מאמרי אורח

אל מול הקולות העולים מהעולם האקדמאי בכלל ואנתרופולוגי בפרט, משרטט לירון שני, חבר סגל באוניברסיטה העברית ומאנשי בחברת האדם, את מחשובתיו על הדרך שבה הוא רואה את האנתרופולוגיה. לטענת שני, המהות של אנתרופולוגיה – לספר סיפורים של א.נשים בשדות שונים להשוות למקומות ותרבויות אחרות, לנסות לפרש ולהסביר אותם בעזרת תיאוריות ומושגים, ובכך לאתגר את המובן מאליו – עדיין תקפה, קסומה ורלוונטית מאי פעם. אך חשוב לזכור שתיאוריה היא כלי, לא המהות.

לפני כמה ימים פרסמתי בפוסט קצר בקהילה של בחברת האדם על אנתרופולוגיה בימים אלו. בעזרת התגובות וההצעות שקיבלתי, אני מפרסם כאן גרסה קצת יותר מורחבת ומפורטת. 

בקצרה, אני עדיין חושב שהמהות של אנתרופולוגיה – לספר סיפורים של א.נשים בשדות שונים להשוות למקומות ותרבויות אחרות, לנסות לפרש ולהסביר אותם לי, לאנשים בשדה ולעולם בעזרת תיאוריות ומושגים, ובכך לאתגר את המובן מאליו שלי ושל האנשים בשדה – עדיין תקפה, קסומה ורלוונטית מאי פעם. 

עכשיו לקצת יותר ארוך –  בחודשים האחרונים הייתי עסוק בלבנות את הקורס החדש שאני מתחיל ללמד השנה (כאשר היא תתחיל מתישהו), מבוא לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. לדעתי, וכבר כתבתי את זה כאן, זהו הקורס הכי חשוב בתואר הראשון. בעיקר השקעתי מחשבה באיך אפשר להעביר לסטודנטים ולסטודנטיות את התפיסה שלי של ״מהי אנתרופולוגיה״ ולמה אני חושב שיש בה קסם וחשיבות. 

המחשבות האלו התערבבו והשתוללו שוב בעקבות ה7 באוקטובר ותגובות האנתרופולוגים בעולם. אבל אני חושב שהמהות של התפיסה שלי לגבי אנתרופולוגיה, לא השתנתה ואף התחדדה. 

ראשית, אני חושב שהקסם הגדול של האנתרופולוגיה היא בסיפורים שהיא מספרת, ויותר מכך במפגש עם הא.נשים העומדים במרכז סיפורים אלו החוויה שלהם בעולם.¹ זה גם הקסם הגדול שאני מוצא בה. אני אוהב לפגוש אנשים בשדות שונים, לשמוע את הסיפורים שלהם, את סיפורי החיים שלהם, את הפרשנות שלהם על המציאות, להיות איתם ולנסות להבין איך הם חווים ומבינים את העולם וגם מה הם עושים עם הפרשנות הזו בתוך השדות שבהם הם פועלים. 

זה לא נעצר כאן. אבל זה הבסיס. 

מכאן, ואני לא חושב שאני מפתיע כאן מישהו – אני רואה את הגישה האנתרופולוגית כגישה אינדוקטיבית. כלומר, כאנתרופולוג אני מנסה (מנסה, לא תמיד מצליח) לנסות לשמוע ״מה יש לשדה להגיד״. כלומר, לנסות כמה שיותר להקשיב למה שאנשים אומרים לי בשדה, לראות מה שהם עושים ולקרוא מה שהם כותבים או יוצרים, ואז לנסות להבין את זה. כלומר, אני לא מנסה לבוא עם תיאוריה ברורה או הסבר מראש של מה שאני אמצא. בתחושתי, אנתרופולוג שלא משנה חלק משאלות המחקר או חלק מהשערות המחקר (שאני עדיין לא מבין למה בכלל אנתרופולוגים צריכים לנסח כאלו, אבל בסדר… זה לדיון אחר), לא ממש מקשיב לשדה שלו. ברור שכולנו באים עם תפיסות, מחשבות ותובנות מראש, אבל צריך לנסות לאתגר ולא להתקבע איתן. 

