צורכים מקומי, חולמים על חו"ל
נועה ברגר בבלוג חדש על השבת הקסם והרומנטיקה לעולם מאיים, חתירה אל עבר השבת האמון באוכל שלנו, התנגדות לגלובליזציה, מענה לשמיים הסגורים והקניית משמעות בעולם לא ודאי: איך ולמה העצימה הקורונה את העניין באוכל מקומי
מאמר זה הוא עיבוד סוציולוגי של כתבה שהתפרסמה במגזין "השולחן״
״תנו לתעשייה הישראלית לנצח את הקורונה״, קראה כותרת מאמר דעה שהתפרסם בעיתון "גלובס" עוד בחודש פברואר. ״מפמפמים לכם לקנות כחול־לבן, ויש סיבה טובה לכך״, סיכמה כתבה שהתפרסמה ארבעה חודשים לאחר מכן ב"וואלה! עסקים". אבל כמעט חצי שנה מפרוץ מגפת הקורונה ועולם האוכל המקומי – מענף החקלאות עד ענף המסעדות – נמצא בעיצומו של משבר עמוק. על פי דו״ח רשות המיסים שהתפרסם בחודש אוגוסט 2020 על בסיס ניתוח נתוני מע״מ לחודשים מאי־יוני, חציון מחזור העסקאות בתחום התיירות וההסעדה נפגע בשיעור העולה על 60%. הפגיעה האנושה במסעדות, באולמות האירועים ובבתי המלון משליכה על פס הייצור כולו – מהמלצר שיוצא לחל״ת עד לחקלאי שרבים מלקוחותיו (השוק המוסדי בעיקר) נסגרו באופן זמני (או קבוע) ואפיק היצוא נחסם בפניו.
בתגובה למשבר, התרבו הקריאות והיוזמות לתמיכה בתעשיית האוכל המקומית, במיוחד לתמיכה ביצרנים ובחקלאים קטנים העומדים בפני סכנת התמוטטות. ברשתות החברתיות צמחו אינספור קבוצות רכישה המפגישות בין צרכנים לחקלאים; משקים, חוות ויקבים הרחיבו את מערך המכירה הישירה או המשלוחים אל הלקוח ומסעדות הוסבו למעין מעדניות־מכולות שמתווכות בין הסועד לחקלאי באמצעות מארזי אוכל באוצרות של שפים.
התופעות הללו – שנולדו במגיפת הקורונה ונשארו כאן מאז פרצה – הן רק חלק משורה של מגמות שהתחוללו בצלם של שינויים עמוקים ורחבים יותר בתקופת הקורונה, כמו הפיכתו של המרחב הציבורי למאיים ונתון למדיקליזציה; הגבלת הקשרים החושיים והרגשיים שלנו לסביבה; האטה בתנועה של סחורות ואנשים על פני הגלובוס; פגיעה בביטחון התזונתי של מדינות התלויות בייבוא מזון; התכנסות אל תוך גבולות לאומיים כמו גם אל תוך המרחב הביתי וערעור של תחושת הוודאות והשליטה. שינויים אלה משפיעים על האופן שבו אנחנו תופסים אוכל מקומי, חושבים עליו וצורכים אותו. יצאנו לבדוק באמצעות חוקרים, שפים וחקלאיות איך ולמה התעצם העניין בתוצרת מקומית בעידן הקורונה.
Photo by Katie Smith on Unsplash
תגובה לגלובליזציה
בעוד שרעיון המקומיות הופך למציאות יומיומית בעידן הקורונה ומתעצב במהלכה מחדש, החיפוש אחר המקומי בכלל – ואוכל מקומי בפרט – אינו חדש ויש להבין אותו בהקשר כלכלי, מעמדי, תרבותי והיסטורי רחב יותר.
עלייתו של המונח ״מקומי״ התרחשה בשנות התשעים של המאה הקודמת כמעין תגובת נגד לגלובליזציה, שטשטשה את הגבולות התרבותיים בין מדינות וכך, אל מול ה״מקדונלדיזציה״[i] של התרבות, כפי שכינה זאת הסוציולוג האמריקאי ג’ורג’ ריצר, הופיעה ה״גסטרו־לאומיות״[ii] כדרך לשרטט מחדש גבולות לאומיים ותרבותיים.
