן", והתחושה הכללית היא לכאורה שלא צריך "ללכלך" את תפיסת עולמם ברגשות גולמיים או עזים מדיי. אחד המדריכים הוותיקים והמנוסים ביותר ציין כי המסע "מיטיב לעורר תחושות ורגשות, שאינן באות לידי ביטוי בדרך כלל, אצל בני הנוער ה'מחוספסים' והצינים שלנו". הוא גרס כי "בעקבות הידע, צריכים להופיע גם רגשות". בני נוער מבית הספר האליטיסטי הזה אינם בהכרח "מחוספסים וצינים", אבל תחושות ורגשות עזות לא הופקו מהם. המנהל הסביר:
מנהל החטיבה העליונה: הם מאופקים. לא מבטאים רגשות בצורה מיידית. זה מתעצב אצלם במשך הזמן.
אחד התלמידים הגיב בצורה רגשית הִיוּלִית יותר, בעקבות ביקור במחנה השמדה, ועורר מבוכה:
תלמיד: היום היה לי קצת מטורף, ומרגע שהגעתי לביתנים בא לי לקחת את הידיים שלי ולשבור את כל המקום מרוב עצבים, מרוב כעס. […] זה גם גרם לי רצון לחזור לישראל, המקום שבו אני מרגיש הכי בטוח.
ציפיותיהם של ההורים מילדיהם ומילדותיהם – כפי שהסבירו לי המורות – הן שייכנסו לעסק המשפחתי, ירכשו מקצוע מהוגן, יעשו כסף, יצליחו ויהיה להם טוב בחיים. כדברי המנהל:
מנהל החטיבה העליונה: הם שואפים להצלחה בחיים; רווחה כלכלית; יכולת הסתגלות גבוהה. חשוב להם להישאר בארץ, והם מפחדים מעל לכול מאובדן משמעות. […] הם רגילים להיות בחברת דומיהם. המסלול הנשאף: שירות בצה"ל ביחידה 8200; לימודים בטכניון; עבודה בחברת היי-טק… זהו מסלול מוגן שבו ימעטו להיפגש עם בני מגזרים אחרים בחברה. […] יש להדגיש עם זאת כי התלמידים מחויבים למעורבות חברתית, ורבים מתנדבים לשנת שירות לפני הצבא. זהו דור שמחפש תמידית משמעות רוחנית פנימית, לצד ההצלחה החומרית החיצונית.
האווירה בבית הספר תחרותית והישגית, ויוצרת מכבֵּש לחצים כבד על התלמידים המצויים בשלבים המתקדמים של הלימודים – לקראת בחינות הבגרות "החורצות גורלות". כולם חותרים להצטיינות לימודית ואישית, מחפשים יוקרה, שואפים "להיות משהו".
המסע המוביל התנהל, מבחינות רבות, בצורה ייחודית – בין השאר, בדרך אותה התוו המנהלים ובאופן שבו נהגו המדריכים והמחנכים המלווים. נראה כי נוצרה כאן תפיסה ממוסדת ששיוותה למסע גוון מיוחד. המנהל הסביר:
מנהל החטיבה העליונה: בשלב מסוים סיננתי את המדריכים שנטו לדרמטיזציית-יתר, והיו עסוקים יותר מכול בעצמם ובדרמה שיצרו. […] הקריטריונים המנחים אותי בבחירת המדריכים: אוהבים ילדים; נמנעים ממלודרמטיוּת; בעלי דרגות מומחיוּת וידע גבוהות; בעלי יכולת להעביר את הידע בצורה מרתקת, ללא שימוש במניפולציות רגשיות; כאלה שהאגו מאחוריהם והאינטרס המערכתי לפניהם. אנו סבור שיש להימנע מחציית גבולות במקום שבו הפעלת שלפוחית הדמעות לא נחוצה לצורכי העברת המסר. איננו מחפשים לגרום לילדים להתייפח, אלא לעורר אותם למחשבה.
