הטקסט כתרבות

אורלי ניטיס יעקובי תוהה למה השפה המשפטית כל כך מסובכת ומוזרה, ואיך הסרבול שלה קשור לפוליטיקה, מעמד ותרבות המקצוע

—

שפת עורכי הדין, שרובנו מתאמצים לרוב כמיטב יכולתנו להתעלם מקיומה, פרצה לחיינו בסערה בשבוע האחרון עם פרסום הודעות ששלחה השופטת אתי כרייף לשר האוצר משה כחלון עת ישב בוועדה שדנה בין השאר במינויה: "אני לבד הערב וממש רציתי להרים את נטל הראיה", "בדרך לפילאטיס בעתלית, רוצה עד מאוד להרים את נטל הראיה". אין-ספור פראפרזות ופרשנויות קראתי מאז על העניין הזה, ועדיין נותרתי לתומי עם שאלה בסיסית יותר – מהו למען השם נטל הראיה? ולמה עורכי דין משתמשים בכלל במושגים בלתי ברורים כאלה? כל מילה במשפט הזה היא בעברית, כל מילה מובנת בפני עצמה, ובכל זאת משהו בחיבור ביניהן חסר כל היגיון. עד כדי כך שגם אדם משכיל ואורייני מתקשה להבין מה נאמר שם בעצם, גם בהקשרו הנכון בבית המשפט.

אז ראשית, חקרתי ומצאתי: נטל הראיה נגזר מנטל ההוכחה – הנטל שמוטל על מי שנדרש להוכיח את עמדתו בבית המשפט. הוא מורכב משני חלקים: קודם כול החובה לשכנע את בית המשפט שאנו צודקים, וכנגזרת מכך החובה להביא ראיות משכנעות לצדקתנו. זהו נטל הראיה. ואיפה ההרמה פה? כפי שראיתי בכמה פרסומים משפטיים, במקום לומר "תביא הוכחות" או "תאשש את הטענות שלך" (עוד עגה משל עצמה), עורכי דין אומרים "יש להרים את נטל הראיה". נו, ועכשיו לכו ותנסו להבין מה הם אומרים במשפט הבא – ואפילו עוד לא הגענו לארמית. 

חלפו ימים ספורים בלבד, ונתקלתי בסרטון הזה של שאול אמסטרדמסקי בכאן 11 שבו הוא תוהה למה כל כך קשה למלא טופס למס הכנסה לבד בלי עזרת רואה חשבון. וגם שם אנו נחשפים לעגה בלתי ברורה של עברית, שכל המילים בה לכאורה מוכרות לנו, ובכל זאת אנו לא מבינים מה זה בעצם אומר. למשל המשפט שצץ כבר בדף הפתיחה: "התשלום ייזקף לשנה החולפת ללא תלות ביתרה ובהתאם לכללי ייחוס התשלומים". מי מכם שאינו בעל/ת עסק ולא זכה למלא דוח מס הכנסה שנתי, נחסך ממנו עולם מופלא של עברית בלתי ברורה כל כך – עד שמדי שנה לקראת מועד הגשת הדוח ממנים בכל סניף מס הכנסה לפחות חמישה עובדים שיושבים יום אחרי יום בחדר קבלה צדדי, ומסייעים לעוסקים מבולבלים למלא את הטופס הזה.

כל זה מתחבר לפרק הזה בפודקאסט קולולושה שעסק בשפת המשפטנים המסורבלת, ובו התראיינו עו"ד רן לוסטיגמן ועו"ד מיכל אהרוני על ספרם זאת ועו"ד – דיוקן העברית המשפטית בישראל. האזנתי לפרק לפני כשנה, והמסקנות שעלו ממנו מלוות אותי עד היום וצצות שוב ושוב במקומות המעטים (למזלי) שבהם השפה המשפטית בכל זאת נכנסת לחיי.

המרואיינים ציינו כי הסיבה הראשונה לסרבול בשפה המשפטית היא בפשטות יוקרתו של מקצוע המשפטים ושל העוסקים בו. כלומר, נדמה לכם שהטקסט המשפטי בלתי מובן בכוונה? זה כנראה נכון. שהרי אם כל מסמך משפטי יהיה פשוט ומובן, למה שתשלמו לעורכי הדין? זה נשמע כמעט קל מכדי להיות אמיתי, אבל המרואיינים מלמדים קורס לכתיבה משפטית פשוטה, ולא פעם שמעו מעורכי דין צעירים תגובות ברוח זו. ובינינו, אנחנו יכולים קצת להזדהות איתם: כולנו משתמשים באקדמיה בשפה מוזרה לא פחות עם מילים שמובנות רק לנו, וככל שאנו שולטים בהן יותר כך אנו שולטים יותר ברזי מקצוע המחקר בעיני עצמנו ובעיני אחרים. הצעירים שבינינו אולי עוד זוכרים שלמדנו מילים כמו "דיסוננס" ו"סוציאליזציה" לקראת הפסיכומטרי, ובוודאי גם כמה מילים משפטיות בארמית, ותהינו מי לעזאזל הכניס אותן לשם ולמה – עד שהגענו למאמרים הראשונים בלימודים והבנו שאלה בכלל מילים באנגלית או בלטינית, שמשמשות למטרות מסוימות בלבד בהקשרים מסוימים בלבד. רק שהמשפטנים לקחו את זה צעד אחד קדימה ומשתמשים בשפה הייחודית שלהם גם בשיחות שבהן משתתפים אנשים רגילים, למשל בבתי משפט ובאתרי תשלומים ממשלתיים, וכאן מתחילה הבעיה של רובנו.