להתפשטותו של רעיון המקומיות היה גם ממד נוסף: המקומיות הפכה לסמל סטטוס, מוצר יוקרה – אם בעבר הרחוק הנגישות לחומרי גלם מיובאים הייתה נחלתן של האליטות, הרי הרחבת אפשרויות התנועה והמסחר הפכו אותה לנחלת הכלל. המקומי הפך ל"יוקרתי החדש", אומר האנתרופולוג ניר אביאלי (אוניברסיטת בן גוריון) בראיון שנערך עימו במסגרת הכתבה: ״אם בשנות ה־80 וה־70 מעטים היו טסים והיחידים עם גישה לאוכל לא מקומי היו האליטות, היום המיובא הפך לזמין ודווקא התוצרת המקומית היא פעמים רבות יקרה ויוקרתית יותר״. התקופה הנוכחית מחדדת את הקורלציה בין מקומיות, איכות ומעמד, בין השאר עם הזרמתם לשוק של ירקות ופירות שהיו מיועדים לייצוא. ״פתאום, סחורה שמיועדת לייצוא ולא מגיעה אלינו נשארת פה״, מציינת חוקרת האוכל מיכל לויט. בעידן הקורונה, אם כך, תופשת במידת מה התוצרת המקומית ל״ייצוא״ את מקומה של התוצרת המיובאת כסמל סטטוס. הנוכחות המוגברת של תוצרת מקומית איכותית, על פי לויט, הופכת בהמשך למקור לגאווה לאומית: ״זו הזדמנות עבור הישראלים להראות ליצואנים שהם כוח שוק טוב שיכול לרכוש תוצרת איכותית שלא חייבת בהכרח לצאת החוצה. יש פה גם קצת עניין של אגו לאומי״.
בהקשר זה, מעניין לגלות כי הנהירה אחרי המקומי והשיח אודות המקומיות מאפיינים יותר מכל דווקא את שכבת האוכלוסייה שאורח חייה הוא תוצר של הגלובליזציה: צעירים, משכילים, בעלי חירות כלכלית, החיים בערים הגדולות, מטיילים, לומדים, עובדים ברחבי העולם ונעים בו בחופשיות; זאת אומרת שהקרקע שבה נבט ומשגשג מושג המקומיות – החותר תחת הגלובליזציה – היא בעצם האוכלוסייה שהגלובליזציה מאפשרת את קיומה. הסוציולוג רפי גרוסגליק (אוניברסיטת בן גוריון ומכללת בית ברל) מסביר את הפרדוקס בכך שהעניין בצרכנות מקומית הוא למעשה ביטוי של התשוקה לקוסמופוליטי: ״בתחילת הטרנד של צרכנות מקומית האנשים שקנו מקומי עשו זאת כדי להרגיש יותר 'קליפורניה': הם נסעו לחו״ל, ראו את העניין בתוצרת מקומית ובתנועות כמו ״מהחווה לשולחן״ [iii](Farm To Table) ורצו את אותו הדבר גם בארץ. במובן הזה, אנחנו קונים מקומי כדי להרגיש גלובליים״. אם כך, העניין הגובר שלנו במקומיות בתקופת הקורונה הוא דווקא זה שבמובן מסוים מאפשר לנו להתחבר מחדש ל"עולם" שנסגר בפנינו בעקבות הנגיף.
כחול־לבן ולכולם?
לדבר על "אוכל מקומי" זה לדבר, למעשה, על שדה סמנטי שלם הכולל גם את מה שנמצא בתוך הגבולות הלאומיים – כלומר כל מה ש״מכאן״: מותגים מקומיים, חברות מקומיות (גם כאלה שמייצרות אוכל שעשוי להיות מתועש וזול), אבל גם על אוכל שנחשב לייחודי, טבעי, ארטיזנלי (ב״עבודת יד״) ועונתי (אוכל שיהיה במקרים רבים יקר יותר).
גרוסגליק סבור שתקופת הקורונה מחדדת את העניין במקומי על ביטוייו השונים – הן בתוצרת ה״בוטיקית״ והן במותגים מקומיים כמו שופרסל ורמי לוי. המגפה, מציע גרוסגליק, מוסיפה אל השיח על אוכל מקומי גם את הדרישה לתמיכה ממשלתית בתעשייה המקומית: ״אפשר אולי להגיד שהתעצמות השיח על ה'מקומי' התרחשה בשני גלים. בגל הראשון שהתרחש בשנות ה־90, צמח העניין באוכל מקומי ואורגני כתגובת נגד לגלובליזציה התאגידית והמקדונלדיזציה. בתקופה הזאת – שהתאפיינה בשחיקתה של מדינת הלאום – המדינה תמכה פחות ופחות בתעשיות החקלאות והמזון. בתקופה הנוכחית, שאפשר לקרוא לה התקופה הפוסט־גלובלית בצל הקורונה, חוזרת התביעה הציבורית מהמדינה לחזור ולשחק תפקיד, לתמוך בתעשיות קטנות, בחקלאות, במסעדות. בפועל מה שקורה פה זה שבינתיים מי שנהנה מהתמיכה הציבורית הן בעיקר התעשיות והמותגים הגדולים".