ברור כי קברניטי המסע נמנעו – בניסוח של פסיכולוג קליני שנדרש לעניין – מן ה"קוד הפנימי הסמוי, שלפיו הצלחתו נקבעת על פי מידת ההחצנה של הרגשות". עם זאת, התוצאה הייתה סוג של "פרוֶוה". המדריכים העדיפו – בניסוחה של מנהלת שפנתה אל תלמידיה לקראת המסע לפולין – את ה"לימוד" על פני "החוויה הרגשית העמוקה".
באושוויץ, מדריכה של המסע המוביל קוראת קטעי עדויות ללא כל הטעמה או מעורבות רגשית. אין פלא שהתלמידים חשים תסכול על כך שהדברים לא נוגעים לליבם. כתוצאה מההדרכה הפושרת, אף לא אחד מן התלמידים או התלמידות הזילו דמעה. הם הגיעו רובם לכולם למסקנה כי הסיבה לכך היא שהסביבה המתגלה לעיניהם "סטרילית" או "מלאכותית" מדי – הכול כל כך ירוק, נקי ומצוחצח.
תלמידה: חשתי תסכול. ציפיתי לראות משהו אמיתי – מלוכלך ומגואל בדם – ולא משוחזר.
מדריכה: אתם רוצים לראות דם, ואני שמחה שאני לא יכולה לספק לכם; אני לא רוצה לספק לכם, כי אני לא רוצה שתצאו מכאן מזועזעים. אני מבינה את הצורך, ומוכנה שתצאו עם מעט אכזבה.
מדריכה, במיידנק: בעבר אפשר היה להיכנס לתאי הגזים, וזה היה נורא. התחננתי לילדים שלא ייכנסו. […] אני בוחרת להגן עליהם וגם עליי, ולא להיחשף למקומות כאלה.
מדריכה: אתם שואלים שאלות טובות, אבל אולי נשתוק ונעשה חסד לקורבנות, לנו ולעולם.
המדריכה בוררת את מילותיה בקפידה כה רבה – שומרת על "שפה נקייה" – עד כדי כך שאינה יכולה לתאר באופן מלא – ובוודאי שלא באופן נוגע ללב – אירועים שונים שהיו חלק מן השגרה במחנות אליהם התלמידים הגיעו כדי להתרשם מהדברים במו עיניהם ואוזניהם.
מדריכה: הזונדרקומנדו משכו את הגופות ברגליים – סליחה על ההתבטאות.
מדריכה: אני מכבדת את הקורבנות, ולא מדברת על איך הם מתו.
כאשר היה ניסיון לפנות אל הרגש, הוא נתקל בדרך כלל בקיר אטום. בבית כנסת הרמ"א ברובע היהודי בקרקוב, המדריך מסביר על ייחוד הקהילה. לאחר הדברים, הוא פונה לכל המדריכים והמדריכות ומבקש מהם לעמוד איתו על הבמה ולשיר במשותף "'כל העולם כולו' – אבל עם תנועות ידיים". הניסיון של המדריכים להלהיב את התלמידים נראה למצער פתטי במידה רבה. נראה כי רבים מהם צינים מדי כדי להיסחף בניסיונות למניפולציה רגשית בסיסית מעין זו.
גם הניסיון של המחנכים המלווים להכין טקס ראשון בעצמם במחנה בירקנאו – שבו התעקשו לדקלם אחד-אחד שירים וקטעי עדוּת – נועד לכישלון. התוצאה הייתה מייגעת וקשה לעיכּוּל, למרות שניכּר שהם בחרו בקפידה את קטעי הקריאה, ואף התכוננו לקראת ביצועם: יזכור, קטע קריאה, שיר, קטע קריאה, שיר, קטע קריאה – "לשירת התקווה, כולם קמים".
תלמיד: הטקס לא השאיר שום רושם.
תלמידה: זה לא תפס לי, מצטערת; זה לא אמר לי שום דבר.
תלמיד: לא ברור היה מה ההיגיון בבחירת הקטעים; מה המסר; מדוע נבחרו השירים – הכול נראה שרירותי ועמוּס מדי.