השלב הבא, אחרי שיש לי מספיק סיפורים ותובנות, או שאני מתחיל להרגיש שאני קצת מבין מה מתרחש שם, אני מחפש כלים, גישות, תיאוריות או מושגים שיעזרו לי להבין את מה שאני רואה ושומע וחש בשדה. כלומר תיאוריה מבחינתי (וסליחה מכל מי שזה מזעזע אותו) היא רק כלי, חלק ׳ארגז הכלים׳ שאני משתמש בה על מנת לנסות לפרש ולהסביר את הסיפורים והנתונים שאני אוסף. 

בלי מסגור הסיפורים שלנו בתוך מסגרת פרשנית כלשהיא, הסיפורים נשארים רק סיפורים. לכן לתיאוריה יש חשיבות, אבל היא לא חזות הכל. תיאוריה, בהגדרה שלה, היא נסיון לפשט את המציאות ולתת הסבר פשוט יחסית לתופעה על מנת שנוכל להבין יותר תופעות דומות ואולי אף לחזות אותן. תיאוריה היא תמיד הפשטה, תמיד המציאות מורכבת יותר והתיאוריה אף פעם לא יכולה להסביר הכל. אבל לפעמים נדמה שיש חוקרים ששוכחים את זה, ובשבילם התיאוריה הופכת לעיקר. וכך תיאוריות שבכוחן להסביר רק חלק מהמציאות הופכות בשבילם למציאות עצמה ואף למצפן פוליטי. זה כבר בעייתי בעיניי. אבל חשוב לזכור, לא תמיד הבעיה בתיאוריה, אלא בישום שלה, ובכך ששוכחים מה המטרה שלה. 

לצערי אני קורא הרבה מחקרים בהם נדמה לפעמים שהסיפור או התופעה הנחקרת היא רק עוד דרך לאושש את התיאוריה שהם כבר מחזיקים בה. אני נתקל במחקרים שברור מראש מה תהיה המסקנה שלהם אבל הם עטופים בז׳רגון מסובך ומרחיק, שאמור להסתיר את זה. לתפסתי, הקריאה באנתרופולוגיה ובמחקרים בכלל, אמורה להיות מזמינה ונהירה גם למי שלא עמוק בתוך התחום, אבל היא לא צריכה להיות פשטנית. ובמתח הזה, בין נגישות למורכבות אני מנסה לפעול כל הזמן, לא תמיד בהצלחה. זאת גם אחת המטרות של בחברת האדם. 

מידי פעם אני גם צריך להזכיר לעצמי, וזה גם משהו שאני מתכוון ללמד במבוא, שתיאוריה גם מאוד תלויה ברוח הזמן ובאופנה. זה לגיטימי וככה מדע בכלל ומדעי החברה בפרט, עובדים ומתקדמים. פעם הדגש הוא על תיאוריות מטריאליות, פעם על גישות של פרשנות, פעם על תיאוריות של יחסי כוח ופעם תיאוריות של הלא אנושי. אין לי בעיה עם זה, וגם אני חלק מהאופנות ומהתהליך הזה. ואני באמת מאמין שככל שאנחנו מתקדמים עם התיאוריות וההסברים הם באמת עוזרים לנו להבין את המציאות טוב יותר, לתת מסגרת פרשנית לסיפורים, למסגר את הממצאים. 

אבל כאמור, אף תיאוריה לא מסבירה הכל, ואף תיאוריה לא מתאימה בדיוק. ולכן אף פעם לא הרגשתי מחויבות לתיאוריה כל שהיא. יש שיגידו שזה שטחי ולא מעמיק, יש שיגידו שאני אוחז בתיאוריה בלי להבין שאני בתוכה. אבל בתפיסתי אני משתמש בתיאוריות (או אפילו רק מושגים וגישות) אם הן עוזרות לי להבין את מה שאני רואה (ושומע וחש וכו׳). 

אני גם מודה שאני לא ממש הופתעתי מתגובות של הרבה מהאנתרופולוגים בעולם (והאגודות המקצועיות) לאירועים ב-7 באוקטובר ומאז. אלו לא כל האנתרופולוגים בעולם, אבל נדמה שזה חלק מרכזי בהם. כבר לפני 10 שנים שהייתי סטודנט אורח ופוסט-דוקטורנט בהרווארד, MIT וברנדייס חשתי את זה. בעיקר כמי שעוסק בסוגיות של התיישבות, חקלאות, סביבה ופוליטיקה – חשתי את ההתקבעות על גישה ספציפית ועל ראיה ספציפית של המציאות. 

