רפלקסיביות בזמן אמת
סמלי מפתח – פרויקט שמטרתו לאסוף, להגדיר ולהסביר בקצרה מושגי מפתח מהשיח האנתרופולוגי עבור הקהל הרחב ותלמידי ותלמידות הדיסציפלינה.
דמיינו לכם מצב: חוקרת נכנסת לשדה מחקר חדש מצויידת בספרות מחקרית ענפה, סקרנות אמיתית וחלומות גדולים. היא מתחילה לגשש, להשיג מספרי טלפון, ליצור קשרים ולסלול לעצמה דרך אל "פנים התרבות", אבל מהר מאוד נתקלת בבעיה. הנחקרות שותקות.
זאת אומרת, הן לא ממש שותקות. הן נהנות לארח אותה ולספר בקצרה על נושאים מסוימים, אבל בכל פעם שהנושא המרכזי עולה הוא מתחלף די מהר בשקט.
סיוטה של כל חוקרת? לא בדיוק.
ד"ר סיגל נגר-רון ביקשה לראיין נשים מזרחיות דור ראשון ושני המתגוררות באופקים. בשיחותיה עם בנות הדור השני הראיונות היו מלאים אינפורמציה ונוצר חיבור טוב בינן ובינה. לאחר שביססו אמון הדדי היא ביקשה מהן לשתף אותה בסיפור חייהן והן בתגובה "הפיקו נרטיב כרונולוגי, רציף וקוהרנטי". לא היה לה אלא להניח שכך יהיה הדבר גם במפגש עם בנות הדור הראשון, אולם היא נתקלה שוב ושוב באותה בעיה; הראיונות איתן היו מלאים בשתיקות.
לאחר מספר ראיונות שהגדירה ככושלים היא פנתה שוב אל שולחן העבודה וניסתה להבין בתסכול מדוע זה קורה. בעיקר היה לה חשוב שלא לחזק את הנרטיב לפיו שתיקתן נובעת מבורות, קושי שפתי או שאר סטריאוטיפים שנקשרו לתרבות המזרחית בישראל. במקום כל אלו היא בחרה להשתמש בתהליך אותו הגדירה כ-"רפלקסיביות בזמן אמת". גישה זו מציעה להסתכל על הראיון עצמו כעל זירה שבה באים לידי ביטוי יחסי כוח ודרכי הבעה שונות. בצורה זו היא תופסת את הנחקרות כסובייקטים פעילים ביצירת המחקר ולא רק כאובייקטים אותם היא מבקשת לתאר "מלמעלה". עבורה השתיקות הן כלי רטורי לא פחות משמעותי ממילים או תנועות גוף אחרות של הנחקרות.
לפיה, השתיקה שימשה אותן ככלי התנגדות ובחינה של יחסי הכוח שהיותה חוקרת באוניברסיטה גרמה להן להרגיש. דרך השתיקה הן כמו חייבו אותה למלא את החלל במילותיה שלה ולהיחשף בעצמה. כך הן גם בדקו עד כמה היא מסוגלת להבין אותן ועד כמה היא רואה אותן דרך משקפיים אוריינטליסטיות כ"אחרות". בהתאמה הן גם בחנו עד כמה נכון להן להביא אל המרחב תכנים שסותרים את השיח ההגמוני.
לחיזוק טענה זו היא מזכירה את מחקרה של סארב אבו רביעה קווידר בקרב נשים בדואיות בישראל. שם ענו הנשים לשאלות החוקרת בדבר עמדתן בנושאים שונים בשאלה הרטורית: "מה זה יעזור אם נדבר? אנחנו לא מקבלות את ההחלטות". כלומר, השתיקה שלהן נובעת מתוך בחירה מודעת. אם היא כחוקרת תתייחס אליה רק כאל היעדר מילים היא תחטא לכוונתן.
הכלי הרפלקסיבי הוא אחת מאבני היסוד של האנתרופולוגיה בכלל. מתוך ההנחה המשותפת לרוב החוקרים והחוקרות כיום כי לכל תרבות יש מערכת רציונליזציה מקומית, וכאשר חוקרת נכנסת לשדה היא נושאת איתה הלכי רוח, מחשבה, סטריאוטיפים ושאר דפוסים אתנוצנטרים מתרבותה שלה. החידוש של נגר-רון הוא בהתבוננות הרפלקסיבית ממש בזמן אמת בעת קיום התצפית או הריאיון.
מה דעתכםן על הבחירה הזאת?
תמונה ראשית: Photo by the framestree