בסיומו של יום, בשיחות הערב, הדברים עלו בצורה ברורה למדי, למול מה שמחנכת מלווה כינתה "'הגביע הקדוש' של מחנות המוות בפולין – אושוויץ-בירקנאו".
כאשר התלמידים התבקשו לבחור רגש מסוים מתוך כרטיסים הפזורים על הרצפה, רובם ככולם בחרו ב"אכזבה" וב"תסכול". בנוסף לכך, תלמידים אחדים ציינו תחושה של "האשמה עצמית", על כך שלא חוו מה שציפו.
תלמיד: זה לא עשה לי משהו בפנים, כל הדברים האלה. אתה בא עם ציפייה למשהו קיצוני, ואחרי שאתה עובר את שני המחנות הכי משמעותיים, אתה קצת מאוכזב.
תלמיד: ציפיתי לשמוע דברים קשים יותר, ולכן התאכזבתי.
תלמיד: גם לי בראש עברה אכזבה.
תלמידה: ממש ציפיתי שאזדעזע ולא אפסיק לבכות. הגעתי, ואני הולכת, ומרגישה די אדישה. זה עובר לי פה… קשה להתחבר למקומות האלה.
תלמיד: רציתי מוות, משהו הרבה יותר חזק שיקרע לי את הלב. זה לא קרה. אני מאוכזב כמו כולם.
תלמיד: דווקא סיפורי זוועות הכי מחברים – וזה לא היה.
תלמיד: ציפיתי קצת יותר להיות מזועזע ועצוב, וזה לא קרה. חשבתי שאולי משהו איתי לא בסדר; לא ידעתי אם זה בגללי או בגלל האווירה הכללית; די התאכזבתי מעצמי ומאחרים. אולי זה בגלל שאני עושה משהו לא בסדר.
תלמיד: הטיול הוא יותר כיף מעצוב, נגיד ככה.
המדריכה מגיבה ביעף, ממאנת לספק לתלמידים את "ליטרת הבשר":
מדריכה: זה לא מסע של דמעות; זאת לא המטרה. […] לי מתהפכת הבטן במקומות האלה, אבל זה לא בהכרח ניכּר כלפי חוץ.
אִזכור הדיבור מה"בטן", תוך ניסיון לרסנו ככל האפשר, נובע גם ממקומות אנושיים-נשיים עמוקים, שמדריכות מסוימות לא מוצאות מוצא ממנו.
מדריכה: אני לא מרבה לדבר על ילדים, והסיבה מאוד פשוטה: אני אימא.
מדריכה: אירועים שונים, כמו פרידה של ילדה מאימא, אני חוסכת מכם; אני לא יכולה בעצמי, כאימא, להתמודד איתם; כאימא זה קורע אותי.
מדריכה: אני לא מראה את התמונה המפורסמת של הילד המרים ידיים בגטו, כי זה אחד מסיוטי הלילה הפרטיים שלי.
העמדה הפטרונית והמגוננת של המדריכים מעוררת תחושה של החמצה ובמידה מסוימת אף של עלבון על חוסר ההערכה וההכּרה ביכולת ההתמודדות של המשתתפים.
תלמידה: רציתי להיקרע, רציתי לבכות, רציתי לשמוע את הדברים האמיתיים [שהמדריכה] הסתירה מאיתנו.
כאשר אין דרמה, התלמידים מאבדים במהרה את סבלנותם. הפיתוי הוא כמובן להציע "מחזות אֵימה" (horror shows), שגם להם מצויים קודים מוגדרים. תלמיד מבטא זאת כך:
תלמיד: אני, למען האמת, לא קיבלתי עדיין את השוֹק; אולי אקבל אותו מאוחר יותר. אני חושב שכן צריך לקבל את השוק הזה, כי בכל זאת זה המקום שבו זה קרה. התאכזבתי מעצמי שאני לא מצליח להכיל את גודל האירוע. […] אני מצפה בתור בן אדם לטלטול הזה, לפטיש בראש, כדי שיהיה מסע משמעותי.
נראה כי לפחות חלק מן המשתתפים – ואולי רובם – מבקשים "להזדעזע עמוקות", מתוך תחושה שהדבר יביא ל"טיהור" ולהזדככות" – לתחושה של "קתרזיס": שחרור של רגשות עצורים, התרת תסביכים נפשיים, הקלת פחדים על ידי העלאתם אל ההכּרה או מתן ביטוי להם. חלקם משוועים "לחזור חדשים", מה שבוודאי אינו סביר במסע מעין זה. בכל מקרה, אפשר אולי לבטא את הרצון הכללי של המשתתפים בשאיפה "לסגור חשבון" עם הדורות הקודמים, ובו-בזמן "לפתוח חשבון עובר ושב" – או מעין "קופת חיסכון" – למען הדורות הבאים.
התוצאה הכללית, יש לומר, הייתה מסע עקר במידה לא מעטה. בעקבות זאת, תלמידים מסוימים אף תהו האם אולי אפשר להסתפק במונומנטים הקיימים בארץ במקום לנסוע למסע המפרך לפולין:
תלמיד: ב"יד ושם" אתה מרגיש יותר שואה מאשר באושוויץ-בירקנאו.
בהינתן מצב עניינים זה, אין פלא כי התלמידים "חיים בסרט": רבים מהם מציינים כי הסרטים שראו על השואה מוחשיים יותר מן החיים הממשיים שניבטו לעיניהם במהלך המסע:
תלמיד: אתה רואה בסרטים מה הולך; זה כאילו מזעזע כזה. פה הרבה יותר רגוע וזה.
מי שהושפע עמוק יותר הם אותם תלמידים שהצליחו "להתחבר" אל דמויות מפתח בחייהם האישיים – כמו סבתא‑רבא, סבא-רבא, או סבתא וסבא:
תלמידה: לי היה היום ממש קשה. ממש התעלפתי בטקס [במיידנק]. לפני פחות משנה סבתא שלי נפטרה, וזה מה שחשבתי כל היום. התחברתי לחוויית האובדן דרך החוויה האישית שלי.
אולם בעניין זה, המנהל מבהיר:
מנהל החטיבה העליונה: המטרה היא לחימה נגד יסודות טוטליטריים ועמידה למול פשיזם המתגלגל לאיטו במדינתנו. […] זה הרבה יותר חשוב מהתרפקות על הכאב או בכי על סבתא. הבכי על סבתא הוא, עם כל הכבוד, לא המסר העיקרי שלנו. במצב חירום צריך להתגייס לשירות החברה והמדינה.
אם התלמידים אכן "התחברו" לסיפור השואה, היה זה בעיקר בקרמטוריום במיידנק ובטקס שהתקיים בסמיכות אליו. לתחושת התלמידים, המשרפה והתנורים היו הדברים האמיתיים מכול בסיור במחנות הריכוז וההשמדה. "שולחן הנתיחה" בפתח המשרפה היה, כדברי המדריכה, "עובדה שאי אפשר להתכחש לה", ולכן היא נגעה מיידית וממשית בנפשם של התלמידים. אנחת רווחה נפלטה כאילו מפיהם: "סוף-סוף אנחנו נוגעים בזוועות". גם הסרקופג ופריטים אחרים היו רבי רושם בהקשר זה.
הטקס – שהוכן על ידי התלמידים עצמם, והתקיים על הדשא בסמוך לבניין הקרמטוריום שמעליו מתנשאת הארובה האֵימתנית – היה מרגש. כאן אמנם נוּצל הרגע עד תום. לראשונה נבחרו שירים שווים לכל נפש, כמו "אפר ואבק" (יעקב גלעד ויהודה פוליקר); הודלק נר נשמה ולצידו הונח זר פרחים צהובים על מצע כחול-לבן; נקראו דברים של הלינה בירנבאום, שתמיד מצליחים לרגש. כמו כן, התלמידים שרצו בכך קראו שמות של בני משפחתם שנספו בשואה. הטקס הסתיים בשיר "כשתגדל" (יעקב גלעד ויהודה פוליקר), שאין מרגש ממנו. "הדובדבן" היה מעבַר – בדרך אל האוטובוסים – ב"הר האפר", שם תלמידות, ואף תלמידים אחדים, הזילו סוף-סוף דמעה ונדרשו לחיבוק של הזדהות, תמיכה ונחמה.
