אנתרופולוגיה לשבת

ליגת הכדורגל האמריקאית השעתה לצמיתות לפני ימים אחדים ארבעה מאמנים בשל התנהגות לא נאותה. לארי נאסר, רופא נבחרת ההתעמלות האמריקאית לשעבר נידון ליותר מ-300 שנות מאסר בעקבות התעללות מינית במתעמלות. אך כנראה שזה רק קצה הקרחון. האנתרופולוגית וחוקרת הספורט שלומית גיא כותבת על הפרויקט בו היא ושותפיה מתחילים לחקור את התופעה של אלימות של מאמנים ומאמנות כלפי ילדים וילדות בספורט ההישגי בארץ, ועל מאמר ראשון מתוך הפרויקט שפורסם בכתב העת ״רוח הספורט״.

"היא הייתה מתחילה לומר שלא אכפת לי, שהיא לא מבינה למה אני מגיעה לאימון, שאני לא בסדר כי קרה לי איזשהו שינוי של גיל ההתבגרות […] היא התחילה להחדיר לי כל מיני דברים שהתחלתי להרגיש כל הזמן שאני לא בסדר. באימונים זה כמובן היה יוצא; היו קללות, היו צעקות, היו השפלות והיו הרבה פעמים שגם מגע פיזי שלא היה טוב. היה איזה אימון והיא אמרה לי שאני צריכה לעשות חמישה תרגילים […] אז אני עושה את התרגיל הראשון, עושה את התרגיל השני, ובתרגיל השלישי היא פתאום עוצרת לי ככה. ועשיתי את התרגיל מעולה, מעולה, פשוט לא עשיתי כמו שהיא רצתה. והיא ככה טופחת על השולחן, קמה, לוקחת לי את היד ואומרת לי: מה עשית?! ודורכת עליה. היא ידעה שיש לי שבר מאמץ, הוא לא עבר, היה אצלי איזה שנתיים. היא דרכה עליי, לקחה לי את היד ואמרה לי: מה את עשית עכשיו? אני לא מבינה, מה עשית?"

לפני שנתיים השתתפתי בכנס בינלאומי שהתקיים (באמצעות הזום) בארצות הברית. זו הייתה שיא תקופת הקורונה וכל הכנסים הועברו און-ליין. מאז שסיימתי את הדוקטורט ב-2010 חקרתי בעיקר את הנושא של אלימות אוהדים במגרשי כדורגל. הכנס הזה היה שונה. הוא עסק באלימות של מאמנים ומאמנות כלפי ילדים וילדות בספורט ההישגי. נושא האלימות של צוותי אימון כלפי ספורטאים וספורטאיות נחקר עד אותה תקופה מעט מאוד ועסק בעיקר בחברה היפנית. מעט סרטים דוקומנטריים עסקו בשעבוד גוף הספורטאיות (האישה בעיקר) במדינות הקומוניסטיות. אבל התפוצצות פרשת לארי נאסר (רופא נבחרות ההתעמלות האומנותית בארצות הברית) הציף את הבעיה גם במדינות מערביות, מפותחות לכאורה.

אלימות של מאמנים וצוותי אימון כלפי ילדות וילדים בספורט ההישגי היא סוגיה מורכבת יותר מאלימות של מבוגרים אחרים כלפי ילדים מכמה סיבות:

• בשונה ממבוגרים אחרים, יש להם גישה ישירה ומיידית לגוף של הילד/ה, הנער/ה. הם אמורים למדוד, לגעת, לכוון ולדייק תנועות. כיוון שכך, קשה לקבוע מתי מגע של מאמן בשחקן או שחקנית הוא פונקציונלי ומכוון מטרה ספורטיבית ומתי הוא מגע לא לגיטימי שנועד לספק את צרכי התוקף.  
• אלימות של צוותי אימון כלפי ילדים היא נסתרת. היא מתקיימת לרוב בין המאמן לשחקן או לקבוצה אך לא יוצא מגבולות אלה.
• בשונה ממבוגרים אחרים הורים נותנים לגיטימציה כמעט בלתי מותנית למאמן ולמאמנת. ההורים יגיעו לילדים "תקשיבו למאמן, תעשו כל מה שהוא יגיד".  בשונה ממורים בבתי ספר מאמנים ומאמנות זוכים ליחס של יוקרה מצד ההורים ומבוגרים אחרים העוטפים את הילד.
• המאמנים וצוותי האימון הם דמויות משמעותיות עבור הילדים והילדות בספורט. יש להם הילה וכריזמה, הם זוכים להערצה מצד הילדים ששואפים להיות כמה שיותר קרובים למושא הערצתם. המאמן הוא דמות משמעותית מאוד עבור הילדים ודבריו והתנהגותו נתפשים כאלה שאסור לערער עליהם.
• שעות רבות מאוד של אימונים בעיקר לקראת המעבר למקצוענות מטשטשות את ההבדלים בין זמן פורמלי לזמן בלתי פורמלי.
• לבסוף, למאמן/ת ולצוותי האימון יש יכולת להפעיל מניפולציות על הילדים: להעניק להם תשומת לב והערכה במהלך האימון, או למנוע מהם את אלה, אם הספורטאים והספוראיות הצעירים והצעירות לא עושים את מה שהמאמן מבקש מהם.

