עברית רב-מגדרית בפעולה

08/03/2021

לפני כשנתיים וחצי סערו הרוחות בציבור עקב עלייתה לכותרות של ההטיה "ראשת העיר", התקנית מאז 2012, לאחר היבחרן של כמה ראשות ערים חדשות בבחירות לרשויות המקומיות. בחודש וחצי האחרונים סוערות הרוחות שוב בעקבות העלייה לכותרות של מאמצי מירב מיכאלי, ראשת מפלגת העבודה הנבחרת, ליישם בדבריה שפה שוויונית שמנכיחה את צורת הנקבה גם במשפט הסתמי, ולפנות לגברים ולנשים במידה שווה ככל הניתן.

במקביל להתפתחויות הלשוניות-מגדריות הללו בשיח הציבורי הישראלי, עובדת המעצבת מיכל שומר כבר מספר שנים על גופן עברית רב-מגדרית, שמאפשר קריאה לא ממוגדרת של משפט עברי. בחלוף השנים נכנס הגופן יותר ויותר לשימוש, בעיקר סמלי – תחילה בקבוצות ליברליות בלתי פורמליות ועם הזמן גם במסגרות ממסדיות יותר, כמו בכניסה למועצה האזורית גזר ובשערי תיכון אנה פרנק שבמועצה האזורית סאסא (וגם בשרשור ההיכרות הנעוץ של קבוצת הפייסבוק שלנו, בחברת האדם – הקהילה). אף על פי שמדובר עדיין בסנוניות ממסדיות ראשונות וזעירות יחסית, רבים מחידושים אלה בכל זאת עלו לכותרות ועוררו עניין בגופן החדש ובאפשרויות המסקרנות שבו.

עם זאת, שני התהליכים החברתיים-לשוניים הללו – המאמצים לכתוב ולדבר באופן לא ממוגדר, והמאמצים לפנות לשני המינים באותו משפט – עוררו גם התנגדויות סוערות שרק גברו עם השנים. כך למשל תואר בכתבה בגלובס כי לאחר הצבת השלט בגופן עברית רב-מגדרית בכניסה למועצת גזר, פנתה נציגת ארגון "בצלמו" רוית רוטנברג לראשת המועצה רותם ידלין במכתב חריף: "אין בסמכותך להשתמש בכסף ציבורי על מנת לשבש את השפה העברית בצורה שפוגעת בתרבות ובזהות היהודית, ועל כך אבקשך לשנות את הכיתוב. חוק הלאום קובע כי השפה העברית היא שפת המדינה, ולכן הנך מנועה מהמצאה של שפה חדשה".

לפי הכתבה, ידלין הותירה את השלט במקומו, וענתה לרוטנברג: "העברית היא שפה דינמית, חיה, מרגשת ומשתנה. אין לאישה אחת זכות על השפה העברית על פני חברתה. אני מניחה שגם לעברית רב-מגדרית יתרגלו עם הזמן, כשהיא תיראה במקומות ציבוריים רבים. נשים משנות מציאות. אמשיך לפעול על מנת שתדענה שהן יכולות".

גם במקרה של מרב מיכאלי הופנתה ביקורת רבה על בחירתה להשתמש בלשון רב-מגדרית ולהקפיד על הטיה נשית במקומות המתאימים. אף כי מיכאלי מקפידה על כך כבר שנים, הביקורות התעצמו במיוחד לאחר שבחירתה לראשת מפלגת העבודה הנכיחה את לשון דיבורה הרב-מגדרית באופן תכוף ופומבי בשיח הציבורי. כמה מהמבקרים אף הדגישו את טיעוניהם באמצעות פנייה נלעגת למיכאלי בלשון זכר – כך למשל רוגל אלפר בטורו בהארץ – או באמצעות דיבור על עצמם בלשון נקבה גרוטסקית, כמו מנחם הורוביץ בטורו ב-N12. פרשן אחר מהארץ, יוסי ורטר, כתב כי "מיכאלי מבצעת מעשה התעמרות בשפה העברית". זאת אף על פי שהיא עצמה הסבירה בנועם לא פעם, למשל כאן בריאיון לעמית סגל, כי למעשה מדובר בעניין די פשוט: את – אתה. כלומר, מאמץ לפנות לכל איש ואישה באופן המתאים להם. ובאמת, חזרו ותהו כמה פרשניות, מה כל כך מגוחך או מעליב בזה שפונים למיכאלי בלשון זכר? הרי נשים מתבקשות כל הזמן לייחס לעצמן טקסט ש"כתוב בלשון זכר אך מיועד לשני המינים".