בשיחת הערב, נשמעו כבר זמירות חדשות, שונות מאלו שנשמעו לאחר הביקור באושוויץ-בירקנאו:
תלמיד: עד עכשיו לא הצלחתי להתחבר כמו שרציתי וחשבתי. כשהגענו למשרפה ולהר האפר – זהו, אז ממש התחברתי. עברו בי חלחלה וזעזוע. הבנתי איזה פראי אדם הם היו.
תלמיד: היום עצמו היה קשה לעיכּול, בלתי נתפס. […] כששמעתי את השירים זה ממש נגע בי, ולא יכולתי לעמוד בזה.
תלמיד: המוזיקה היא שיצרה את כל ההבדל.
תלמיד: הטקס היה מאוד מרגש. ממש. עבר לי בראש הפחד הזה: תכלס, אם הייתי נולד לפני שני דורות הייתי אני שם. זה לא נתפס.
תלמיד: מה שהיה מיוחד היום הוא שכאשר עברת שם הרחת והרגשת שמתו שם אנשים.
תלמיד: הטקס היה מאוד בזמן ובמקום. "הר האפר" היה ממש קשה לי. התחלתי לחשוב.
תלמיד: ראיתי את המתים מול העיניים שלי, וזה היה הזוי.
תלמידה: כשעמדנו במעגל והקראנו את השמות, זה ממש ריגש אותי. זה היה כל כך קרוב. הבנתי שזה משהו שבאמת קרה, ושגם המשפחות של האנשים שלידי עברו את זה על בשרם. […] כאשר הדברים פחות אנונימיים, ויש נגיעה פיזית, זה מקום מחבֵּר.
תלמידה: עמדנו כולנו, אני הייתי עם הדגל, והקראנו את השמות. פתאום קיבלתי פרופורציה על מה שהם עברו ומה שאנחנו עוברים. כשעליתי לאוטובוס לאחר הביקור ב"הר האפר", כתבתי מייד למשפחה שלי שאנחנו צריכים להכּיר תודה על כל מה שיש לנו. היה מרגש בטירוף.
תלמידה: התחברתי במיוחד ל"הר האפר". בטקס התרסקתי, וזה היה ממש טוב, משחרר.
מחנכת מלווה: משהו נפתח במיידנק. […] הם מאוד התחברו לטקס במיידנק, לסיפור של הלינה, ליכולת לגעת בתנורים בידיים.
ושוב, למרבה האכזבה, בבורות הירי שביער לופוחובה – קריאת הקטעים מֵכנית, הטקס יבשושי, הרושם נמוג במהרה.
תלמיד: נו, התרגשת קצת? – תלמיד: הייתה לי צמרמורת קלה, אבל לא ירדה דמעה.
התוצאה הכוללת התגלתה בשיחת ערב משותפת עם המדריכה לסיכום המסע:
תלמידה: אנחנו לא מפחדים לראות ולשמוע על דברים מכוערים, וגם מצפים לזה.
תלמיד: היה חסר לי קצת הדברים היותר מזעזעים.
תלמידה: גם לי היה חסר לשמוע את הזוועות.
תלמיד: נהניתי מהידע, אבל היה חסר לי רגש במסע הזה. הרגשתי שהייתי אדיש. ציפיתי שתהייה לי תחושה כלשהי.
תלמידה: היו יותר תובנות ופחות רגש.
תלמיד: היה מסע מאוד מעניין. דיברת איתנו על עובדות ועל מספרים, וזה עבר כמו בלוק ולא נכנס כלום. לעומת זאת, הסיפור האישי של הלינה במיידנק אמר לי משהו.
תלמיד: המסע לא היה כמו שציפיתי. מה שיותר מחבר אותי זה מה שנכנס לי ללב. אני מבין שזה לא העניין של המסע, אבל מעבֵר לידע אפשר לשלב גם רגש – משהו שיישב יותר טוב בלב.