אם כך, נדמה כי בעידן הקורונה, הנהירה אחרי המקומי חוצה מעמדות ומהווה מפגן של אחדות או סולידריות שעונה אולי על הצורך בקשר אנושי בתקופה שבה מוטלות מגבלות על הקרבה הפיזית. זוהי גם הזדמנות "לעשות משהו" אל מול תחושת חוסר האונים לנוכח השלכות המגפה.
אז אם כולם קונים כחול לבן, האם ניתן לומר כי הקורונה מטשטשת את ההבדלים המעמדיים בצריכת אוכל מקומי? סקר[iv] (המוגבל בהיקפו) שערך מכון המחקר IPSOS בשיתוף פייסבוק בחודש יולי מחסל את האופטימיות: 75% מהנשאלים ציינו כי בסופו של דבר מה שיגרום להם לרכוש ישירות מהיצרן יהיה מחיר זול, ורק 44% ציינו שאלו יהיו מניעים כמו טריות ואיכות. אם כך, למרות שנדמה כי העניין בצריכה מקומית הפך בקורונה לנחלת הכלל, בפועל, רק מי שיש לו חירות כלכלית להעדיף שיקולי איכות וטריות על פני חיסכון נהנה ממנה.
ודאות וביטחון תזונתי
צריכה של אוכל מקומי מתחברת גם לחיפוש אחר ידע – תופעה צרכנית שהתעצמה בעשור האחרון, בפרט בקרב מי שהסוציולוגית אליזבת קוריד־הלקט (אוניברסיטת דרום קליפורניה) מכנה ה״אליטות הגלובליות״. לפי קוריד־הלקט, מרגע שמוצרי צריכה יקרים הפכו לנגישים יותר, פנו האליטות הגלובליות אל צרכנות שמצריכה לא רק כסף, אלא גם ידע. בתחום האוכל, החיפוש אחר ידע יכול להתבטא בהיכרות עם המקור של חומרי הגלם שאותם אנו צורכים ועם הסיפור שמאחוריהם. ואכן, זה שני עשורים לפחות פונות מסעדות השף באופן גובר אל המקומי ו״מגביהות את הרף״ של הידע המתלווה להכנתו ולצריכתו. שפים החלו לציין בתפריטים את מקורם של חומרי הגלם, כמו גם את שם היצרן או החקלאי.
הקורונה, כך נראה, תומכת בדיוק בחיזוק המגמה הזו. יאיר יוספי, שף מסעדת ברוט התל אביבית שמבססת את התפריט שלה על חומרי גלם עונתיים ומציינת דרך קבע את שם היצרנים והספקים שלהם, סבור כי ״הקורונה משתתפת בתהליך של יצירת תרבות מבוססת טרואר[v]. ברגע שאנחנו מדברים על מקום ספציפי, זמן ספציפי ועונה ספציפית, אנו בונים למעשה את משולש הטרואר: אדם, אדמה, וזמן. אני מקווה שהעניין בטרואר שהתעצם בתקופת הקורונה כאן כדי להישאר- וכדי כדי שזה יקרה, צריך בסיס מספיק רחב- מספיק חקלאים שמייצרים את הדברים בעונתם ומספיק אנשים שמתעניינים במי מגדל אותם ואיך״.
ואכן, עם סגירתן של המסעדות בתקופת הסגר – והטלת מגבלות רבות עליהן לאחר הפתיחה המחודשת – החלו לפרוח ״מארזי הגורמה״ שמשווקים תוצרת מקומית ונשלחים ישירות אל בית הצרכן. מי שהמסעדה האהובה עליו נסגרה, שחושש לצאת מהבית, או שמעוניין לתמוך בתוצרת מקומית שאוצר עבורו משק, שף, או איש קולינריה מוכר. אלה מהווים, על פי חוקרת האוכל מיכל לויט, סמל סטטוס שבאמצעותו אומר אותו צרכן: ״אני יודע, אני חקרתי, אני מבין" ועל הדרך לספר סיפור על ״התחברות והבנה של המרחב ושל דמות החקלאי״. הסיפור על מקור האוכל מספק, על פי יאיר יוספי, נחמה וודאות בעידן של אי ודאות: ״בסופו של דבר, יש בשם, בפנים או בסיפור מאחורי המוצר משהו מרגיע ומחזק״.