האם פרקטיקת הסרבול הזו הוגנת? הרי החוק אינו נחלתם הבלעדית של עורכי הדין אלא אמור להיות מובן לכל אזרח פשוט באשר הוא. הסרבול במסמכים משפטיים מקשה על אנשים לעמוד על הזכויות שמגיעות להם כי הם פשוט לא מצליחים להבין שמגיע להם משהו, ובאותה מידה גם מקשה עליהם להבין מה נדרש מהם ומעמיד אותם בסיכון לאיומים וקנסות. ואז חוזרת השאלה שכבר העליתי כאן בעבר: למי בעצם שייכת העברית? למה לשון החוק והטפסים כתובים באופן שיהדר ויאדיר את המשפטנים, אבל לא נגיש לכלל הציבור שכפוף לחוק הזה? לפי הפודקאסט יש כבר מדינות שמודעות לנושא ומפשטות את החוקים והטפסים כך שיהיו נגישים לכל אזרח, ובהחלט מעניין לעקוב אחר התהליך הזה. 

אבל בכל זאת לא נותנת לי מנוח המחשבה על שימושם הפרקטי של הניסוחים המסורבלים. עו"ד לוסטיגמן ועו"ד אהרוני תומכים כאמור בגישת ההפשטה של לשון המשפט כך שתהיה נהירה לעם, אמסטרדמסקי מסכים איתם, וראינו עד כה שבאופן כללי יש היגיון וצורך בגישה הזו. משפטנים יכולים לדבר "משפטית" בינם לבין עצמם במשרדיהם ובמסמכיהם הפנימיים, אבל למה כולנו צריכים לסבול מזה? למה שלא יאמרו בפירוש "יש להביא הוכחות" במקום להרים איזה נטל? למה שלא יסבירו "התשלום תקף לשנת 2020" במקום המשפט המסורבל בעמוד של מס הכנסה? גם מבחינה מקצועית, כשאני נתקלת בטקסט כזה הנטייה הראשונית שלי היא לשנות את הניסוח כך שיהיה פשוט ובהיר. כי איך אמרה ארנה קזין בתיאור מסורת הכתיבה האנגלוסכסית, העמימות היא מפלטו של הרשלן והשרלטן.

אבל מה אם במקרה של משפטנים, דווקא הניסוחים הללו נחוצים כדי לבטא במדויק את מה שברצונם לומר? למשל הרעה החולה של ריבוי שלילות במשפט, כפי שעולה בדוגמה הקיצונית הזו שעלתה בפודקאסט מתוך דברי שופט: "מעולם לא הכחשתי את התנגדותי לאי-ביטולה של ההחלטה". אחרי שתקראו את המשפט הזה שלוש או ארבע פעמים ותנסו להבין מה נאמר שם, אפשר להמשיך ולתהות לגופו של עניין: ברור שניסוחים כאלה מייצרים לעיתים קרובות משפטים לא מובנים, עד כדי פלונטר לוגי של ממש. ובכל זאת, אם השופט רוצה להתפתל ולומר שהוא לא לא-מסכים איתך, אבל לא רוצה לומר שאתה צודק במאה אחוז כי זו אמירה נחרצת מדי לטעמו – הרי שעצם ההתפתלות בניסוח מבטאת התפתלות שהוא עצמו חש ורוצה לבטא.

כך גם לגבי משפטים ארוכים עד אימה מלאים בפרטי פרטים טפלים, לדוגמה הסעיף הזה מחוזה שכירות גנרי: "בנוסף לתשלום דמי השכירות, מתחייב בזאת השוכר לשלם, במשך כל תקופת השכירות ותקופת האופציה, את כל המסים העירוניים, הארנונות, האגרות, ההיטלים וכל תשלום ומס אחר המוטלים ו/או שיוטלו על החזקה ו/או השימוש בדירה, לרבות כל התשלומים בגין ארנונה ומים, צריכת הגז ודמי ועד הבית ו/או חברת ניהול, כפי שיהיה מעת לעת". רבים מהפרטים המוצגים כאן חוזרים על עצמם, ולמעשה אפשר היה לקצר ולומר "השוכר מתחייב לשלם במשך כל תקופת השכירות את כל המיסים והתשלומים שיוטלו על הדירה". אבל מה אם כל הפרטים והסעיפים חשובים כדי להבהיר מה בדיוק החוזה כולל ולמנוע התפתלות החוצה ממנו של עו"ד מהצד השני, בהכירנו את הנפשות הפועלות במקצוע?

מה שמעלה את המחשבה הבאה: אולי משפטים קצרים ומובנים יגרמו למשפטנים להרגיש לא רק שיוקרתם המקצועית פוחתת, אלא גם שכופים עליהם ניסוחים ישירים ומובהקים כאשר הם בעצם רצו להתפתל ולגמגם סביב סוגיה מסוימת? אולי השפה המשפטית היא בעצם כלי רב-עוצמה לבטא את התרבות הפתלתלה של המקצוע הזה עצמו, וזו הסיבה המרכזית שרוב דובריה רוצים לשמור עליה כפי שהיא – עד כדי כך שהם מקדישים זמן רב ומאמץ ניכר כדי ללמוד אותה? ואולי כדי לבטל את ההתפתלות המובנית שבמקצוע חייבים המשפטנים לנקוט גישה הפוכה, למשל בחוזים, ולנסח באופן מפורט עד זרא כל פרט ופרט שאליו התכוונו כדי למנוע פיתולים של הצד השני נגדם?

למשפטנים פתרונים. אשמח לחוות דעתכם.

—

בתמונה הראשית: צילום מסך של המסרונים ששלחה הילה כרייף למשה כחלון