"> רפלקציה דיגיטלית, או מה קורה כשגם השיעור וגם השדות מקוונים? – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

רפלקציה דיגיטלית, או מה קורה כשגם השיעור וגם השדות מקוונים?

האנתרופולוג עומר קינן בדיון רפלקסיבי המתקשר עם השיח הבינלאומי על אתגרי ההוראה מרחוק, היתרונות שלפתע התגלו וגם הקשיים. הפוסט נכתב בעקבות תהליך למידה שקינן עבר עם קורס בחירה שהוא מלמד בשתי תצורותיו, האחת בשנה שעברה כקורס פרונלטי, והשנייה השנה כקורס מזומזם באוניברסיטת ת"א. קינן תוהה מה קורה כשהשיעור עצמו וגם השדות, כלומר הנושאים בהם הוא עוסק, נטועים באתרים דיגיטליים.

הקורס כמקרה בוחן. "אקטיביזם 2.0" מציע ניתוח של התנועות החברתיות ואירועי המחאה הגדולים של העשור האחרון - Black Lives Matter, תנועות Occupy, האביב הערבי ועוד, מתוך בחינת התפקיד של הרשתות החברתיות בהתארגנות ובהתנהלות השוטפת של האקטיביסטים.ות. לקורס יש גם היבט יישומי. על בסיס החומר התיאורטי הסטודנטים.ות בוחרים.ות קהילה (פוליטית, ארגונית, חברה אזרחית ועוד), מנתחים.ות את פעילויותיה בערוצים דיגיטליים שונים ומציעים למנהלי הקהילה דרכים לשיפור הפעילות השוטפת. מעין ייעוץ דיגיטלי וניהול קהילות (community management).

בשנה שעברה כאשר לימדתי את הקורס המסגרת היתה פרונטלית והקצב היה מהיר יותר. לומדים את החומר, פונים לקהילה, מנתחים את הפעילות הדיגיטלית שלה ושל פעיליה ומציעים משהו חדש - ייעוץ מבוסס מחקר. חלק מהסטודנטים.ות בחרו לשלוח את עבודת הגמר למנהלי הקהילה ובכך להפוך את הלמידה על אקטיביזם דיגיטלי לאקטיביסטית הלכה למעשה. רק שעכשיו בעידן הזום הדגש השיתופי והרצון להעניק חזרה לשדה נהיה יותר משמעותי. השיתופיות נעשית בין הסטודנטים.ות במצגת קצרה בכיתה ובחדרי לימוד נפרדים בהם עובדים יחד על גיבוש מסרים ואמצעי הפצה, בינם לביני, בינם לבין הקהילה מולה הם עובדים. בתצורה המזוזמת הזאת, כל קבוצה מתבקשת להציג רפרט קצר בכיתה של כעשרים דקות ובו לספר על הקהילה הנבחרת. מדוע דווקא היא נבחרה? מה החיבור הרגשי ו/או האינטלקטואלי שיש לסטודנטים.ות כלפיה? כיצד על בסיס חלק מחומרי הקורס הם.ן יציעו את מה שלדעתם.ן אפשר היה לעשות אחרת? ושאלות פתוחות לחברי.ות הכיתה.

החלק של ההצגה בכיתה הוא חדש והפך להיות מוקד השיעור, גם על חשבון חלק מהחומרים התאורטיים, שכידוע בזום הדברים עובדים יותר לאט ורק הזמן עובר מהר. נוצרה קבוצת מלמדים ולומדים, כאשר יתר הסטודנטים.ות יכולים להציע לקבוצה המציגה עצות מתוך המקום בו הם נמצאים, הדילמות שהם מתמודדים איתן, האמצעים הדיגיטליים והקונספטואליים שהם רוצים להשתמש בהם כדי לנתח ולייעץ. תהליך החשיבה, הייעוץ ונתינת הערך לשדה שם דגש על ריבוי שחקנים וקולות, הופעה קצרה מול הכיתה והתייחסות למרחב הדיגיטלי. התלמידים לומדים מהמפגש עם המקרה, מהמשוב של חבריהם ומתהליך הלמידה בתוך הקבוצה שהוא מלמד מאוד.

Image by Alexandra_Koch from Pixabay 

גם אני לומד הרבה משום שאני נחשף לנקודות מבט ואופני יישום שונים משלי. אני לומד כיצד התוכן של השיעור נתפס ומיושם על ידי אחרים, מה הם לוקחים ממנו ומה לא, כיצד הם חווים את האתגרים וההזדמנויות שהפלטפורמות הדיגיטליות מציבות בפני אקטיביזם בן זמננו.

הפרשנות של אינטראקציות דיגיטליות מורכבת מאוד, משום שהיא כוללת התייחסות להיבטים סמיוטיים ול"גבולות האפשר" של הסביבה הטכנולוגית. כשלכל זה מתווספות גם נקודות המבט של התלמידים, נוצרת תמונה עשירה וגם אני כמורה זוכה להרחיב את ארגז הכלים שלי שהיה הרפרטואר ממנו הקורס נוצר מלכתחילה. גם אני חלק ממעגל הלמידה באמצעות השימוש ב-, והדיבור על- חברה וטכנולוגיה.

ובכן אולי זה המענה לקשיי ההוראה בזום? אולי יש כאן נחמה? אולי בכלל אנחנו לומדים על מרכיבי הוראה השתתפותית שנוספו לארסנל שלנו כעת כשאין לנו ברירה והטכנולוגיה תופסת את קדמת הבמה על חשבון הפודיום האופלייני? אינני יודע. אני מרגיש שאני מתגעגע למפגש פנים-אל-פנים ומחכה להניח את המחשב בצד, לקנות קפה בקפטריה ולהיכנס לכיתה עשויה מבטון. אבל עכשיו שחברות החיסונים מספרות לנו שהגענו להתחלה של סוף הקורונה, אין לי ספק שראוי שארגז הכלים החדש ילווה אותי גם כאשר אוכל לעמוד מול אנשים ולא בתצורת ריבועי מחשב.