תנועה מהחוץ פנימה ולהיפך
הצורך בידע ובוודאות לגבי מה שאנחנו אוכלים מתרחב בעידן הקורונה, עתה הוא כבר לא רק דרך לרכישת והפגנת ידע, אלא צורך קיומי בוודאות ואף בנחמה – במיוחד בכל הקשור לאוכל. החרדה הגוברת לבריאות ולתברואה שמלווה את המגפה מתבטאת בין השאר ברצון לדעת ״מה נכנס לי לפה״, כלומר, חיפוש אחר אוכל שהמקור שלו מוכר ומזוהה (ולא רק בריא במובנים הקלאסיים, אורגני או לא מרוסס, למשל). לדברי יאיר יוספי, "המודעות ל'מה שנכנס לי לגוף' מתחדדת בעידן הקורונה עם ההתכנסות בדל"ת אמותינו והעלייה בבישול הביתי. הקורונה מייצרת תנועה מהחוץ פנימה, אבל גם תנועה מבפנים החוצה. הזמן שבו היינו סגורים בבית ובישלנו יותר אילץ אותנו, כל אחד בדרכו, להתמודד עם מה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו או של הילדים שלנו – וזה מתחיל עם שאלות כמו איפה זה גדל, מתי זה גדל, מתי זה נקטף, מי גידל את זה ומסתיים בשאלות של נגישות וקיימות – האם את מה שאני אוכל היום אוכל להשיג גם מחר?״.
אותה ההסתכלות ״החוצה״ מלווה, על פי ניר אביאלי, בהערכה מחודשת לא רק של "הרחוק" אלא גם של הסביבה המיידית, הקרובה: ״היחס שלנו לסביבה בוודאות משתנה עכשיו – אנחנו מעריכים אותה מחדש: מצד אחד היא רוויה בגעגוע למה שהיה 'קודם', למשל היכולת לנסוע לחו״ל, ומצד שני הסגר הוביל גם להערכה מחודשת של הסביבה הקרובה, כלומר – בעצם נחמד פה. לבשל ולקנות אוכל מקומי זה חלק מזה״.
אם כך, בעידן הקורונה הפנייה אל המקומיות קשורה גם לחיפוש בסיסי אחר ודאות בתקופה המאופיינת באי ודאות ובערעור הנורמות ודרכי הפעולה המוכרות; העניין ההולך וגובר באוכל מקומי הופך כך לדרך להשבת הביטחון והאמון באוכל, אמון שהתערער עם פרוץ המגפה: בשבועות הראשונים להתפשטות הנגיף הסברה הרווחת הייתה כי מקורו בבעלי חיים (החשודים המרכזיים היו הפנגולין והעטלף) שנצרכו ונאכלו בשווקי האוכל הרטובים של העיר ווהאן שבסין – דבר שערער את יחסי האמון שבין האנושות למזונה. אביאלי מזכיר כי הפניית האצבע המאשימה אל בעלי החיים אינה חדשה: גם מקורה של הסארס זוהה בגחן (יונק דמוי חתול והמקור לקפה היוקרתי ״קופי לואק״) ולפניה היו כמובן ״שפעת העופות״, ״שפעת החזירים״ ומחלת ה״פרה המשוגעת״.
האנתרופולוגיה, מציין אביאלי, מציעה הסברים לסיבה שבגינה מופנית האצבע המאשימה אל בעלי החיים, ובמיוחד בעלי חיים ״מוזרים״: ״האנתרופולוג הצרפתי קלוד לוי־שטראוס עמד על כך שהחשיבה האנושית מאורגנת במספר מצומצם של ניגודים זוגיים ("דיכוטומיות בינאריות"), כאשר אחד מהמרכזיים שבהם הוא הניגוד שבין טבע לתרבות״, ניגודים נוספים יהיו למשל ״חיה־אדם״, ״אישה־גבר״ או "הפראי והרציונלי".
בהמשך לכך, מונגדת ה״מקומיות״ ל״אחרות״ או ל״זרות״. האוכל המקומי מוקבל ל״מוכר״ ל״תרבותי״ ומונגד לאוכל ״זר״ ו״פראי״. בהקשר של מגיפת הקורונה, העולם המערבי מאגד יחד את נגיף הקורונה, את בעלי החיים "האקזוטיים״ שמהם הגיע כביכול, את שווקי האוכל של סין ואת סין באופן כללי, ומסמן את כל אלה כ"זרים", מאיימים ובלתי היגייניים (דונאלד טראמפ מכנה באופן קבוע את נגיף הקורונה כ״נגיף הסיני״). אל מול כל אלה, נתפש האוכל המקומי כמוכר, בטוח ונקי וככזה, אל מול "האחר" המאיים להדביק ולטמא – מספק תחושה של הגנה. לפיכך, ניתן אולי לחשוב על השיח על אוכל מקומי כדרך להקנות היגיון וסדר בעולם של חוסר ודאות נורמטיבית, ובמיוחד בכל הנוגע לאוכל שאנו צורכים.
מחפשים אחרי סימני חיים
עוד בראשית המאה ה־20, ביכו הסוציולוגים האירופאים את השפעתם של תהליכי המודרניזציה, העיור והתיעוש על חיי הנפש והיחסים הבין אישיים. הסוציולוגי הגרמני גאורג זימל תיאר את הכוח המעקר של כלכלת החליפין המודרנית ושל חיי העיר, על קצבה המהיר וגירויה המופרזים, על חיי הנפש, וכיצד אלה מובילים את האדם לאדישות והופכים את היחסים החברתיים לבלתי אישיים, ענייניים ומרוקנים מדחפים אי־רציונליים ואינטואיטיביים. מקס ובר תיאר את ״הסרת הקסם מן העולם״[vi] המאפיין את העולם המודרני, וקרל מרקס כתב על הניכור[vii] המתלווה לניתוק בין הפועל לפירות עבודתו כתוצאה מתהליך התיעוש. מאוחר יותר, טבע הוגה הדעות הצרפתי מישל פוקו את המונח ״ביו־פוליטיקה״[viii] על מנת להסביר את הכוח הממסדי המופעל על הגוף דרך אמצעי היגיינה ציבורית.
כתגובה לאותן מגמות, גובר העניין של מעמדות הביניים העירוניים בצרכנות המאפשרת קשר ״אישי״ יותר עם היצרן – או לפחות הכרות עם ה״סיפור״ שלו – כמו גם במוצרים ״טבעיים״ עתירי חיים, בדמות בקטריות ״טובות״, מגבינות מחלב לא מפוסטר (תנועה עליה כתבה[ix] האנתרופולוגית הת'ר פקסון), יין טבעי וקומבוצ'ה ועד לאפיית לחם מחמצת. מגפת הקורונה, כאמור, הופכת את המרחב העירוני למאיים מחד ונתון לסטריליזציה מתמדת מאידך, ומחדדת לפיכך את העניין של תושבי הערים בסיפור על (או בחוויה של) קשר ישיר ואישי יותר עם היצרן כמו גם עם מרחבים ומוצרים ״טבעיים״ ו״חיים״ יותר כדרך להשיב מחדש קסם לעולם שעבר מדיקליזציה.
חוויית המקומי קשורה, על פי מיכל חביביאן ממשק חביביאן, משק אורגני במושב הודיה, גם למודעות הגוברת בעידן הקורונה להיבט הביולוגי של הגוף האנושי, כולל הקשר לטבע ולאדמה ולחיפוש אחר ״סימני חיים״: ״במיוחד בימי הסגר, אבל לא רק, היינו סגורים בבית והתרחקנו מהאדמה. תוצרת מקומית, אורגנית, שמגיעה ישירות מהחקלאי, מחברת אותנו בחזרה אל הגוף. הרי ממה את מורכבת? מהוויטמינים והמינרלים שיש בתוך האדמה: לא סתם שורש המילה אדם ואדמה קשורים בשפה העברית. אבל את הרי לא יכולה לאכול אדמה ולהגיד 'איזה יופי, עכשיו אני מסודרת מבחינת מינרלים', אז הירק הופך למין ״פלא״ כזה, שמחבר בינינו לבין האדמה. ברגע שאת מנקה את החיים, השגרה, המשימות, נפתח מקום לחוות או לחשוב על הקשר הזה עם האדמה דרך התוצרת. האדמה היא דבר חי, מלא במיקרובים וביצורים חיים שאנחנו מזמינים לשדה ומגדלים – תוצרת מקומית שלא עברה דרך מערך הריסוס והקירור של הסופרמרקט, שמגיעה ריחנית, לפעמים עם קצת אדמה או ברל'ה קטן, ושולחת לנו סימני חיים מבחוץ״.
Image by Free-Photos from Pixabay
ארגז הירקות, הביקור בחווה או ביקב הופכים בתקופת הקורונה לחוויה חושית ונרטיבית, אך גם לצורת בילוי אלטרנטיבית לחו"ל ולמסעדות. ״הצריכה הישירה מהחקלאי היא בעיני חוויה תרבותית", ממשיכה חביביאן, "הרי בסופו של דבר, תרבות היא קודם כל חקלאות: התרבות התחילה בחקלאות. אלה ימים שאין קולנוע, אין תיאטרון, אין הופעות, ואין טיסות, ומין ארגז כזה שנוחת על מפתן דלתך הישר מהשדה אחת לשבוע, עם סיפור על מה שקרה בחווה באותו השבוע, עם מתכונים וסיפור על המשפחה המגדלת הוא לחלוטין חוויה תרבותית ותחליף למשהו שקצת נעלם בעקבות המגבלות״.
במקביל למארזים, המביאים את התוצרת החקלאית־מקומית לבית הצרכן (ובהיעדר תיירות חוץ), פורחת גם התיירות החקלאית המקומית – ביקורים במשקים, במחלבות או ביקבים שבהם היא מיוצרת; המגפה, ההגבלות שבאו בעקבותיה, הפגיעה הכלכלית והאיום התמידי בסגר מחזקים כנראה את הצורך שלנו להתחבר לאדמה, לטבע ולאוויר הפתוח, שהופכים פתאום לקצת פחות ברורים מאליהם.
היינן ערן פיק, מנכ״ל יקב צרעה, מאשר את העניין הגובר בתיירות פנים חקלאית וקולינרית: ״הקורונה השפיעה עלינו אמנם מבחינת המכירה למסעדות, אבל החל מסביבות יולי, עם היציאה מהסגר, הזמן שבו אנשים בדרך כלל נוסעים לאיטליה או לצרפת – חווינו עלייה משמעותית בהזמנות לסיורים, בין השאר על ידי זוגות שמחפשים בילוי רומנטי. אנחנו כל הזמן עמוסים וחלק מתופעה שחווים גם יקבים אחרים באזור״.
השבת הקסם והרומנטיקה לעולם מאיים, בריחה אל הטבע מהעיר המנוכרת, חיפוש אחר קשר רגשי וחושי, דרך להתבדלות מעמדית, ביטוי של גאווה לאומית, סימון גבולות המוכר אל מול הזר, חתירה אל עבר ביטחון תזונתי וייצור בר קיימא, תמיכה ביצרנים קטנים העומדים בפני התמוטטות, התנגדות לכוח המאחד של הגלובליזציה או הקניית משמעות בעולם בלתי ודאי: השיח על אוכל מקומי מגלם בתוכו את כל אלה גם יחד.
בסופו של יום, העניין במקומיות מזכיר לנו שעל אף שחלק ניכר מחיינו עבר להתנהל במרחב הווירטואלי, אנו חווים כמיהה והערכה מחדש לא רק של הקרבה אלא גם של הקרוב.
[i] https://uk.sagepub.com/en-gb/mst/the-mcdonaldization-of-society/book251558#resources
[ii] DeSoucey, M. (2010). Gastronationalism: Food Traditions and Authenticity Politics in the European Union. American Sociological Review, 75(3), 432–455. https://doi.org/10.1177/0003122410372226
[iii] https://en.wikipedia.org/wiki/Farm-to-table
[iv] https://shivuk.me/news/covid19/12170?fbclid=IwAR3a_wNPn5EAojdPyZcULM8XaxmVGaL6gzGfcYVUNMIR3W6pb8C1qi84JE0
[v] https://www.haaretz.co.il/food/wine/1.2204431
[vi] https://www.britannica.com/topic/disenchantment-sociology
[vii] https://plato.stanford.edu/entries/alienation/
[viii] https://anthrobiopolitics.wordpress.com/2013/01/21/biopolitics-an-overview/
[ix] https://anthropology.mit.edu/sites/default/files/documents/paxson_microbiopolitics_CA.pdf