השוו דברים אלה לכמה מן ההתבטאויות של תלמידי בית הספר הממוצע שהוצג לעיל:
תלמידה: גיליתי במיידנק שאני יותר רגישה ממה שחשבתי, וגם יותר בכיינית.
תלמידה: נהייתי ממש בכיינית. לא חסכתי בדמעות.
תלמיד: כאן הכול אמיתי, זה לא ב"כאילו". זכיתי לחוויה בלתי נשכחת וללא ספק מהמשמעותיות בחיי.
מסקנות: תלמידי המסע המוביל הם שכלתנים במכוון ואף במופגן. הם מורגלים לחשוב, לנתח, לשוחח ולהציג טיעונים סדורים. המסע לפולין, כמו הזדמנויות חינוכיות אחרות, מציע התמודדות עם הרגש ולא רק עם השכל.
המדריך הראשי הוותיק – מסע מיושב: בפולין אנחנו חיים את החיים הרגילים – צוחקים, שרים, משתעממים. בכי תמידי אינו המטרה – לא שלא עושים דברים בשביל לרגש, ואולי להביא מישהו עד הקצה. […] המסע לפולין הוא קודם כול מסע אל תוך עצמנו. […] עלינו להעביר חוויה, ולא רק ידע.
היועצת החינוכית – מסע מיושב: רוצה לאחל כי תהיו נכונים להרגיש עד הסוף, לקבל, לחשוב בראש פתוח, לפתח תובנות חדשות ולשנות קיימות. רוצה שתאפשרו לעצמכם את המסע ותפיקו ממנו את המירב על ידי זה שברגעים ה'רגילים' תצחקו, תיהנו, תשתחררו (במידה), וברגעים המשמעותיים פשוט תהיו שם. […] תנו לעצמכם להרגיש, אל תתביישו להפגין רגש, דַברו את זה ביניכם, דברו על זה, חוו הכול ועד הסוף.
כל מסר בעל השפעה פונה הן לשכל והן לרגש, הן להבנה והן לתחושה. יחד עם זאת, נראה כי אנשים מִשתנים לאו דווקא בעקבות ניתוח שכלי קר אלא בעקבות הצגת "אמת" שמשפיעה על רגשותיהם: לב השינוי מצוי ברגשות.
המדריך י' – ישיבה: אני מאוד בעד העצמת החוויה הרגשית; אם יש מקום שאפשר לעורר בו בכי, נכון וראוי לעשות זאת. ברור לי שאם מישהו בוכה באיזה מקום, משהו מאוד דיבר אליו. יש מקומות שבהם אני יכול לגרום לרבים לבכות. האם אנצל את זה? בטח; כי הם רוצים לבכות. ראוי לבכות כאן. אני מזמן להם את הדבר הזה. בכי הוא דבר טוב. בניגוד לכך, יש מקומות ששם צריך לבטא שמחה, לרקוד, לשיר ולהתפלל בכוונה. אם לא הצלחתי לשחרר גם תגובות כאלו, ארגיש שהחמצתי את המקום. […] אני לא רוצה להיות מדריך של קבוצה שכל מה שהיא רוצה זה ללמוד היסטוריה – זה מסע חינוכי וערכי אל העצמי; מפגש של האדם עם כוחותיו.
המדריך ח': הגישה שלי להדרכה השתנתה – אולי השתפרה – עם הזמן. אם בתחילה הייתי צמוד להיסטוריה, לעובדות, עברתי עם הזמן לתת מעט נתוני רקע ולעבוד בהקדם לסיפורים. הבנתי שאי אפשר לקלוט את המספרים. כדי להבין את הדברים צריך לדבר על היחיד – הגבר, האישה, הילד או הילדה. מנקודת מוצא זאת התחלתי לאסוף עדויות. […] אני תמיד מתרגש כאשר אני מספר את הסיפורים האישיים, אף שאני לא בוכה. באחד המסעות, יצאתי עם איש עדות בן 85 שהגיע בפעם הראשונה לפולין, והיה נער בשואה. בקרקוב, הוא נעמד באמצע כיכר השילוחים, התכופף אל האדמה והשעין את הידיים עליה, ואמר: "כאן'!". שאלנו אותו: "מה כאן?". הוא סיפר שכאן הוא ישב וראה את אִימו בפעם האחרונה יוצאת מהשער, והתחיל לבכות בכי מר, ואמר שזו הפעם הראשונה בחייו שהוא בוכה. כל התלמידים, וגם אני, התחילו לבכות. התכופפתי אליו, וחיבקתי אותו, וכל התלמידים נשכבו כאילו עליו. אמרתי להם: "חברה, אל תחנקו אותו אחרי כל מה שהוא עבר".
מכתבי תודה של משתתפים למדריך ח': ניגשו אליי ילדים מקבוצה אחרת, מתיכון אחר, ושאלו אותי אם אצלנו בוכים, אם אצלנו מרגש, איך המדריך? ואמרתי שבוכים, שמרגש, ושלא יכולתי לבקש מדריך טוב יותר, שיודע כך להעביר את הידע והעובדות דרך סיפורים, עדויות, שירים. בכיתי המון, התרגשתי בלי סוף, ואני יודעת שאני יוצאת מהמסע עם המון, המון שיישאר איתי, שאוּכל להעביר הלאה ולזכור תמיד, לא לשכוח לעולם.
המדריך י' – בית חם: קיבלתי החלטה מראש שלא אתרגש מחוסר הצלחה ללמד את בנות הקבוצה תכנים, היסטוריה או ידע. עשיתי שינוי תפיסה, והחלטתי שהמטרה העיקרית של המסע לא תהיה להקנות ידע אלא לקחת חלק בדינמיקה קבוצתית ולקיים פעילויות משותפות. ביקשתי לחבֵּר אותן, דרך עולם ההתנסות שלהן עצמן, למה שיתגלה להן בפולין; לחזֵק את הביטחון העצמי שלהן, ולפתח קצת יותר אמונה בעצמן וביכולתן. גם כאשר הכול קשה, אפשר ללכת קדימה ולהצליח. הכנתי להן פעילויות קבוצתיות מגבשות ומעצימות, שאני בדרך כלל לא עושה עם קבוצות תלמידים רגילות. הייתי סקרן לראות כיצד כל אלה יפעלו.
ככלל עלינו כמחנכים להתייחס ל"אינטליגנציה רגשית", ולא רק ל"אינטליגנציה שכלית". בתחום זה, תלמידי המסע המוביל אינם זוכים בהכרח ליתרון על פני תלמידים אחרים, ויכולת ההבעה הרגשית שלהם נראית חסרה. מערכת שמחייבת את המדריכים והמחנכים המלווים להתנהל לפי קו מוגדר ונוקשה מביאה לשִכפול ולמִחזור של עצמה על ערכיה הפריבילגיים, במקום לאפשר פריצות דרך ופיתוח יכולת חשיבה והרגשה שונות ואולי אף חריגוֹת. במבט לאחור:
מדריכה: ברור לי כי במישור הרגשי אנחנו עושים עבודה פחות טובה מאשר במישור השכלי.
מדריך: אולי באמת צריך לשחרר קצת.
כדי ליצור בני אדם שלמים ומאוזנים, ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת לעניין זה – החורג מ"תִרבּוּת" גרידא. אחד הפתרונות לכך, שנראה כי ראוי ליישמו במערכת החינוך כולה, הוא לעודד תלמידים להשתתף באופן פעיל בשיעורים מתחומי מדעי הרוח, החברה והאומנויות, ולא להקדיש את עיקר המאמצים למקצועות ריאליים ולשפות – יהיו חשיבותם בפני עצמם ככל שיהיו. בהקשר למסע לפולין, התלמידים מהדהדים לא פעם שהם רוצים לשמוע גם "פילוסופיה" (ר"ל, מחשבות) "פסיכולוגיה" (ר"ל, רגשות), ולא רק "היסטוריה" (ר"ל, עובדות).