מעבר לכל אלה מחקרים מראים כי מוסדות הספורט בעולם נוטים להסתיר פגיעות מיניות כאלה, אם ספורטאים וספוטראיות צעירים וצעירות כבר מעיזים להתלונן. נייט ונאורייט (Nite & Nauright, 2020) מתארים מודל מטריד בפשטותו אשר מסביר כיצד משמרים בממסד את תופעת ההתעללות, על אף הידיעה בדבר קיומה, מבלי לטפל בה ביסודיות. החוקרים ניתחו והצליבו מידע ממאה דיווחים בתקשורת כמו גם ראיינו אנשים מעורבים בתקופה בה התפוצצו שלוש פרשות באוניברסיטאות בארה"ב –פרשת ג'רי סנדוסקי באוניברסיטת פן-סטייט, פרשת לארי נאסר במישיגן סטייט, ופרשת האונס באוניברסיטת ביילור. באמצעות ניתוחי המסמכים הם יצרו רצף כרונולוגי מראשית הדיווח על כל פרשה ועד תוצאות המשפט. המאמר מוכיח שנים רבות של סחבת ביורוקטית בטיפול, שנמשכה 17, 4 ו-24 שנים (בהתאמה). יתרה מזה, ניתוח המסמכים העלה בצורה ברורה מערך שלם של הסתרה, העלמה, ואפילו השתקה, בין כותלי המוסדות, כל עוד ניתן היה לעשות זאת.

נושא האלימות של מאמנים ומאמנות וצוותי אימון בישראל לא נחקר בכלל. יחד עם פרופ' סימה זך מהמכללה האקדמית וינגייט החלטנו לצאת למחקר גישוש מעורב כדי לנסות ולהבין מה קורה באולמות ובמגרשים כשהמצלמות לא משדרות. החלק הראשון של המחקר היה שאלון כמותני. הפצנו את השאלון במכללות להכשרת הוראת חנ"ג ודרך אתנה, התאחדויות הספורט והוועד האולימפי. על השאלון ענו 440 ספורטאים וספורטאיות לשעבר. השאלה האחרונה הזמינה את מי שמעוניין לראיון עומק. במהלך המחקר קיימנו 26 ראיונות עומק עם בני 18 ומעלה (כדי להבטיח שמירה על אנונימית. לפי חוק הגנת הילד 1995 אסור לנו לדעת על אלימות כלפי ילדים ולא לדווח). הממצאים הפתיעו אותנו מאוד. נחשפנו לסוגי אלימות רבים, אלימות מילולית, פיזית, נפשית, כלכלית ומינית.

אחרי ניתוח תמטי ראשוני זיהינו שהאלימות המשמעותית ביותר בהיקפים שלה ובתקופות הזמן הייתה של מאמנים ומאמנות יחידים- כלומר כאלה שמאמנים ספורטאים וספורטאיות לאורך שנים רבות. זו אלימות שמאפיינת בעיקר ענפי ספורט יחידניים. המרואיינות והמרואיין סיפרו על שעות אימון ארוכות – לעיתים 13 שעות ביום, השפלות, פגיעות פיזיות מכוונות ללא מטרות קונקרטיות, הרעבות, החרמה של כספי זכיות ועוד. עוד עלה כי מאמנים ומאמנות יחידים עושים מאמץ לנתק את הילדים והילדות ממעגלי תמיכה משמעותיים, כמו המשפחות, בתי הספר וחברים, רופאים ואנשי מקצוע, וזאת על מנת להשיג שליטה מוחלטת על חייהם. השליטה על חייהם של הספורטאים נמשכת גם שנים לאחר הפרישה מספורט מקצועני.

המאמר התפרסם השבוע בגיליון החדש של רוח הספורט. זהו כאמור מאמר ראשון מתוף פרויקט מחקרי רחב. המאמר הבא יעסוק באלימות מינית של מאמנים ומאמנות כלפי ילדים וילדות בספורט. עבור המאמר הזה אספנו 12 ראיונות מתוך ה-26 שערכנו, בהם היו דיווחים על אלימות מינית, החל מאלימות מילולית, דרך פגיעה חד פעמית ועד אינוס מתמשך לאורך שנים. רק שניים מהדיווחים האלה הגיעו לכדי טיפול משטרתי.

אנו מרגישות שזהו רק קצה של הקרחון. המרואיינות והמרואיינים שהסכימו להשתתף במחקר עשו זאת בחשש גדול מאוד, תוך וידוא מתמשך שהאנונימיות שלהם תישמר, וזאת למרות שחלפו שנים רבות מאז הפגיעות. אנו מקוות שהמחקרים האלה יעודדו חוקרים וחוקרות צעירים וצעירות ללמוד ולחקור את הנושא הזה לעומק, על שלל השלכותיו המגדריות, פסיכולוגיות וחברתיות.

עוד על שלומית גיא: