סמלי מפתח

איך חוקרים כשאין אפשר לטוס לשדה המחקר? איך חוקר שצריך לטפל בילדיו יכול לעשות עבודת שדה מבלי לעזוב את הבית לתקופה ממושכת? מגפת הקורונה שהרגילה א.נשים רבים לעבוד מהבית ולסגל איזון ברור יותר בין הבית לעבודה, הדגישה את חשיבותה של "אתנוגרפיה של טלאים" (patchwork ethnography) שנותנת פתרונות לבעיות אלו. גישה מחקרית זו מאפשרת ביצוע מחקר ללא שהייה של תקופה ממושכת בשדה המחקר ולכן גם אפשרית למגוון רחב יותר של חוקרים שאינם יכולים להרשות לעצמם להעדר מהבית לתקופות ארוכות. גישה זו גם מאתגרת את ההפרדה המלאכותית בין שדה המחקר לבית.

רותם קליגר כותבת #סמלימפתח והפעם – "אתנוגרפיה של טלאים" על פי גוקה גונל, סביה וואמה וצ'יקה ווטנבה (Gökçe Günel, Saiba Varma, and Chika Watanabe).

דמיינו מצב: כתבתם הצעת מחקר על קבוצה אקטיביסטית בפורטוגל. ההצעה אושרה ואתם כבר מוכנים להזמין את כרטיס הטיסה ולהתחיל את עבודת השדה,

ואז קורונה.  

אסור לכם לטוס ואתם לא יודעים מתי זה ישתנה. יכול להיות שהמחקר כולו הלך לפח?

מגפת הקורונה שהרגילה א.נשים רבים לעבוד מהבית ולסגל איזון ברור יותר בין הבית לעבודה, הדגישה את חשיבותה של "אתנוגרפיה של טלאים" (patchwork ethnography).

בקצרה, מדובר בגישה חדשה יחסית, הכוללת מחקר שלא מבוסס על תקופה אחת ארוכה מאוד של עבודת שדה (כמו למשל מגורים למשך שנתיים בשדה המחקר), אלא משלבת מתודולוגיות שונות. אם תרצו – טלאים שיוצרים ביחד את "השמיכה" שתהווה בסיס נתונים מספק למחקר האנתרופולוגי. 

מתודולוגיות אלו יכולות לכלול גיחות קצרות ומרובות אל שדה המחקר, שילוב של מחקר דיגיטלי וטלפוני, מחקר "קרוב לבית", ולעיתים גם אתנוגרפיה מרובת-אתרים (מחקר שכולל כמה שדות מחקר שונים בעלי מאפיינים מסוימים המקשרים ביניהם). פרקטיקות אלו מאפשרות גמישות רבה יותר עבור החוקר/ת ומאידך חושפות זוויות ונקודות מבט חדשות על שדה המחקר.

גישה מחקרית זו לא נולדה באופן ספציפי כתשובה לקשיים שעלו בתקופת הקורונה, אולם המגפה הפכה אותה מהצעה מעניינת לצורך של ממש. בבסיסה עומדת תיאוריה פמיניסטית, לפיה המחקר האתנוגרפי עוצב בדמותו של הגבר הלבן ממעמד הביניים שיכל להרשות לעצמו "לעצור את חייו" למשך תקופות ארוכות מאוד ולצאת לעבודת שדה ממושכת, כשהוא מנותק ממשפחתו ומסוגל לממן כלכלית את נסיעותיו. 

אתנוגרפייה של טלאים מציעה לחשוב מחדש על המודל הזה. היא מרחיבה את סל הכלים שלנו כחוקרים ואת האופן שבו אנחנו תופסים ותופסות מהי עבודה אתנוגרפית איכותית ומעמיקה. היא מוסיפה גיוון ומאפשרת לאנשים בעלי אורחות חיים שונים שמגיעים מרקעים שונים לקחת חלק ביצירת אתנוגרפיות ולהוסיף את תרומתם התיאורטית למחקר (למשל – חוקר שצריך לטפל בילדיו, או חוקרת שהוריה סיעודיים – לא יכולים לעזוב את ביתם לתקופה ארוכה של עבודת שדה במדינה אחרת, אבל הם כן יכולים לבצע אתנוגרפייה של טלאים).

מהצד השני, הגישה מעוררת ביקורות ותהיות על העומק והיכולת להיטמע בתרבות הנחקרת בתוך פרקי זמן קצרים. עבודת השדה הממושכת הפכה לאורך השנים לסימן ההיכר של האנתרופולוגיה וחוקרים וחוקרות רבים מצביעים על הרבדים הסמויים והיחודיים של התרבות שהתגלו להם רק לאחר שחוו בה תקופה ארוכה. אולי מרוב כיוונים, טלאים ואתרי מחקר, חשיבות המקום הפיזי ומשמעותו עבור התרבות עלולות להתפספס?

תשובה מסוימת לטענות הללו יכולה לכלול מחקרים בשדות שמוכרים יותר לחוקר/ת. אם בעבר אנתרופולוגים נהגו להתמקד במחקריהם באוכלוסיות מוחלשות במדינות הדרום הגלובלי, אולי אתנוגרפיה של טלאים יכולה להתאים יותר למחקר בתוך האוניברסיטה או בשכונה שבה מתגוררת החוקרת. אתנוגרפיה של טלאים מעודדת השמעת קולות רבים יותר. הן בבחינת הא.נשים שהמתודולוגיה האתנוגרפית זמינה להם כאנתרופולוגים/ות, והן ברמת האוכלוסיות הנחקרות.  

גישה זו מאתגרת את ההפרדה המלאכותית בין שדה המחקר לבית. היא מטשטשת את הגבולות ביניהם ובכך מנכיחה בצורה משמעותית יותר את ההשפעה ההדדית של החוקרת על השדה ושל השדה על החוקרת. ואת חשיבותן של מערכות היחסים ארוכות הטווח שממשיכות להתעצב גם כאשר החוקרת "יוצאת" מהשדה ברמה הפיזית. ואולי בנושא זה כל חוקר וחוקרת יוכלו להזדהות, שהרי גם כאשר אנחנו "יוצאים" מהשדה, הוא נשאר בנו.