מאמרי אורח

לציון היום הבינלאומי נגד טרנספוביה ולהט"בופוביה, רותם קליגר, חברת צוות בחברת האדם ישבה לשיחה עם ד"ר לימור מעודד דנון (אוניברסיטת בר-אילן) על הפוליטיקה והיחס סביב מיניות, גוף, מגדר ואוטונומיה גופנית; על "האיום הטרנסג'נדרי" והאופן שבו הוא נתפס בחברה ובמחקר הסוציולוגי-אנתרופולוגי, על הקשר שלו למחאה נגד ההפיכה המשטרית ועל תפקידנו באקדמיה ליצירת אקלים תומך ומחקר מכיל.

בחודשים האחרונים היינו עדים למגוון רחב במיוחד של כותרות סביב יחס מפלה לא.נשים שנמצאים על הקשת הטרנסית. עם רכישת טוויטר בידי אילון מאסק החברה ביטלה את המדיניות שאוסרת על הטרדת טרנסג'נדרים.ות; מועצת האתלטיקה העולמית הודיעה כי לא תאפשר לטרנסג'נדריות ותגביל השתתפות של אינטרסקס בתחרויות נשים; סקר חדש בישראל הצביע על עליה למספר שיא של דיווחים על גילויי שנאה כלפי להטב"קים בכלל ובפרט כלפי טרנסג'נדרים.ות; חרם צרכני גדול על מותג הבירות "באד לייט" החל בארה"ב בעקבות פרסום שת"פ עם משפיענית טרנסית ואלו רק קומץ דוגמאות מהתקופה האחרונה. כל אלו מצטרפות לנתונים ה"רגילים" על כך שטרנסג'נדרים.ות מרוויחים פחות, מרגישות לא בנוח ללכת לעבודה, נשארים בארון, סובלות מדיכאון, טראומות ואובדנות.

נרטיב של הפחדה

מעודד דנון היא סוציולוגית רפואית ומלמדת בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בר אילן. תחומי המחקר שלה כוללים יחסי כוח בין גוף, חברה וגופניות, ידע גופני, ביופוליטיקה של מין/מגדר/מיניות, טמפורליות וזמן. מחקרה על אינטרסקס (א.נשים הנולדים עם סימני מין זכריים ונקביים) הוא מהמחקרים החדשניים והמשמעותיים בתחום בישראל. הנושאים בהם היא עוסקת הן ברמה המחקרית והן ברמה האקטיביסטית נובעים בין היתר מחוויותיה האישיות כלסבית וכאם חברתית (לא ביולוגית). לדבריה, הקהילה הלהטב"קית ובמיוחד הקהילה הטרנסית נמצאות תחת מתקפה של ממש. כשברקע כותרת השער על מגזין ערוץ 14 היא: "התעללות בקטינים – כך מסלילים ילדים בישראל לסירוס כימי וכריתת איברים"; מעודד דנון מבקשת להציג קול אחר ומגוון שמטרתו להרגיע ולאתגר בנשימה אחת את השיח הציבורי המאלים (לשון אילמות).

"בשנים האחרונות יש הרבה כתיבה על הפאניקה הטרנסית, המופנית בעיקר כלפי ילדים טרנסים ומנגנת על עורם הרגיש של ההורים. זאת מתקפה של תנועות ימניות שמרניות ששמות את קהילת הלהטב"קית על הכוונת. מבחינתם 'האידיאולוגיה של מגדר' מאיימת על הכלכלה, המשפחה הגרעינית ועל חוזקה של המדינה. המתקפה הקיימת מונעת מתוך התודעה ההטרו-נורמטיבית, הבינארית המושרשת, לפיה – בני האדם מתחלקים לשניים: זכר/נקבה; ילד/ילדה; גבר/אישה. התודעה הבינארית מחלקת את המאפיינים הגופניים שלנו לשני המינים – זכר ונקבה. ואילו המגדר מחלק את ההתנהגות, השפה, הייצוג העצמי והביטויים האישיים לנשיות או גבריות. לכאורה הקטגוריות המיניות והמגדריות אמורות להימצא בהלימה ובהמשך לכך גם ההעדפה המינית לפי תפיסה זו אמורה להיות הטרוסקסואלית".

לפיה, המתקפה על הקהילה הלהט"בקית משתמשת ברטוריקה ישנה של האיום על המשפחה הגרעינית במטרה לשמר את המסורת והערכים של הקבוצה הדומיננטית. שיח ההפחדה הפופוליסטי לא באמת מעוניין להגן על ילדים טרנסים, אינטרסקסואלים, או על כל ילד שאינו מתיישב עם החלוקה הבינארית, מגדרית, אלא בעיקר מבקש לצבור כוח ושליטה. את השיח הזה היא מגדירה כשיח פופוליסטי שמטרתו לסחוף המונים דרך מכנה משותף המבוסס על הפחדה של האוכלוסיה וכך ליצור, לשמר ולקבל כוח. בהקשר הלהטב"קי הפופוליזם נוגע בערכים, משמעויות חברתיות, תפקידים ומיקומים חברתיים וגם בשאלות מאוד בסיסיות כמו מה זה משפחה או מה זה הורות?

"הכוח של הפופוליזם זה להפוך אנשים מסוימים לקורבן. לרוב הם מתייחסים לאנשים מוחלשים שהם באמת קורבן של המציאות החברתית המנצלת אותם ועושקת אותם, אך אותם מנהיגים משתמשים בפופוליזם מתוך אינטרסים אישיים צרים ולא מתוך הרצון לייצר מציאות אחרת, הפועלת לתיקון עוולות כלכליות-חברתיות, אלא בעיקר לשימורן.  כפי שניתן לראות בשיח הציבורי הישראלי כיום על 'ישראל הראשונה וישראל השנייה', או 'אזרחים סוג ב'", היא טוענת.

"אני נולדתי בדימונה, ההורים שלי עלו לישראל ממצרים, אבא היה מפרנס יחיד, אמא עקרת בית. אני אמורה להתחבר, לכאורה עם השיח הזה אבל זה כלל לא משקף את המציאות המגוונת שבה חייתי או את הערכים שגדלתי לפיהם. נכון, אין ספק שהייתה ועדיין קיימת אפליה- מרחב ההזדמנויות למוביליות חברתית מוגבלות עבור ילדים החיים בפריפריה והפערים הכלכליים רק הולכים וגדלים. אבל גדלנו מתוך הערכים של אהבת חינם, מוסר עבודה גבוה, לעולם לא לקבל כמובן מאליו דבר. לכן תמיד האמנתי שאנשים יכולים לשנות את המציאות של חייהם. ליצור את הקורבנות ולהדגיש אותה זה אינטרס מובהק של הפופוליזם לשמר כוח ולכונן אויב מדומיין. זה עבד בעבר ועובד גם כיום. בהקשר הזה אפשר לקרוא את 'anti gender politics in the populist moment' של אגניישקה גרף ואלזבייטה קורולצ'וק, חוקרות מוורשה, כשבימים אלו ההשוואה בין פולין, הונגריה וישראל ניכרת. ספרן מתאר כיצד הפוליטיקה האנטי מגדרית או פוליטיקה המתנגדת לאידיאולוגיה מגדרית, היא פוליטיקה עכשווית, גלובלית, הפועלת כנגד נשים ולהטבק"ים בצורה ישירה, מתוך האינטרסים לשמור על אידיאל המשפחה המסורתית, הטרונורמטיבית אשר לכאורה שומרת על כוחה ויציבותה של המדינה", מפרטת מעודד דנון.

"בפועל, ילדים וילדות טרנסים בסך הכל רוצים להרגיש בית. רוצים להרגיש מוגנים, שההורים אוהבים אותם גם אם הם מרגישים, מתנהגים או מתלבשים לא כפי שמצפים מהם. כשילדים מבקשים לבטא או לאמץ מאפיינים מגדריים השונים מהשיוך המגדרי שניתן להם ישר המעגלים החברתיים הראשוניים והישירים המקיפים אותם ממהרים להגדיר אותם או להדיר אותם. ההורים, הגננת/המורה, היועצים וכו' ישר קופצים לשאלות של אוי אוי אוי מה יהיה בעתיד? כמה הורמונים ואלו ניתוחים יהיו, במקום פשוט להיות עם הילדים, לאפשר להם להתבטא, במקום לתהות מדוע הילדים רוצים לבטא מגדר אחר לשאול מה כל כך מאיים ביטויים מגדריים שונים ומדוע?  על איזה עוגן מגדרי בדיוק נשענים שהוא כל כך שברירי ומאויים על ידי טרנסים?", היא אומרת.

על אוטונומיה גופנית

אחד ממוקדי המחלוקת סביב "האיום הטרנסי" הוא ההתערבות ההורמונאלית והניתוחית לשינוי גופני שא.נשים על הקשת בוחרות לעיתים לבצע . מעודד דנון שחוקרת א.נשים שנולדו כאינטרסקס מוצאת את העיסוק הזה כמעט אבסורדי. בעוד שכאשר תינוק בן יומו נולד עם איברי מין חיצוניים או פנימיים שאינם טיפוסיים הרפואה ממהרת לסדר את גופו ולהתאים את גופו לנורמה גופנית נשית או גברית (תהליך אותו מעודד דנון מכנה "מינגוף"), היחס לטרנסים הוא בדיוק הפוך. כאשר הם מבקשים לשנות את גופם על ידי הורמונים וניתוחים גניטאלים עליהם לצאת למסע שכנוע של שומרי הסף הרפואיים כדי "לעבור" כטרנסים הראויים לשינוי זה. השיח הפופוליסטי על דחיפה של רופאים לשימוש בהורמונים וניתוחים מוקדמים בקרב ילדים טרנסים אינו מתכתב עם המציאות בשטח או עם מחקרים בתחום זה.

"ההתערבות הרדיקלית שמתבצעת בתינוקות שנולדים כאינטרסקס כלל לא לוקחת בחשבון את ההשלכות הבריאותיות, רגשיות וחברתיות ארוכות הטווח עבור אותם תינוקות וגרוע מכך, אין כמעט מחקרי מעקב ארוכי טווח הבוחנים כיצד, או האם בכלל, ההתערבות 'המנרמלת' שכוללת ניתוחים גניטאליים, מתן הורמונים תחליפיים וחיברות באמת משיגה את מטרתה. למרות כל זאת ברוב המוחלט של המקרים הניתוחים מתבצעים באופן כמעט מיידי", היא מסבירה. 

"לעומת זאת, כשמדברים על טרנסים יש הפחדה גדולה סביב השינוי הפיזי, מתי ואיך לשנות את הגוף? האם לתת הורמונים? האם לבצע ניתוח? באיזה גיל? אבל אף אחד לא שואל את זה על אינטרסקס. שם זה נורא ברור והגיוני שצריך לעשות התערבות רפואית בגוף. שם ההתערבות הניתוחית וההורמונלית היא מיידית ואף אחד לא שואל – למה אתם מתערבים? אם היינו מחליפים את השיח הכל כך מפחיד על ילדים טרנסים ובמקום זה שמים את המילה אינטרסקס… זה יכול להיות ניסוי משעשע לשמוע את אותם אנשים צועקים – 'תשאירו את הילדים כמו שהם' או 'הם יתחרטו על זה, הם יתחרטו על ההורמונים והניתוחים כי זה בלתי הפיך'", מעודד דנון מסבירה.

במאמרה "The Parental Struggle With the Israeli Genital Socialization Process", היא מציגה השוואה דומה בין החוויה של הורים לתינוקות אינטרסקס בעלי גניטליה "לא נורמטיבית" לבין הורים שהחליטו לא לבצע ברית מילה בתינוקות זכרים. דרך סיפוריהם של מעל ארבעים הורים היא בוחנת שאלות על אוטונומיה גופנית בכלל ואוטונומיה גניטלית בפרט. היא מדגימה אילו לחצים דתיים, לאומיים וחברתיים חודרים אל ההחלטות הכביכול פרטיות סביב הגוף שמתחיל תהליך של חיברות כמעט מנשימתו הראשונה.

"הגוף הוא לעולם לא אחד. מדמיינים אותו, יוצרים אותו, מפרשים אותו, מדברים עליו. כשהשיח סביב הקשת הטרנסית הוא רק – 'למה אתם משנים את הגוף של הילדים מגיל צעיר?', למרות שבפועל זה כמעט לא קורה, זה שיח מאוד מצמצם. הרי בסוף בעבור מי הניתוח או השינוי הגופני קורה? אם הקבוצות השמרניות היו באמת רוצות בטובת הילדים הטרנסים שהם כל כך חרדים לשלומם הם היו מעלים שאלות  עמוקות יותר על החוויה הטרנסית, מהי חוויית האחרות המגדרית עבורם? מהי המשמעות של שינוי גופני עבורם? אלו מעגלים חברתיים, אם בכלל, תומכים בהם ביומיום? מהן ההשלכות הבריאותיות של טיפולים הורמונאליים…", היא אומרת.

בנוסף לכך, הוא מטילה ספק באופנים שבהם התרגלנו לחשוב על המין בגוף רק דרך שיח מדעי-רפואי שמתיימר להציג אמת אובייקטיבית. בפועל החלוקה לביולוגיה ותרבות גם היא חלוקה מודרנית. השיחים האלה, וחשוב מכך, הגוף והחוויה הגופנית עצמה שלובים, מושפיעים ומשפיעים על התרבות ללא הרף.

"החוויה הסובייקטיבית הגופנית היא הרבה מעבר למסגורים. היא כל כך צבעונית. כסוציולוגיות ואנתרופולוגיות אנחנו יכולות להצביע על המתחים האלה, על הפערים בין התאוריה לפנומנולוגיה ולא להתקבע אלא להפתח ולהשתנות", היא מדגישה. "מי קובע מהו המין הביולוגי? מהי נקודת ההתחלה? הכרומוזומים? יש צורות שונות של כרומוזומים. הגנים? אז יש המון גנים שאחראים על התפתחות של איברי מין פנימיים וחיצוניים. צורתם של כרומוזומי המין אינם בהכרח מנבאים את התפתחותם של שאר איברי המין בגוף, לא את גודלם, נראותם או אופן תפקודם. אנשים אינם תמיד יודעים או חושבים על המאפיינים של המין שלהם עד שהם מבקשים להיות הורים ביולוגיים. דרך בדיקות פוריות עולות תגליות ושאלות גופניות מפתיעות".

"כל בוקר אני מרגישה שאני מתעוררת למלחמה על הבית שלי"

מעוד דנון משתפת מחוויתה האישית מול המתקפות הללו, "כל בוקר אני מרגישה שאני מתעוררת למלחמה. מלחמה על להסביר את הקיום שלי ואת השונות שלי. יש לי שלושה ילדים ואני אמא חברתית, לא ביולוגית. כשהתחילה המחאה הרגשתי שהבית שבנינו הולך להיהרס. כאילו סוגרים עלינו ולא נוכל להימלט. תחושה ממשית שהמשפחה שבנינו הופכת לאשליה במציאות הישראלית… זה לא שאי פעם היה כאן שוויון מלא, אבל שנים נאבקנו על זכויות להורות, זכויות להכרה בזוגיות 'חד מינית', אמנם איננו יכולים להינשא בישראל, אך ללא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כלל לא היינו מוכרים למערכת המשפט ולא יכולנו לקדם שום זכות, בטח לא להקים משפחה".

"ראיתי את זה בתהליך האימוץ של הילדים שלי. תחילה עברתי את תהליך האימוץ (תאומים בני 13) בבאר-שבע ב-2010, שכלל ראיונות עם עובדת סוציאלית, אגב, אם באמת ישראל אוהבת ילדים ולא רק ילודה יש מקום לבדיקות וראיונות עם כלל ההורים העתידיים, לבחון את מוכנותם, כשירותם להורות ולא רק הורים מאמצים. אולי היינו נראים קצת אחרת. בכל מקרה, השופט אישר את האימוץ ללא עניין מיוחד (הודות לתקדים של ירוס-חקק). ב- 2016 אימצתי את הקטנה. שוב, אותו תהליך, הפעם בירושלים. אני זוכרת שהגעתי דרוכה מאוד לבית המשפט. הדהד במוחי המקרה המצער של השופט פיליפ מרכוס מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים אשר החליט למנוע את כניסתם של התאומים שנולדו בהודו, שהוריהם הם חברים יקרים שלנו. לא ידעתי למה לצפות משופטי ירושלים לכן הכנתי נאום על  המשמעות של הורות עבורי אבל, ברגע שהשופטת נכנסה לאולם היא אמרה – 'זה תיק 'מזל טוב', איזה כיף לטפל בתיקים כאלה'. הרגשתי שאנחנו לא שקופים, שרואים אותנו, שיש מי שיגן על הזכויות שלנו. ועכשיו, עם הניסיון להפוך את ישראל לדיקטטורה על ידי חוקים שמרסקים את כוחה של מערכת המשפט – הורסים את התקווה שלנו לחיות כאן, להרגיש כאן בית", היא משתפת.

על אף התחושות הקשות שהיא מתארת, היא חווה במקביל דרך המחאות החברתיות גם תהליך מחודש של השתייכות ובחירה מחודשת בחיפוש אחר בית ומקום כאן בארץ.

"למרות שהקהילה שלנו פגיעה ואנו מותקפים באלימות מילולית ופיזית על ידי אנשים מסוכנים ממפלגת נעם וגרורותיה, המחאה כנגד המהפכה המשטרית מעצימה את כוחה של הקהילה הלהטב"ית, מחזירה אותנו לימים הטובים של תחושת השיוך לקהילה עם מאבק משותף על הזכויות שלנו להיות אחרימות. משהו שקצת נשכח בעשור האחרון. חשוב לצאת ולחוש את המחאה מקרוב, להרגיש את החיבור עם האנשים, עם הקולות השונים, זוהי תחושה מאוד מעצימה", היא אומרת.

במבט להמשך, היא עומדת על תפקידנו כאנשי ונשות אקדמיה, חוקרים וחוקרות לייצר מרחבים בהם כל הסטודנטים והסטודנטיות ירגישו שייכים. "אנחנו שליחים ושליחות. לא סתם בחרנו באקדמיה. יש לנו משהו להגיד. משהו בוער וחשוב לנו. המחקר שלנו תמיד שזור במי שאנחנו, בבית שלנו", היא מדגישה.