מאמרי אורח

רותם קליגר, חברת צוות בחברת האדם כותבת על תפקידנו כחוקרים וחוקרות בעת המחאה החברתית, וכיצד האנתרופולוגיה נותנת לנו נקודת מבט אחרת להבנת האחר, אך גם דורשות מהאנתרופולוגים והאנתרופולוגיות להיות נוכחים בחברה ונאמנים לדיסציפלינה.

המפגש הראשון שלי עם אנתרופולוגיה הרגיש כמו התאהבות. הבטן התחתונה שלי התמלאה פרפרים, בתי השחי הזיעו ומיד בתומו כבר התחלתי לדמיין את המפגש הבא. מה שהיה בה ושבה את לבי, ומה שלא זיהיתי כמעט בשום מקום אחר הוא האומץ והסבלנות לראות אנושיות כהוויה מורכבת ובלתי ניתנת לפענוח על בוריה, לצד הכבוד העמוק שהיא רוכשת לשונות ואחרות תרבותית. 

כל מה שאנחנו נוהגות לכנות בקיצור – המבט האנתרופולוגי.

בשיעור הראשון בקורס מבוא לאנתרופולוגיה למדתי על אתנוצנטריות – הנטייה של כל חוקר/ת (וכל אדם) לראות את המנהגים, הערכים והרעיונות של התרבות שלי כטובים ונכונים יותר ולהפעיל שיפוט מוסרי על מנהגים ורעיונות של תרבויות זרות. הקונספט של אתנוצנטריות גאוני משום שהוא כל כך מובן מאליו עד כי בכלל איננו שמות לב שדרכו אנחנו מתבוננות על העולם. המוסר התרבותי שלנו מתחפש לטבע וגורם לנו בתמימות להאמין שהוא האמת.

אבל האנתרופולוגיה לא משאירה אותנו להתנדנד באוויר כעלה הנפרד מהעץ שהזין אותו בצבעו הירוק. במקום זה, היא מציעה לנו משקפיים חדשות להניח על גשר האף: יחסיות תרבותית. לפיה, לא רק שתרבות היא תמיד דינמית ומכילה בתוכה אינסוף קולות וצרכים; גם לא קיימת תרבות אחת נעלה וטובה יותר מאחרת. במילים אחרות, המחקר האנתרופולוגי מחוייב להתבוננות שבוחנות כל תרבות בהתאם למאפיינים היחודיים שלה ולא רק בהשוואה לתרבויות אחרות.

האנתרופולוגיה שואפת להסתכל על המובן מאליו, ואז לקחת צעד אחורה ולהפסיק לתפוס אותו ככזה. לשנות את זווית הראיה המקובלת ולהציע זווית ראיה אחרת. מורכבת ורכה יותר. בלי שחור ולבן. עם רצפים והשפעות דיאלקטיות.

***

האם זה אומר שאנתרופולוגיות לא יכולות לבקר את המציאות הפוליטית מנקודת מבט אקדמית? את השאלה הזו כינה דני רבינוביץ' (2017) "הדילמה הליברלית". מצד אחד הוא מסביר שהחוקרת יכולה לפגוש בשדה בעיה מוסרית עמוקה בעיניה כמו מילת נשים או אפליה; ומאידך, הניסיון להשליט את הערכים הדומיננטים של החוקרת על תרבות שזרה לה עומדים בסתירה גם לניסיון המחקרי לאזן את הנטיה האתנוצנטרית; וגם לניסיון התיקון של האדם המערבי אשר כפה לאורך שנים את תרבותו הכביכול מודרנית על אחרים שהוא תפס כפרימיטיבים.

עמליה סער (2020) המשיכה את קו המחשבה הזה במאמרה "תרבותיזם". בו היא מצביעה על נקודות בשיח הציבורי הישראלי שבהן השימוש במילה "תרבות" כהצדקה לעוולות מוסריים בחברות לא ליברליות הופך ממושג המקדם סובלנות כלפי קבוצה מסוימת למושג המשמר שיפוט שמרני כלפיה ומוביל לצמצום זכויות של בני ובנות התרבות בפועל. כלומר, השימוש הפופולרי במושג תרבות עלול להפוך לכלי בשירות שימור המבנה החברתי הקיים והקטגוריות המעמדיות שנורמלו בחברה. במאמרה היא מציעה את המושג "רגישות תרבותית" כתחליף.

כך למשל היא מדגימה דרך המקרה של הפרדה מגדרית במסגרות חרדיות בתוך האקדמיה. רגישות תרבותית לדידה, לא תהיה התבוננות לא ביקורתית אשר מקבלת את הגרסה השמרנית ביותר כדי "לכבד" את תרבות המיעוט. במקום זה, היא מזכירה שתרבויות הן תמיד דינמיות ורב קוליות. לכן יש להקשיב לריבוי הקולות כמו גם לכבד את הצביון האקדמי-ליברלי של האוניברסיטאות.

***

גם בין חברי וחברות הצוות של בחברת האדם עלו דעות שונות ומגוונות סביב תפקידנו בתוך המחאה. מצד אחד כולנו תמימי דעים כי היא חשובה וצודקת. אנחנו לא מצפים או רוצים שתהפוך לנוחה או קטנה יותר. ומהצד השני עלו בינינו גם קולות המבקשים לתרום לדיון נקודת מבט אחרת. באופן אישי, בשבועות האחרונים בכל פעם שפתחתי את הפייסבוק נעלם לי כל האוויר מהריאות. כל פוסט ליבה את החרדה המשתקת והתנגדתי בנחרצות לכתיבת פוסט דוגמטי שבמקרה הטוב יסתור את אבני הבסיס של הדיסציפלינה ובמקרה הרע ימשיך ללבות את השנאה.

בעייני, האתגר שלנו כחוקרים וחוקרות הוא איך להשאר נאמנות למבט האנתרופולוגי, מבלי לבטל את הפחד ותחושת החרדה הקיומית של אנשי ונשות המחאה. מבלי לרמוס את אש המאבק על זכויות וצביון פוליטי. רגישות תרבותית או יחסיות תרבותית אין משמעם שצריך "להסכים שלא להסכים" או "להרגיע את הרוחות", אבל כאנשי ונשות אקדמיה צריכה להידלק לנו נורה אדומה ומהבהבת כשהפיד מתמלא ב"טובים" נגד "רעים". אם מסביבי זה מתחיל להרגיש ככה, אני בעיקר מבינה שבחסות האתנוצנטריות, המוסר התרבותי שלי התחפש לטבע. 

אני מזכירה לעצמי שגם בתרבות הישראלית יש יותר מקול אחד. יותר משניים ושלושה, וגם כשהצעקות מחרישות אוזניים, חלק מתפקידי הוא להקשיב.