אבל כן צריך להודות לחלק מתאוריות (המושמצות כיום אצלנו, כגון פוסט-קולוניאליזם או intersectionality– הצטלבויות) יש עדיין עוצמה ויכולת להסביר חלק מהמציאות שלנו. דוגמא נוספת לתיאוריה, שמאוד חזקה בתחומים שאני עוסק בהם, היא התאורייה של קולוניאליזם התיישבותי. אני ממש לא חושב שצריך להתעלם מהן או לא להשתמש בהן יותר. לתיאוריות אלו ואחרות יש הרבה כח הסברי למציאות העכשווית אבל יש הרבה בעיות בנסיונות להתאים אותה למציאות כאן (כמו למשל העדר חיבור ללאומיות בהרבה מקרים של קולוניאליזם התיישבותי). יש בהן הנחות בעייתיות ולעיתים יישום מרושל. אז כמו הרבה תיאוריות, הן יכולה להיות שימושית לחלק מהדברים ולא מועילות ואפילו מזיקות לחלק אחר (ומי שממש מתעניין, יכול לקרוא התחלה של איך אני מתמודד – לא בטוח שבהצלחה – עם הבעייתיות של קולוניאליזם התיישבותי, במאמר האחרון שלי ב – Cultural Anthropology).²

התיאוריה חשובה, אבל היא צריכה להיות מבוססת על הנתונים, על הסיפורים, על חיבור לשדה. השילוב בין התיאוריה או המושגים השונים, והסיפורים זה אחד האתגרים המרכזיים שלנו כחוקרים וחוקרות. והמטרה של שזירת הסיפורים האלו לתוך סיפור אחד גדול, לתוך האתנוגרפיה, עם כלים ופרשנות, ואולי גם השוואתיות, היא לאתגר את המובן מאליו. זה המהות של האנתרופולוגיה לדעתי. ראשית המובן מאליו שלי עצמי ואז גם של הא.נשים שאיתם אני נמצא בשדה ואותם אני חוקר ולבסוף גם של מי שקורא את אתנוגרפיה שאני יוצר. 

אני רואה את התפקיד שלי כמי שמעורר שאלות, שמנסה לאתגר את הדרך בה אנחנו עושים דברים. לא תמיד נשנה משהו בעקבות זאת, אבל אולי נבין מחדש למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. אני לא בהכרח יודע לתת פתרונות או תשובות. אני יודע שיש אנתרופולוגים שיודעים לעשות את זה. אבל אני חושב שגם לשאול שאלות זה חשוב. אולי אפילו יותר (ואף כתבתי על זה כאן). לכן מבחינתי, למחקר האנתרופולוגי, יש רלוונטיות גם מעבר להצדקת המלצות ברורות ושורות תחתונות חותכות. גם לעורר חשיבה מחדש, או שמישהו יתבסס על המחקר שלי לצורך שינוי מדיניות, זה גם חלק מהסיפור. 

האנתרופולוגיה העכשווית בעולם (חלקה) לקחה פניה שאני לא אוהב או מקבל (בלשון המעטה). היא מערבבת בצורה מוטעה לדעתי בין הפוליטי והמחקרי (שתמיד יהיה מעורבב). אבל המהות האנתרופולוגית, ה׳קסם׳ שהיה קיים בה ותפס ומשך אותי פנימה, עדיין קיים. והחרמות או הכפשות לא ישנו את זה. 

השאלה היא איפה נפרסם את זה עכשיו 🙂 

(תודה לשלמה גוזמן כרמלי, תמר אלאור, רפי גרוסגליק, מיכל פרנקל, רחל ורצברגר, יצחק יפה, לצוות בחברת האדם ולכל מי שהגיב, העיר ושוחח איתי על זה בזמן האחרון). 

שיהיה סוף שבוע שקט. 

1. אני ממליץ, על הפרק של ״This Anthro Life Podcast עם פול סטולר – על אנתרופולוגיה כמספרת סיפורים.
2. באופן כללי –  אני מראה כיצד כאשר מדברים במחקר החברתי על ה׳לא אנושי׳, יש הסכמה שההגדרות של מין ילידי, מין זר או מין פולש, הן הגדרות תרבותיות, פוליטיות שמשתנות לאורך זמן וממקום למקום; אך כאשר עוברים לדון באנושי, יש הפרדה דיכוטומית ולא משתנה בין המתיישב ליליד. ראו כאן את הפוסט על המאמר בבחברת האדם.

תמונה ראשית: לירון שני בעבודת שדה. צילום: ניר פרידמן

עוד בנושא: