ראיון עומק

כיפת ברזל הייתה סמל החוסן הצבאי של ישראל במשך שנים. היא שימשה לא רק ככלי יירוט צבאי אלא גם כדימוי, סמל מפתח שאצר בתוכו תחושת ביטחון ועמידות. אך בלחמה הנוכחית החוסן הצבאי חווה פגיעה קשה, זה ברור, אבל כיצד השפיעה מתקפת הפתע על חוסנו של העורף? רותם קליגר מראיינת את קרול קדרון וד"ר קרן פרידמן פלג כדי לבחון באופן ראשוני את היווצרות הטראומה הקולקטיבית הנוכחית ומשמעותו של החוסן הלאומי בעת המשבר דרך המבט האנתרופולוגי.

לחלק א׳, העוסק במבט אנתרופולוגי על מושג הפוסט-טראומה, ראו כאן

כיפת ברזל הייתה סמל החוסן הצבאי של ישראל במשך שנים. למול מתקפות הטילים מרצועת עזה היא שימשה כשריון מגן על הדרום, ובאותה נשימה גם חיזקה את אמון האזרחים ביכולתו של צה״ל להגן עליהם. היא שימשה לא רק ככלי יירוט צבאי אלא גם כדימוי, סמל מפתח שאצר בתוכו תחושת ביטחון ועמידות. כל אלו התערערו בבוקר ה-07.10.23 עם חדירת עשרות מחבלי חמאס מהקרקע לשטח ישראל. החוסן הצבאי חווה פגיעה קשה, זה ברור, אבל כיצד השפיעה מתקפת הפתע על חוסנו של העורף?

זהו חלק ב' בפרויקט "מדינה שלמה בפוסט טראומה?" שעוסק בניסיון להבין ולנתח את המושגים "טראומה וחוסן" בימי הלחימה. לצורך כך פנינו לפרופ' קרול קדרון (החוג לאנתרופולוגיה באונ' חיפה) וד"ר קרן פרידמן פלג (דיקנית בית הספר למדעי ההתנהגות והחוג לפסיכולוגיה במכללה למנהל) ששיתפו אותנו בתובנות ראשוניות על המתרחש דרך המבט האנתרופולוגי. חלק זה יתמקד במשמעות המושג "חוסן" ובאופנים השונים שבהם תושבי הדרום, אנשי הטיפול ומוסדות המדינה מפרשים אותו. אם עוד לא קראתם את החלק הראשון שעסק במושג "טראומה" אתם מוזמנים ללחוץ כאן .

לא במקרה המושגים "חוסן" ו"טראומה" נשמעים פעמים רבות זה מול זה. אמנם לא מדובר במילים הופכיות, אך שתיהן מרכזיות בשיח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובפרט על בריאות הנפש בעורף. בשנים האחרונות, ככל שהשימוש היומיומי בהן הפך נפוץ יותר, כך גם האופן שבו מפרשים ומשתמשים בהן הפך גמיש ורחב יותר.

"התפיסה המערבית הפוזיטיביסטית שמה את הטראומה והחוסן על רצף כאילו הם דברים שאפשר למדוד. כאילו זה לינארי. אז בואו ניקח את X ונשים אותה על הרצף וככה נמדוד אם יש לה או אין לה חוסן. אבל זה לא עובד ככה. יש שעות וימים שאנחנו יותר פגועים ורגישים ויש שעות וימים שאנחנו מצליחים לתפקד קצת יותר ואולי גם לשמור על חיוביות. בכל רגע רמת הפגיעות והחוסן שלנו יכולה להשתנות. במובן הנפשי חוסן הוא היכולת להקים את עצמנו ממקומות קשים אישיים ומשפחתיים וחברתיים ולהאמין שנפשית, פיזיולוגית ואפיגנטית יש לנו את האפשרות להמשיך קדימה גם אם עכשיו מאוד קשה לנו", מסבירה פרופ' קדרון.

"בעצם רוב בני האדם הם חסונים, כמו רוב בעלי החיים. אם קורה משהו קשה לבעל חיים בטבע הוא לא עומד ונשאר איפה שכואב לו נכון? הוא אוסף את עצמו כמה שיותר מהר וזז למקום אחר. זה הדבר הכי טבעי שיש. הייתי לפני כמה ימים בניחום אבלים ושמעתי שם שבמקום להגיד 'שלא תדעו עוד צער', אומרים – 'שתתנו לטוב להתגבר על הצער'. זאת בעייני דוגמה מאוד חזקה לחוסן, זאת בחירה לפרש את המצב באופן שמשאיר פתח גם למשמעות חיובית להגיע בהמשך", היא ממשיכה.

מי אחראי על פיתוח החוסן הלאומי בדרום?

בשנים האחרונות ד"ר פרידמן פלג עבדה על כתב יד חדש שיתמקד בפעילות "מרכזי החוסן" בדרום. אלו שבעה מרכזים שהוקמו על ידי הממשלה ובהם מועסקים אנשי צוות ומטפלים כדי להציע תמיכה נפשית בשגרה ובחירום, במטרה לפתח בקרב תושבי הדרום 'חוסן פסיכולוגי' באופן שיטתי. בימים אלו כשכל הקלפים נטרפו העדויות שאספה מקבלות משמעות חדשה.

"כאנתרופולוגית שמנסה לקרוא את המציאות, אני מסתכלת על תהליכים שצומחים מלמטה, מתוך השטח. המדינה מנסחת עקרונות, אבל מי שמופקדים על העבודה הלכה למעשה הם אנשי טיפול מקומיים שגם מגדלים את הילדים שלהם בעוטף עזה", מסבירה ד"ר פרידמן פלג. בדבריה היא מתארת את המפגש בין שחקנים שונים שעוסקים בפיתוח החוסן הלאומי והאישי של תושבי הדרום, ביניהם תושבי שדרות, תושבי הקיבוצים והקהילה הבדואית. לפיה, ההחלטה להקים את מרכזי החוסן אמנם הייתה של משרדי הממשלה, אבל מי שמפעילים אותם ביומיום הם אנשי טיפול מקומיים שחיים בעצמם את הנסיבות הקשות.

"כשהתחלתי להתבונן בעבודת המרכזים נחשפתי יותר ויותר לתמרונים שאנשי הטיפול המקומיים עושים. משרד הבריאות מנסח באופן מאוד מסודר ומאורגן איך אמורים להתערב בצורה שתגביר מיומנויות אישיות של תפקוד אצל התושבים ותצמצם סיכון לתסמינים פוסט טראומטיים. ממול זה – ולא כנגד זה, כי התמרון מתרחש תוך כדי דיאלוג עם נציגי המדינה – אנשי הטיפול המקומיים שואלים איך אפשר לצקת לתוך מושג החוסן משמעויות תרבותיות, קהילתיות, חינוכיות ולפעמים גם דתיות ולאומיות", מסבירה ד"ר פרידמן פלג.

ד"ר פרידמן פלג טוענת שהמושג "חוסן" איננו מושג נייטרלי, אוניברסלי וא-פוליטי כפי שמנסים לעיתים להציג אותו. הוא מהווה מעין כלי אליו ניתן לצקת משמעויות שונות. האופן שבו תושבי שדרות מבינים מהו חוסן וכיצד נכון לפתח את החוסן שלהם שונה מהאופן שאנשי הקיבוצים, ראשי הערים, גורמי הממשלה והצבא מבינים זאת. מתוך כך אנשי הטיפול המקומיים מנסים לעבוד עם החומרים וההנחיות שהם מקבלים מגורמים מדיניים אך במקביל להתאים אותם למקרה הספציפי של הדרום דרך חיבור לנורמות תרבותיות, לקהילה ולמסורת. לעומת הגישה הפסיכולוגית שממקדת את הסיוע בתפקידו של הפרט, אנשי הטיפול בדרום דווקא מבקשים לתת מקום למציאות הפוליטית המשותפת ולחזק את החוסן ״מלמטה״; דרך חיבור לרשתות תמיכה מקומיות שנטענות בכוח ובאנרגיה מחודשים. בעזרת אנשי הטיפול החוסן הופך מאמצעי לשיפור עצמי למשאב חברתי.

"הפרוטוקולים אומרים להורים כמה פעמים לחבק את הילדים שלהם"

"למשל אם יש אירוע בו הילדים מבטאים את הטראומה – בוכים, מפחדים וצורחים – אז מלמדים את ההורים איך הם אמורים להרגיע אותם כי זה התפקיד והאחריות שלהם. זה פותח את הסיטואציה לפרשנות לפיה התסמינים הטראומטיים שמפגינים הילדים, הם במידה רבה סימן לכישלון של ההורים במשימת ההרגעה, ולא ביטוי לכישלון של המדינה להבטיח הגנה לתושבים שלה. הפרוטוקולים שנכתבו על ידי גורמים ממשלתיים כאילו מוחקים את המציאות הפוליטית, דוחקים אותה הצידה. במקומה הם מתמקדים במציאות הביתית ובמודלים של חינוך ואחריות עליה מופקדים ההורים. מלמדים את ההורים מיומנויות, skills, לתפעול וטיפול אינדיבידואלי בסיטואציה. דוגמה למיומנות כזאת היא לתת לילדים משימות כמו לסייע להכין ארוחת ערב או לשחק עם אחים קטנים, כדי להגביר תחושת שליטה ולהפחית חרדה", אומרת ד"ר פרידמן פלג.

"זה ניסיון להפוך אירוע שהוא במהותו כאוטי לגמרי למשהו מוכל, מוחזק, מסודר. לייצר רגולציה מאוד גבוהה של המרחב הרגשי. כל תגובה מנוטרת ומרכזי החוסן נמדדים ואמורים לבדוק באיזה מידה אנשים מצליחים להחזיר את רמות התפקוד שלהם כהוכחה לחוסן. זה מגיע עד לרמה שבפרוטוקולים של מרכזי חוסן אומרים להורים כמה פעמים לחבק את הילדים שלהם. זה ממש 'To do list'. ההנחה של המדינה הייתה שאפשר לייצר מרחב רגשי מווסת ולהכיל או להחזיק את האלימות במציאות היומיומית של תושבי הדרום. יש סבבי תקיפה והתושבים ילמדו איך להתמודד איתם. אנחנו יודעים איך הם מתחילים ואיך הם נגמרים, אבל עכשיו זה לגמרי התפוצץ", היא ממשיכה.

הנחת המוצא לפיה המדינה פעלה כשהקימה את מרכזי החוסן היא שניתן לווסת ולהכיל את האלימות והתופת איתן מתמודדים תושבי הדרום גם בשגרת הטילים וגם בזמני חירום דרך פיתוח מיומנויות של חוסן אישי. אולם כעת כשהמצב פשוטו כמשמעו יצא מכלל שליטה הפרוטוקולים וההנחיות המדינתיות נחשפות כדלות במקרה הטוב וכוזבות במקרה הרע. אל מול הניסיון להעניק כלים וכישורים אישיים שאמורים לפתח את החוסן האינדיבידואלי, דווקא ההתעקשות של אנשי הטיפול המקומיים לחזק את הקהילה חושפת את פירותיה. אנשים רבים שפונו מבתיהם התעקשו להישאר קרובים לשכניהם, מתארחים כעת יחד בבתי מלון ויש ניצנים ראשונים של יוזמות קהילתיות כמו גני ילדים זמניים על מנת לשמור על ילדיהם לצד חבריהם מהדרום.

"אני זוכרת אשת טיפול משדרות שתיארה לי סיטואציה של אמא עם 4 ילדים נוסעת באוטו כשיש צבע אדום. האמא הייתה במצב שהיא לא יכולה להוציא 4 ילדים מהאוטו אז היא אמרה לעצמה – אם עכשיו יפגעו בנו רסיסים נשאר באוטו ומה שיהיה יהיה. זאת אמא שחווה סיטואציה שבה אין לה איך לעזור לילדים שלה כי ב-15 שניות אין סיכוי להוציא את כולם. המטרה של מרכז החוסן היא כביכול לבנות מחדש את האמון שלה ביכולת שלה לעזור להם בסיטואציות דומות בעתיד. אבל זאת תחושה כוזבת כי גם אם זה יקרה שוב היא לא תוכל לעזור להם. אנשי הטיפול המקומיים מסבירים שמרכזי החוסן נותנים מענה אבל הוא מאוד חלקי וכשאנחנו מתמקדים במענה הזה אנחנו עוורים להמון דברים אחרים – תשתיות, מיגון, חינוך, ובעיקר העדר פיתרון פוליטי", מפרטת ד"ר פרידמן פלג.

כדי לבנות חוסן רגשי דרוש גם סיוע כלכלי

מהעדויות שאספה ד"ר פרידמן פלג בקרב תושבי הדרום עולות לא מעט ביקורות על האופן שבו המדינה מתערבת על מנת לפתח בהם חוסן. יחד עם זאת, רוב הביקורות לא היו תקיפות וחד משמעיות. "יש גם אנשים שאמרו לי – 'מרכזי החוסן הם בולשיט והמדינה הפקירה אותנו'. אבל רוב הביקורת מנוסחת מתוך עמדה של שיתוף פעולה ודיאלוג עם נציגי המדינה. הם אומרים – 'ההתערבות חשובה אבל חוסן צריך להיבנות קודם כל דרך סיוע כלכלי, לא לתת לנו לרוץ לביטוח לאומי ולהרגיש כמו פושעים'. הם אומרים שזה מעט מדי, שזאת תשובה חלקית מדי למציאות נורא מורכבת. בזמן שגורמים בפיקוד העורף ובמשרד הבריאות תיארו את המציאות כברת תיקון אם מתמקדים בחוסן, אנשי הטיפול המקומיים אמרו – 'היא לא. הטראומה נמצאת בכל מקום'", היא מסבירה.

העדויות מהשטח מדגישות עד כמה מושגים כמו טראומה וחוסן משמשים בפועל כמטריות רחבות שמאגדות תחתן מגוון גישות ומכאן עולה צורך לבצע מעין תרגום תרבותי כדי לוודא שהסיוע שמגיע לתושבי הדרום יהיה זה שלו הם באמת זקוקים.

"מישהי משדרות אמרה לי פעם שאחרי כל סבב באים אנשים הטיפול מת"א ואומרים – אנחנו הסופרמנים שבאים להציל אתכם, ה'נבערים' וה'מטומטמים' של שדרות – אנחנו נחלץ אתכם. היא אמרה – אל תבואו לעשות עלינו את המחקרים שלכם והיא הסתכלה גם עליי כמובן. אל תגידו לנו מה אנחנו צריכים ומה טוב בשבילנו. תנו לנו משאבים, כוח, תקציבים כדי לבנות מלמטה מה שאנחנו יודעים שאנחנו רוצים וצריכים כדי להשתקם. בתוך האלימות היומיומית שהסכסוך כפה עליהם, הרבה מהקהילות בעוטף הן קהילות משגשגות עם המון עשיה ותחושת חיבור חזקה. הרבה פעמים כשאנשי הדרום מדברים על חוסן הם לא מדברים על התערבות פסיכולוגית אלא על שכנות, ערבות הדדית, קהילה, תחושת ביחד. זה יכול לתת לנו רמזים לאיך הקהילות האלו יוכלו לשקם את עצמן בהמשך", טוענת ד"ר פרידמן פלג.

בחלק ב' של פרויקט "מדינה שלמה בפוסט טראומה?" עסקנו בבפיתוח חוסן קהילתי בקרב תושבי הדרום. לחצו כאן לקריאת חלק א' שעוסק בהבניית הטראומה הלאומית כנרטיב מרכזי בחברה הישראלית.

עוד בנושא

קרול קדרון, על סיסמת הבחירות "חוסן לישראל" של בני גנץ

אנתרופולוגיה לשבת – אריאל ינקלביץ ויהודה גודמן על רגשות שקופצים בתהליך בניית חוסן ועל אתגור הנאו-ליברלית במערכת בריאות הנפש.