ובתוך כל אלה, אפילו הוויכוח הנושן על צורת הנקבה "ראשה" עודנו חי ובועט. כך לדוגמה, המשורר מאיר ויזלטיר – שבעצמו חידש לא פעם את השפה העברית בשיריו – כתב פוסט חריף ומלומד רק בינואר האחרון נגד השימוש בשם התואר "ראשת הממשלה", שכזכור אושר באקדמיה ללשון העברית כבר לפני כמעט עשור:

ובאמת מה הפלא שהדעה הזו עדיין פופולרית ואף נחשבת מושכלת, אם דברים דומים עלו גם מריאיונות שקיים העורך ויועץ הלשון ירעם נתניהו עם שלוש בכירות באקדמיה ללשון העברית? העובדה ששלושתן נשים ובכל זאת מתנגדות לשינויים מגדריים בשפה מעניקה לכאורה גושפנקא ממסדית ומדעית לטיעונים הללו, כאילו זה עניין של ידע בשפה ולא יותר. לפי הטיעונים הללו, כל ניסיון להכניס אג'נדה חברתית אל תוך השפה מעוות את טבעה ועקרונותיה ההיסטוריים, שהם-הם האמת היסודית שלה. כך טוענת למשל רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון המיתולוגית של רשות השידור וכיום יועצת לשון בתאגיד השידור הציבורי, בריאיון שהוצג בכתבה: "האקדמיה [ללשון העברית] לעולם לא תאשר דבר כזה, זה לא קשור לאקדמיה, זה עניין חברתי שלא קשור בכלל ללשון. יכול להיות שזה מושפע מהיותם של הגברים שולטים יותר, דומיננטיים יותר, בעבר בימי קדם. אז מה?" וירעם נתניהו מסכם:

טיעון זה, כי כך התפתחה העברית בעבר ולכן עלינו לשמר את אותו מבנה גם היום, הוא מה שמכונה הטיעון הטהרני: הוא מנסה לשמור על טוהר השפה ה"מקורית" (במקרה של העברית – לרוב כפי שהיא ניכרת בתנ"ך), ולהרחיק ממנה השפעות זרות. או כפי שמוגדר באתר האקדמיה ללשון העברית: "גישה הדוגלת בהימנעות מהשפעות של שפות זרות ומשימוש במילים זרות ודבקות בשימוש תקני ומדויק בשפה לפי המקורות". אך חשוב לזכור כי ישנה גם גישה מנוגדת אף בקרב הבלשנים והבלשניות עצמם, כפי שמציג למשל הבלשן רוביק רוזנטל במאמרו "בין טהרנות לעילגות": "הדרך היחידה לצמיחת השפה, הידורה ועושרה, היא בדיאלוג בין נציגי השפה מטעם המדינה, מטעם הציבור ומטעם עצמם, לבין מחיי השפה, שאינם אדם זה או אחר, אלא התינוק הישראלי שנולד לפני שעה קלה, ואשר ידבר עברית כל חייו".

כפי שאנתרופולוגיות ואנתרופולוגים יודעים, שפה איננה מאובן היסטורי אלא מערכת סמלים חברתית דינמית, שמתפתחת ומתאימה את עצמה לשינויים בחברה לאורך ההיסטוריה כולה. ולכן התשובה שסיכם ירעם נתניהו לעיל היא כל כך מעניינת וגם כל כך מוזרה: מה זאת אומרת "זה מצב נתון, זו ההיסטוריה של השפה"? היסטוריה אינה מצב נתון, היא רצף דינמי ומורכב של אירועים ופרשנויות – גם בזמן התרחשותה, ובוודאי מאות ואלפי שנים לאחר שקרתה. וכמו שהזכיר רוזנטל, בפועל אנחנו חיים בזמן הווה ומשתמשים בשפה באופן שנכון לזמננו, ומחיי השפה האמיתיים אינם בלשנים ובלשניות אלא הציבור דובר העברית. לכן גם התפתחויות היסטוריות טריות משתלבות בשפה באופן בלתי נמנע, ובהן כמובן גם התפתחויות חברתיות.

על כן לכבוד יום האישה הבינלאומי, ולכבוד צאתו של הגופן עברית רב-מגדרית לשימוש ביתי חופשי, תרגמתי להלן לעברית רב-מגדרית כמה קטעים ממאמר שכתבתי כבר לפני שנתיים וחצי המשיב לטיעונים כי ההטיה הלשונית "ראשת העיר" היא "לא עברית". ובמהלך התרגום אף גיליתי כי זה לא כל כך קשה ואפילו די כיף לחדש שפה 🙂 ובעיקר גיליתי איזו אנחת רווחה לא מודעת מתפשטת בתוכי כשבכל משפט אני מוצאת התייחסות ספציפית גם אליי, בלשון נקבה, שלא דורשת ממני להעלים עין מפנייה גנרית שלא מתייחסת אליי בפועל. בעידן המותאם-אישית של חוויות משתמשים ומיקרו-קופי, כשמפלצות תאגידיות כמו פייסבוק וגוגל משקיעות משאבי ענק כדי לפנות לכל משתמש ומשתמשת באופן אישי כל כך שהכול עלינו כבר ידוע עוד לפני שהספקנו לשאול, בעולם שנהיה יותר ויותר אינדיווידואלי וספציפי – כמה בלתי סבירה הציפייה שפנייה גנרית תמשיך להיות מקובלת כמו בעבר הרחוק. העולם משתנה, השיח משתנה, ואנחנו משתנות ומשתנים יחד איתו. ובהתאמה, גם השפה ממשיכה וכותבת את עצמה מחדש לאורך ההיסטוריה, גם בזו שמתהווה לנגד עינינו ברגעים אלה ממש.

—