אחרי הכול, עלינו לברר לעצמינו האם אנחנו מוכנים "לנגן על מיתרי הנפש" של תלמידינו. אם כן, איזו מלודיה אנו מעוניינים להפיק מהם: שירה לאומית, פיוט דתי, ניגון חסידי, נעימה עדתית, ואולי גם קטע ג'אז, מוזיקה ניסיונית או מוזיקה (פוסט) מודרנית אוונגרדית. בעניין זה, נדרשת כמובן זהירות ואחריות רבה. זה בנפשנו! עלינו לברר עם עצמנו ועם אחרים: מה נכון לחוות, ואולי – יותר מכך – מה נכון להווֹת?
בכל מקרה, כמו בתחומים אחרים, חכמת האיזון היא המפתח. גם בהקשר זה קיימים כמובן גבולות שיש להחליט אם ומתי עוברים אותם. מעניין לציין בהקשר זה כי כאשר התלמידים נתקלו במחנה מיידנק בזוג הורים פולנים עם ילדה קטנה, הם העירו:
תלמיד: לא הבנתי איך ילדה קטנה קשורה למקום הזה.
תלמידה: מה ילדה קטנה בת ארבע צריכה לראות כאן?
אירוע לא שגרתי אחר עורר גם הוא מחשבה. לקראת שיחות הערב, התרחש באכסדרת המלון מחזה דרמטי. לאחר שמיעת צעקת שבר מן המעלית, התגלתה תמונה של בחור [בולגרי] צעיר שרוע על הרצפה מחוסר הכּרה, וחבר רוכן עליו בדאגה עמוקה, שניהם עירומים בפלג גופם העליון. החבר הסביר שהם נטלו מנת הרואין. במהרה הגיע למקום אמבולנס, והצוות הרפואי פתח במאמצי החייאה נמרצים. התמונה שהתגלתה למתבוננים מהיציע בקומה הראשונה, שבה מוקמו חדרי הכינוסים לצורך שיחות הערב, הייתה מדאיגה: הצעיר – בעל מבנה הגוף המוצק, והשיער החום הקצוץ, ששרשרת זהב תלויה על צווארו – היה שרוע על רצפת הפרקט, בתחתונים שחורות בלבד, טופל בידי חובשים ופרמדיק (שלצידו תיק עזרה ראשונה אדום), בסרבלים כתומים עם פסים שחורים. הוא חובר למוניטור, והונשם באמצעות אמבו – מפוח הנשמה ידני. כאשר העמיסו אותו על אלונקה, הוא הספיק להתעורר ולסנן קללה. הוא כוסה בשמיכת מילוט מוזהבת, ופונה מן המקום.
במשך הדקות הארוכות של האירוע, כאשר החבר עולה ויורד במדרגות מעורטל בפלג גופו העליון, המאבטחים והמורים המלווים מנעו אפשרות שהתלמידים יתקלו במעורבים או יצפו במתרחש. המנהל, שהיה במקום, העיר בחיוך כי רצוי להזמין את הצעיר למחרת היום, לשיחה עם התלמידים על סיכון הכרוך בשימוש לרעה בסמים.
בשיחה שהתקיימה אחר כך עם התלמידים, רובם – אם כי לא כולם – הצדיקו את ההחלטה שלא לחשוף אותם לאירוע זה (שיש לומר, הותיר גם בי עצמי רושם עמוק ומתמשך). עם זאת, הם הבהירו שאין בכך כדי לפתור את צוות ההדרכה ואת המחנכים המלווים מחשיפתם לאירועים שהתחוללו במהלך השואה.
צילום ראשי: עידן ירון
עוד על ספרו של ירון – כתבה גדולה בהארץ של אור קשתי על עבודתו של האנתרופולוג ירון עידן על המסעות לפולין
עוד על מסעות לפולין – ראו את מחקריו של ג'קי פלדמן , אשר מציג גישה קצת שונה מאשר של ירון על המסעות:
בעקבות ניצוֹל השואה הישראלי: משלחות נוער ישראליות לפולין וזהות לאומית, תיאוריה וביקורת, , 19, 2001